#61 קצת תמונות מהיופי שאני חיה בו

בתוך כל הקיטורים, הילדות והציפיה אני לא תמיד מצליחה להתמסר ולהתרחב ליופי שאנחנו חיים בו עכשיו. אתמול כשהגיע לי עד לכאן עשיתי ויברח מהבית והלכתי לטייל ברחובות ובפארק. הפניות מהילדות איפשרה לי להתחבר לטבע ולעצור להעריך כל עץ (מבלי שיזרזו אותי. חצופות) . אז הנה קחו כמה תמונות מהירוק והרענן הזה. 

תור של סירות שמחכות לעבור בLock (מעלית של סירות בנהרות).
היו אתמול המון סירות על התמז. Bank holiday

על הגשר בין הפארק שליד הבית לבין הLOCK, מעל נהר התמזה. אני גרה 10 דקות הליכה משם.
ומסר קטן וחביב מהקהילה הטבעונית המקומית

הולכת לך ביער, ופתאום משום מקום נתקלתי בו

בית יפיפה שגיליתי בשיטוטיי. התמונה לא מצליחה להעביר במלואו את היופי
האנגלי הטיפוסי עם שיחי הורדים והגינה המטופחת

גן משחקים בסגנון אנתרופוסופי שגילינו ביער

מעניין אם אגודת הדרואידים המקומית מקיימת כאן את המפגשים שלה

תגידו לי אתם: עובר בתמונות כמה שהאויר פה נקי ונעים ובלתי מעיק? אתן כבר ירוקות מקנאה?
כי באמת, בשביל מה עברתי לאנגליה אם לא בשביל שתקנאו בי

#60 נפלתי מחוץ לזמן

אני כבר לא בזמן ישראל. הילדות שלי הולכות לישון ב21:00 זמן אנגליה שזה 23:00 זמן ישראל. עד שאני מגיעה לכתוב סטטוסים אצלכן כבר 1 בלילה. 
לא מצליחה לתפוס את החברות שלי בטלפון - עד שסיימתי עם ההשכבות הן כבר נמחקו. הבוקר שלכן זה לפנות בוקר שלי, כשאתן מסיימות להשכיב רק התחלתי עם ארוחת הערב. שעתיים הפרש כולה. 
הוואטסאפ שלי עוד מלא בקבוצות מישראל. קבוצת החנ"ב, הורי כיתה א' בדמוקרטי, חוג אקרובטיקה, מדריכות ללל. אני קוראת את כל ההודעות בקבוצות האלה ואף אחת אינה רלוונטית אלי. אני צופה מהצד ולא משתתפת. בפראפרזה על דוד גרוסמן - - נפלתי מחוץ לזמן - אצלי הכל קפא בבועה של המתנה ריקנית ומתמשכת להתחלת החיים שלנו כאן. 
חברה וקוראת בכל כך הרבה קבוצות פייסבוק בישראל שם הדיונים המשיכו גם בלעדיי, ואין לי ממש מה לתרום. אני מרגישה לא לגמרי שייכת. רוצה לשים את האנרגיה שלי בקבוצת השתייכות חדשה ואין כזאת. 
בבית הספר החדש נתחיל רק עוד שבוע. אין קבוצת וואטסאפ להורים. אני לא מכירה אף אחת. את מדריכות ללל המקומיות אפגוש רק עוד שבועיים. קבוצת החנ"ב המקומית לא אישרו אותי לקבוצת הפייסבוק שלהן. המשפחה המקסימה והבאמת נפלאה של כרמי באות לבקר אותנו מדי פעם וזה נעים. אבל זה עם הילדות, ואין באמת זמן לדבר. 
אנחנו לבד כאן. כרמי והילדות ואני. וכל מה שמחבר אותנו לקהילה שמסביבנו עוד לא התחיל. החיים שלנו עוד לא התחילו. כל פעם כשאני כותבת את זה רבות מכן מנסות לתת לי דרכים פרקטיות לקדם היכרויות. אני מנסה. זה לא עובד. לתחושתי אי אפשר להאיץ בזה. אני נכנעת למצב מתוך חוסר אונים מוחלט.
אנחנו טיפה מושהית באויר, אנחנו תלויות מ-עלה ירוק. עוד מעט יגיע הזמן לנוע ואנחנו ננשור בקול טפטוף דק לתוך נהר החיים וניטמע בו, כאילו לא הייתה ההפוגה הזו מעולם. ובינתיים אנחנו ממתינות בהשלמה, בשעמום, ביאוש, במיאוס, בכמיהה, לשוב ולהיות אחת עם הזרם.

#59 מחסום השפה

במסגרת עשרות השאלות הגנריות שנשאלתי בכל פעם שהתגלה שאנחנו עוברות לאנגליה (למה אתן עוברות? ללונדון? תעבדי שם? זה לתמיד? וכו' וכו') הייתה את העצה: כדאי שתתחילי ללמד אותן אנגלית. ועל זה עניתי, כמו תקליט שבור: הן יודעות אנגלית. אבא שלהן מדבר איתן אנגלית מיום הולדתן. "אהההה!" היו עונים בני שיחתי בהקלה, "אז יהיה להן ממש קל". ואני התאפקתי, ולפעמים לא התאפקתי, מלענות: הן עדיין עוברות למדינה זרה, לא מכירות אף אחד, עוזבות את החברות והמשפחה וכל שאר מעגלי התמיכה שלהן, במזג אויר שונה ותרבות אחרת. קל זה לא יהיה. איך בכלל הכנסתם את המילים "קל" ו"הגירה" באותו משפט. תחשבו שניה על מה שאמרתם.
.
והגענו לכאן. וקל זה לא. ולילדות במיוחד *לא* קל. כבר סיפרתי שהן כל הזמן רוצות להיות בבית. עמליה גילתה לי לפני כמה ימים שהיא לא רוצה לצאת כי בחוץ אף אחד לא מבין עברית ורק בבית היא יכולה לדבר עברית ושיבינו אותה. ואחרי שהרחבנו קצת בנושא גיליתי שהן לא מבינות את האנגלית שמדוברת אליהן בחוץ.
.
כן, הן יודעות אנגלית מגיל 0. כרמי וסבתא ג'קי ודוד עמרי מדברים אליהן באנגלית מאז ומעולם. והן צופות בטלויזיה בעיקר באנגלית, ולרוב גם אנגלית בריטית. וקוראים להן המוני ספרים באנגלית. וזה לא דומה בכלל למבטא של הגברת החביבה בת ה70 בתחנת האוטובוס שפתחה איתנו בשיחה (וגם אני לא הבנתי חצי ממה שאמרה). ולמבטא של נהג האוטובוס. והילדים פה מדברים ממש לא ברור, מאוד שונה מפפה פיג בעלת הדיקציה המושלמת.
הן יודעות אנגלית - את האנגלית של אבא ושל סבתא. וזה, מסתבר, ניב מאוד מאוד ספציפי מבין עשרות מבטאים אחרים.
.
וזה לא רק המבטא. כל מי שמדבר על יחסים-שפה-פרזנטציה יגיד לכם שהמילים שנאמרות הן גג 15% מהתקשורת בין אנשים. השאר הם שפת גוף, אינטונציה, ומסרים תרבותיים שעוברים בעזרת שתי אלו. ושם אנחנו ממש לא דוברות את השפה. אף אחד מאיתנו.
גם כרמי הוא לא אנגלי. הוא אוהב לחשוב שהוא כן, אבל הוא ממש לא. מבחינת הליכות, שפת גוף והבעה בלתי מילולית הוא פולני ממוצא יהודי מובהק (עם קצת שורשים גרמניים). ואנחנו כולנו דוברות פולנית-יהודית שוטפת כך שזו לא בעיה. אבל את האנגלית הבלתי מילולית, על הקודים התרבותיים שמסתתרים בה, אנחנו פוגשות עכשיו בפעם הראשונה. וכולנו נאבקות להבין את השפה.
.
ולילדות זה גורם חירשות כזו, שגם מה שמדובר אליהן במבטא מאוד ברור ובדיקציה נהדרת הן לא מבינות. ההלם של החדש והלא מוכר מחריש את אזניהן. היום היינו בסיור בביה"ס החדש והדריכה אותנו מורה עם דיבור למופת. ותרגמתי להן הכל. הן לא קלטו כלום כלום כלום כשהוא נאמר באנגלית. והן בהיסטריה מה יהיה אם הן ינסו לומר משהו בביה"ס וישכחו מילה. אני מראה להן שגם לי זה קורה ובכל זאת מבינים אותי. זה לא עוזר.
מוזר, חשבתי שלי יהיה מחסום שפה יותר קשה משלהן. שאהיה מתוסכלת שלא מצליחה להעביר את עצמי, רגשותיי, מחשבותיי וכו'. ובינתיים אני זורמת באנגלית בקלות, והן מתקשות. טוב, ידענו שאנחנו לא באמת יודעות למה לצפות. ואכן יש פה כל מיני הפתעות.
ועל הסיור שלנו בביה"ס מחר בפוסט נפרד.

Tea cosy and baked beans

#58 בסוף עשינו יום בית

החלטתי שאני לא מוציאה אותן מהבית עד שהן מבקשות מפורשות. שישתבללו להן כמה שצריך. כמו חתולות שצריכות להתחבא בארון עד שהמרחב מפסיק להיות מאיים עבורן. 
שיחקנו במשחקי קופסא, הילדות המציאו משחקים וסודות משלהן. הכנו לאלישבע את לוח הכפל. והיו גם שלוש שעות טלויזיה, כמובן. 

ב6 בערב הן סופסוף ביקשו לגן המשחקים. אחרי שהתחרעו על הקרוסלה בכל פוזיציה אפשרית, באו וביקשו שאלמד אותן לקשור שרוכים. ואז ישבו והתאמנו על הנעליים שלי 😁 נראה לי ש(גם) לזה מתכוונים כשמדברים על אנסקולינג Unschooling.

#57 האין-שגרה השוחקת שלנו

חזרנו לחינוך ביתי, או כמו שהתחלנו לכנות זאת - חינוך חופשי. יש דברים יפים בצורת החיים הזו, כמו ההזדמנות לקרוא המון ספרים. להכין עזרי לימוד לילדות בכוחות עצמי (בינתיים רק בתכנון.. עוד לא הגעתי לזה). כל פעולה בבית נהיית פעולה לימודית כי הילדות נמצאות, צופות, ושואלות שאלות. ויש גם לא מעט אתגרים. 
בחינוך הביתי שלנו בישראל יש לנו קבוצה נפלאה וחזקה של חברות וחברים לדרך. הייתה לנו רוטינה - חוגים, מפגשים קבוצתיים, פעילויות, מפגשים אחת על אחת עם ילדות נבחרות. והיה לנו את לו"ז ביה"ס של אלישבע לעגן אותנו. היה סדר יום ברור ודי קבוע, מה שקוראים באנתרופוסופיה ריתמוס, והוא איפשר ציפיה ברורה לבאות. נניח, היה ברור שטלויזיה רואות בצהריים. נניח, היה ברור שאחרי ארוחת הבוקר הולכות ישר להתלבש כי צריך לצאת לביה"ס. 
ועכשיו אין לנו ריתמוס. ואין שגרה. ולא צריך להתלבש בבוקר, כי אנחנו לא ממהרות לצאת. בשגרת ביה"ס יש שתי פעילויות ביום - בוקר ואחה"צ. בוקר היה בי"ס לאלישבע ומפגשי חנ"ב / חוגים לעמליה. אחה"צ היה זמן בית או זמן חברות לאלישבע. בחנ"ב אין בוקר ואחה"צ. לרוב יש פעילות אחת שנמשכת מהבוקר המאוחר ועד אחה"צ המוקדמים/מאוחרים (תלוי כמה היא כיפית וכמה החברות זורמות). ופה זה אותו דבר. הבוקר נמרח. אנחנו בפיג'מה עד מאוחר. ההתארגנות לצאת יותר מסובכת כי צריך לארגן אוכל להמשך היום. יום רגיל כאן הוא כשאני קמה ב7:00 ומצליחה בעור שיניי לצאת מהבית ב11:00, מיוזעת ועצבנית כבר. לא מצליחה יותר מוקדם. ומי שמכירה אותי יודעת שזה לא אופייני. הן חייבות לאכול ארוחת בוקר שניה, ושאבוא לשחק איתן, ושאבחר איתן בגדים ואעזור להן להתלבש. ורגע הן משחקות ואני מנצלת את הזמן לסדר משהו בבית והכל נ-מ-ר-----ח. וכל היום הן מבקשות לאכול, כי משעמם להן. 
עמליה מסוגלת לשחק עם עצמה, כשניתנת לה ההזדמנות ואין מסכים בסביבה. אלישבע רוצה להיות בשיחה מתמדת עם מי שנמצא איתה - כלומר אני. אני רוצה רגע שקט ולחשוב מה צריך לשים בתיק. 
קשההה לי עם אלישבע בחינוך ביתי. 
היא מתוסכלת בקלות. היא מרביצה לאחותה. גם עמליה מרביצה לה. הן רבות המון מאז שהגענו לכאן. היא לא רוצה להיות רגע לבד. היא מדברת כל הזמן. היא קופצת עלינו בצורה מכאיבה. היא מנדנדת לממתקים בכל רגע. 
כיאה לאמא בחנ"ב ללא מעגל תמיכה אין לי זמן לעצמי. גם לכרמי אין. 
ואנחנו שנינו די מותשים. בעיקר נפשית. 
אני לא יודעת מה נעשה מחר בבוקר, ואין לי כוח לתכנן. כלומר יש לי רעיון כללי, אקום בבוקר ואבדוק את היתכנותו. לא הצלחתי ליצור קשר עם קבוצת החנ"ב המקומית עדיין- אנסה שוב מחר. 
המליצו לי כאן על לאפשר יותר טלויזיה, וזה בעייתי. כי ככל שהן רואות יותר טלויזיה הן נהיות עצבניות יותר ברגעים שהן לא בטלויזיה, מה שהופך את הכל ללא כדאי. וגם ככל שרואות יותר נעשות בלתי מסוגלות להעסיק את עצמן אח"כ רגע לבד. ולדעת להעסיק את עצמך רגע לבד קריטי להישרדות בחנ"ב. אחרת אמא עלולה לזרוק אתכן מהבית. השמועה אומרת שבאנגליה יש שפע של פנימיות מעולות. 
בקיצר, חשבתי שסיימתי עם זה כשעליתי על המטוס אבל מתברר שגם פה - המתנה היא שם המשחק. אמרו כבר פינק פלויד    'Hanging on in quiet desperation' is the English way. 
ואנחנו לומדות להיות אנגליות ;)



.
בתמונה: זוכרות את הברבורה הדוגרת בתמונות משבוע שעבר? הביצים בקעו, ויש ברבורון קטן ומתוק ששוחה איתה. בסוף הדגירה יש בקיעה, או מטאפורה כלשהיא אחרת שנותנת כוחות

#56 פעם ראשונה שהתעצבנתי

עשיתי כעצתכן והחלטתי להיות תיירת באיזור. מצאנו משחקיה נחמדה במרחק 2 אוטובוסים. ניווטתי בהצלחה עם גוגל מפס, והגענו. מכיוון שמכירה את הילדות שלי לקחתי איתנו המון נשנושים וגם ארוחת צהריים. ליתר בטחון הן אכלו כריך לפני שיצאנו מהבית, מה שאמור להחזיק אותן גג שעתיים. 
המשחקיה ממש חמודה. מתאימה גם לאלישבע ואפילו אמהות בגובה 1.80 מצליחות לטפס שם. אני יודעת כי הוכרחתי לבחון את העניין. 
ולפתע הבחנתי בשלט על הקיר: רק אוכל ושתיה שנרכשו כאן יכולים להיאכל בשטחנו. יעני - תקנו מאיתנו את כל האוכל. הקמצנית שבי הרימה את ראשה. גם ככה שילמנו סכום כניסה. וכסף על הנסיעה באוטובוס. ולא תכננתי על הוצאה נוספת. מה זה האנגלים האלה. מי לא מאפשר להביא אוכל למשחקיה?! בישראל זה לא היה קורה, ועוד לרלורים מהסוג הזה. 
עכשיו, התפריט שלהם עשיר. ויש בו דברים מתאימים לטבעונים. אבל בואו נגיד שזה מקפיץ את הבילוי מעלות של 100 ש"ח לכמעט כפול, ולא מתאים לי. במיוחד כשיש לי בתיק המון אוכל מזין שהוכן בהרבה אהבה עבורן.
הילדות התחילו לבכות ולקטר שהן רעבות, והאחראית לא הסכימה שנצא וניכנס שוב. התלבטתי והתלבטתי והרגשתי שקשה לי לשחרר את זה, אז בסוף הודעתי להן ככה: אם נאכל פה ועוד חצי שעה ימאס לכן ותרצו ללכת אני ממש אתבעס על הכסף שהוצאנו. אז אנחנו עושות כזה דבר: אתן תשחקו כמה שבא לכן ותמצו את המשחקיה - בכל זאת אכלנו כריך בבית לפני שעתיים וחצי. וכשימאס לכן נצא ונעשה פיקניק בדרך הבייתה. ואף אחת לא הייתה יותר מופתעת ממני כשהן פשוט אמרו "אוקיי", הסתובבו ורצו למגלשה, ולא ראיתי אותן מאז.

#55 מה מה מה, מה עושות היום

מאז שהגענו היינו מחובקות ע"י המשפחה המקסימה של כרמי. יש לו פה דוד, בת דודה ובן דוד, כולם אחלה אנשים וממש רוצים לעזור לנו. הם לקחו אותנו לקניות ובילויים, סיפרו לנו מידע מועיל על השכונה ויצקו קצת תוכן וגיוון אנושי לחיים שלנו. 
והבוקר קמנו ואין לנו תוכניות. 
אין לנו עם מי להיות. כרמי עובד. אנחנו לא מכירות פה ילדים. גם לא מכירות הרבה אטרקציות והילדות לא נלהבות ללכת ברגל ולנסוע באוטובוסים. הן כבר רוצות ילדים לשחק איתם. אין צורך לציין שאני אחוזת אימה מהיום שזרח עלינו. מה עושות היום?! 
הצטרפתי אתמול לקבוצת פייסבוק של חינוך ביתי פה בסביבה. מקווה שיאשרו אותי ושיאמצו אותנו לתקופה של השבועיים-שלושה הקרובים עד שהילדות ילכו לבי"ס. 
ובינתיים אין לי מושג איך נעבור את היום. הן לא מסכימות כמעט לשחק ביחד במשחקי קופסא, גם לא כשאני משחקת איתן. רבות המון. 
עצות למשחקי בית ודרכים נעימות להעביר את הזמן יתקבלו בתודה 

בסוף כרמי החמוד יצא איתנו לטייל ודחה קצת את העבודה. הלכנו לרשום אותן למרפאה המקומית, ואז לפתוח כרטיס קורא לספריה, ואז לסופרמרקט ואז הבייתה. כל הסיבוב לקח שלוש שעות. כשהגענו הבייתה הן הלכו לשחק ואני הכנתי צהריים. אכלנו ועכשיו זמן מסכים. לא נשאר עוד הרבה עד סוף היום.. זה אולי נשמע רע שאני סופרת לאחור ככה.. אבל זה מה יש.

#54 בוקר טיפוסי

5:15 עמליה מתעוררת. אני עוברת למיטה שלה ומנסה לשכנע אותה להתנמנם איתי עוד קצת. 
5:45 נמאס לה והיא מקימה אותי בצעקות למטבח. אנחנו מתדיינות על מה תאכל לארוחת בוקר. 
5:50 היא מכריזה שבעצם לא בא לה לאכול עכשיו והיא הולכת לראות טלויזיה. אני נשכבת בחזרה במיטה שלה ומנסה לנמנם. 
6:11 צעקות איייימאאאאא מלמטה. היא הצליחה להעביר תחנה לערוצי המוזיקה ולא מצליחה לחזור לערוצי הילדים. יורדת לעזור לה. 
6:15 מחליטה לשבת לידה למדיטציה. 
6:18 היא צועקת ומתוסכלת שאין את התכנית שאוהבת. מכריזה שרעבה ועצבנית מדי מכדי לצפות. אמא תכיני לי לאכווווול 
6:20 דיון מס' 2 על ארוחת בוקר. 
6:25 מניחה לפניה פרוסה עם ריבה. 
6:30 מתיישבת עם כוס תה
6:31 קמה להכין עוד פרוסה עם ריבה עבורה. 
6:45 היא מסיימת לאכול. אמא אין שום דבר שאני רוצה לשחק בו חוץ ממסכים. אני: קחי את הטאבלט. מתיישבת רגע לסדר לעצמי מה עושה היום ולהיות שניה בפייסבוק. 
6:50 אלישבע מופיעה במטבח - אמא אני רעבה. מבקשת כריך. 
6:55 אליש הכריך מוכן. אלישבע: תיכף אני אבוא. אני רוצה לראות טלויזיה.

#53 קפיצה קטנה ללונדון

תודות לעצותיכן המצוינות וגם לרעיון של כרמי החלטנו היום לשחק אותה תיירים ולנסוע לטראפאלגאר סקוור בלונדון. 20 דקות הליכה לרכבת (דרך הפארק המהמם עם הברבורים), 40 דקות ברכבת ועוד רבע שעה בטיוב = קפיצה קטנה מהבית ואנחנו שם. איך נהננו! פתאום נפלה ההכרה שאפשר לקפוץ ללונדון מתי שמתחשק. יוווו. 
היינו בגלריה הלאומית (מסמנת לעצמי להרחיב בפוסט אחר. חוויה נפלאה. פעם ראשונה שלי בגלרית אומנות רצינית ומסתבר שזה ממש מעניין). שיחקנו עם האריות הענקיים, נהננו ממופעי רחוב וקיבלנו טבעות במתנה. כיף להיות תיירים! וכרמי מדריך תיירים מצוין 👑😁 מי שתבוא לבקר, אקפוץ איתה לשם שוב בשמחה רבה!

הכניסה ל National Gallery. ברחבה מלפנים אטרקציות לתיירים

כמו למשל איש שיוצר טבעות במקום ומחלק אותן חינם. רק תבואו ותקחו.
תרמנו שני פאונד סמליים (10 ש"ח).
טבעות מהממות, הילדות התקשו לבחור

של אליש עשויה ממטבע ישן. שלי ושל עמלי מחוט ברזל מלופף. 

Nelson's Column. למי מכם שקרא "איך לרפא כנף שבורה"
זה המקום שבו הציפור נמצאה ושוחררה אח"כ

שירה פוליטית בעלת גוון רוחני מאחד

אנחנו אוהבות עבודה. יכולות לשבת ולהסתכל עליה שעות

אליש, מסתבר, מחבבת מלכודות תיירים.
על כל תמונה כזו תורמים משהו קטן ליודה

 אליש רצתה להצטלם עם כולם.
עמלי צפתה בכליון עיניים אבל התביישה להצטרף

אליש שכנעה אותה. בנקודה זו כרמי, שהיה מאוד סבלני עד לאותו רגע,
 הכריז שנגמר לו הכסף הקטן

האריה שקראנו עליו כל כך הרבה פעמים בספר Katie in London

הנשיונל גלרי מנקודת מבטו של האריה

הציור The Bathers מאת סורה. יפיפיה ומרשים באורך 3 מטרים על שניים.
גם עליו קראנו בספר של קייטי Katie and the Bathers.
סדרת ספרי ילדים שחושפת לאמנות. מומלצת

הנוף היפיפיה בדרך מהבית שלנו לרכבת ברדינג. גשר מעל התמזה

מעקות אבן ישנים למול בניין מודרני. ומדרגות מגניבות במיוחד

רכבת זה דבר מעייף. והכי כיף להתרפק על אבא.
יש לנו שלושה חודשים של התרפקויות להשלים

הרכבות מרדינג מגיעות לתחנת הרכבת פדינגטון בלונדון.
הנה חבר שלנו. הילדות, אגב, לא ראו את הסרט ולא אהבו את הספר.
זה כמובן לא קשור לרצון העז להצטלם עם סמל תרבות פופולרית

ספסל שמעוצב כספר פתוח

#52 בלוז היום השלישי

כל יולדת מכירה אותו. אחרי שהלידה הסתיימה בהצלחה, התרגשנו יומיים, שלחנו תמונות של הרכה הנולדת לכל העולם ואחותו (אתם ואתן, בגדול), דיברנו עם ההורים בווידאו והראינו את המציאות החדשה שלנו, הגיעה נפילת ההורמונים והדכדוך. 
כמו תמיד, זה קשור בחוסר שינה. 
יש כאן אור עד 21:30 בערב. הילדות לא מצליחות להירדם, שילוב של אור יום, התרגשות, וחדר ומיטה לא מוכרים. הן עדיין אותן ילדות שקמות עם השמש, ולכן ב5:15 בבוקר הן כבר ערות ורעבות וקמות להתחיל את היום. כמובן שעד אמצע היום הן כבר עייפות ועצבניות. ואז נרדמות לצהריים לקצת זמן ושוב לא מצליחות להירדם בלילה, וחוזר חלילה. 

לאאאאאא!
שיט, הן שוב נרדמו. 

כרמי ואני כמובן מותשים, כיאה להורים שהרגע ילדו. לא תמיד מצליחים לתזמן שנצ יחד עם השנצ של הילדות (שלא נרדמות באותו זמן). בקיצר, עייפים ועצבניות. כולנו. 
ויש גם את אפקט חוסר הידיעה. לאנגלים יש זמן משלהם. והוא ארוך. הם רגילים להמתין. הגשנו בקשה לבי"ס עבורן לפני 12 ימים. לא שמענו מילה מהם. אתמול התקשרנו לברר. נאמר לנו שאין לנו מה לצפות שיסתכלו על הטופס לפני שעברו 20 ימים. סליחה —20 ימי לימודים. למה? ככה זה פה. לחיבור אינטרנט מחכים שבועיים כשכל התשתית קיימת ורק צריך לחבר אותנו במחשב. למה? כי הם אנגלים והם טובים בלהמתין, והרשויות רגילות לגרום לאזרח לחכות. למה? אין לי מושג. ככה זה. 
אז יש לנו שתי ילדות נרגשות אבל גם קצת משועממות , שמתות כבר להתחיל את החיים שלהן כאן ואין לנו מושג מתי זה יקרה. שלא שיחקו עם ילדות אחרות כבר 3 ימים וזה מתחיל להשפיע עליהן. והן שתיהן מבועסות והפסיק להיות להן כיף. כשאנחנו יוצאים לטייל הן מיד רוצות לחזור הבייתה. כשאנחנו פוגשים משפחה אחרי שעה הן רוצות לחזור. עמליה הכריזה שהיא רוצה לטוס לישראל כל שבוע לבקר ואלישבע כותבת מכתבים לחברות שלה.
הגענו ליום השלישי, היום של הדמעות והבייבי בלוז. היום שבו מבינים שגם אם רצינו את התינוק הזה אנחנו עכשיו עומדות בפני תקופה חדשה של הסתגלות לא פשוטה, ואי אפשר להחזיר אותו לבטן. צריך פשוט אורך רוח ולהיות קצת אבודים בידיעה שזה יסתדר. ושזה יקח זמן. אני יודעת את זה כי כבר חוויתי לידה פעמיים. אבל הילדות אבודות, זה הפוסט פארטום הראשון שלהן, ויש להן רק את כרמי ואותי כמעגל תמיכה. אני לא בטוחה שזה מספיק. הלב שלי נחמץ ונמחץ בכאבן.

#51 רדינג

לעיר שאנחנו גרים בה קוראים רדינג. היא מרחק חצי שעה נסיעה מלונדון. ואיזו חצי שעה!! יש פה אויר נקי, יבש ופריך. (מי שביקרה בלונדון זוכרת את הפיח שמגלים באף בסוף היום). האור רך, הכל ירוק. באנו בעונה הכי יפה בשנה. אביב שהוא ממש אביבי. הכל פורח. הברבורים דוגרים על הביצים הענקיות שלהם בקינים על הנחל. אווז ואווזה שטים וביניהם והאווזונים הצבהבים שלהם שבקעו לא מזמן. 
יש פארק ממש ליד הבית שבו פגשנו אותם. ברווזים אווזים וברבורים. בלונדון לא יכולנו להרשות לעצמנו לגור בשכונה שיש בה כאלה. אני נרגשת מהאפשרות ללכת לשם כל יום. בקצה הפארק מגיעים לסכר על התמזה. אני גרה מרחק הליכה מהתמזה!!! ויש שם גם Lock - שזו מעלית לסירות במקומות שיש בהם מדרגות בנהר. ראינו אותו בפעולה. ממש מגניב. 


לפני הנסיעה היו כמה אנשים שהיה חשוב להם להגיד לי שלא הכל מושלם פה, ושאין כמו ישראל. 
אני מסכימה. לטוב ולרע, ישראל היא ייחודית ואנגליה היא ייחודית. ואני הולכת להנות מכל הטוב שיש לה להציע. למשל ברבורים במרחק נגיעה. ומה שלא טוב - גם עליו תשמעו. אל דאגה. זו לא תחרות מי המדינה הכי טובה, ואין פה מנצחים ומפסידים. ואפשר לראות את היופי שבמקום הזה מבלי להתבעס על דברים מבעסים בישראל. למשל פתח תקווה. גם לאנגלים יש את הפתח תקווה שלהם. פשוט אצלם בונים בה בתים מלבנים אדומות ומתרוצצים בה ברבורים בחצר

התאחדנו

מתקנים שווים בגן משחקים שווה

בא להגיד לנו שלום במיוחד לתמונה

קן ברבורים ענק

מי דוגר אצלם, אמא או אבא?

בתי קיט עם מזח לסירה הפרטית

Caversham Lock
בגדול זו מעלית לסירות. כרמי מסביר איך זה עובד

מנדלה יפיפיה שהכינו לי החברות המופלאות שלי כצידה לדרך

אבא! התגעגענו אליך