#114 שיט שאוכלים באנגליה

היום שלחתי את התמונה הזו לחברה שילדיה צליאקים. שאלתי אותה אם יש כזה חטיף בישראל, טבעוני נטול גלוטן וטעים בטירוף. והיא ענתה בצורה ממצה כמו תמיד "לא יודעת, לא קונה כאלה". אמרתי לה ולעצמי, איפה הימים שגם אני לא קניתי את השיט הזה.
אתמול פרסמתי תמונה שלי בקבוצת פייסבוק, וחברה אחרת אמרה לי: "יואו כמה השתנית! לא זיהיתי אותך". וחשבתי לעצמי - באמת השתניתי? בדצמבר באתי לבקר בישראל וכולן אמרו שאני בדיוק אותו הדבר.
הרבה מים זרמו בירדן, בירקון ובתמזה מאז דצמבר... והיום הלכתי למכולת וקניתי ערימות של חטיפים ואלכוהול. דברים שלא היו נכנסים אלי הבייתה לפני שנה. כמויות.
כן, כנראה שהשתניתי. והסביבה השתנתה.
מקווה בשבילי שנצליח לחזור לדרכינו הישנות בישראל.
אליש אמרה אתמול שהיא מתגעגעת לאיך שבדמוקרטי המורים והילדים היו מקנאים בקופסאות האוכל שלה. כולם אמרו שהם רוצים גם סושי כמו שלה, ופסטו שמריח למרחקים. גם פה היא מקבלת קופסאות אוכל סבבה, אבל אף אחד לא מקנא בה, חוץ מהחברה הטבעונית שהיא גם במקרה או שלא חצי ישראלית. כי פה כולם אוכלים שיט.
אני באמת לא מבינה איך הם כאלה בריאים, האנגלים. או לפחות לא יותר חולים מהישראלים. אולי הבירה מאזנת את כמויות החטיפים והממתקים שהם צורכים?! או שהחיים עם פחות סטרס.
ועוד נזכרתי אתמול כשהייתה פה חברה של אליש ועמליה בעצמה הלכה לחברה, איך באחה"צ האלה שהיו מתארחות חברות היה לי חשק לאפות עוגיות טחינה ולבשל מרק לארוחת ערב.
והיום אכלנו אחה"צ של מלא שיט וארוחת ערב עם אפס ירקות.
מזל שאתמול שתו קצת שייק.
אולי ניתן להן בירה, לאיזון.

בכל מקרה יחד עם מונדיאל הנשים שאני צופה בו החודש אני מרביצה שעות של טלויזיה, קריספס, וסיידר אלכוהולי. עוד מעט לא יהיה לי.. צריך לנצור כל רגע

#113 שיגועי מזג האויר

אמרו לי, כשנעבור לפה, שיהיה קשה לי עם האפור והגשום הזה. ואז עברנו, היו כמה שבועות של מעיל וחולצות ארוכות, ומהר מאוד התחמם. קיבלנו את אחד הקיצים החמים והשמשיים שהיו פה במאה האחרונה, כולל גל חום מזהיר שנמשך חודש וחצי של טמפרטורות כמו בקיץ ישראלי.
בשמחה וגאווה אמרתי לכל מי שרק היה מוכן לשמוע שהבאתי את השמש איתי. ובבת אחת, בשבוע הראשון של ספטמבר, זה נגמר. הטמפרטורות ירדו למספר חד ספרתי ונשארו ככה לחצי שנה.
רק שרוולים ארוכים. רק מעילים, כובעים, צעיפים וכפפות.
קשה להסביר את החוויה הגופנית הזו ואיך היא משפיעה על הנפש. ובעיקר את האפקט המצטבר של להיות בבגדים ארוכים כל כך הרבה זמן. בישראל, ההתקררות מגיעה בהדרגה. רק באמצע ספטמבר אפשר להרגיש הקלה מחום ולחות הקיץ. עד נובמבר אנחנו עדיין בחולצות קצרות, לפעמים גם בדצמבר. גם כשיש חורף קר וגשום, מתישהו באמצע פתאום יהיה יום של 18-20 מעלות. ובשנים האחרונות גם יבוא שבוע שרב אי שם בינואר-פברואר. לא חושבת שהיה חורף אחד מאז שהילדות נולדו שלא הלכנו לים באמצע החורף, לפחות פעם אחת, כי היה חם.
יש משהו בבגדים קצרים שהוא משחרר. ויש משהו בבגדים ארוכים שמאוד מגביל. צריך לחשוב מראש כמה קר יהיה היום, כמה רטוב, כמה רוח. תמיד לוקחים קצת יותר בגדים ובסוף נסחבים איתם. אנחנו עטופים בשכבות. לא רק שכבות של בגדים. הבגדים עוטפים גם את הנפש בשכבות. מפרידים בין אנשים. לא סתם במדינות חמות גם האנשים חמים. וההיפך..
אוקיי, חורף ארוך, בסדר. התכוננו נפשית. התלבשנו טוב. שתינו תה לרוב והכנו תבשילים מחממים. עברנו את זה איכשהו. מבעס אבל עבר.
ואז הגיע אפריל. מזג האויר התחיל להתחמם, הימים התחילו להתארך. הטמפרטורות חזרו להיות דו ספרתיות. הילדות מדי פעם לבשו קצר (אני עדיין לא). הפרחים פרחו, הברבורונים והאווזונים בקעו מביצתם, פלומתיים וחמודים, והייתה תחושה שאוטוטו מגיע הקיץ.
והנה אנחנו לקראת סוף יוני. כבר 10 ימים רצופים יורד גשם ולא ראינו שמש ישירה.
וזה משפיע עלי עמוקות. הגוף שלי מבולבל לגמרי.
מצד אחד (הוא אומר לעצמו), קיץ! יש אור מארבע בבוקר ועד עשר בלילה.
אז אם קיץ (הוא מחכך את היד בסנטרו) איפה השמש?? איפה החום?? משהו כאן לא בסדר. 

לזה אתם קוראים קיץ??

מצד שני (הוא ממשיך להתבונן במצב) כבר לא ממש קר.. אבל גם לא ממש חם.. באיזה עונה אנחנו?? מה קורה פה????
אם זה קיץ, אני לא אמור להזיע?
אם זה קיץ, למה יורד כל כך הרבה גשם??
למה הטמפרטורות כמו בחורף??
אני לא מבין מה קורה פה!!! אהאהאהאהא
תחושה של בלבול גופני היא מאוד עמוקה. יש לנו ציפיות גופניות למעגל עונות השנה בדרך מסוימת. והיא לא מתרחשת כאן באותה צורה שהגוף שלי מכיר.

הוא מתחרפן מזה.
והנפש שלי מתחרפנת איתו. דכדוך השתלט עלי.
אני יכולה להכיל גשם ואפרוריות בעונתם. אני ממש מתקשה להכיל אותם בשיא הקיץ, ולאורך זמן.
ואז המיינד נדחף לחגיגה, ומוסיף: רגע, עכשיו אמורים להיות החודשים החמים בשנה. בספטמבר שוב יהיו טמפרטורות חד ספרתיות. זה באמת כל הקיץ שאני עומדת לקבל? מקסימום חודשיים בבגדים קצרים (וגם במהלכם יהיו ימים קרים) ואח"כ חזרה לשרוולים ארוכים ל10 חודשים בשנה?
מה חשבתי לעצמי
אני טיפוס של קיץ
אני גדלה מאור שמש ואהבה
ברור שאני לא יכולה לחיות בארץ הזאת.

לפני כמה ימים היה יום אחד שמשי וחמים. יצאנו מהבית עם חולצות קצרות.
הגוף שלי קיפץ, דילג, שמח, חייך. הייתי קלילה, אופטימית, מלאת כוחות וקסם אישי, יודעת שהעולם לרגליי, אני אהובה, רצויה ומיוחדת. ברגע אחד, עם השמש, חזרתי להיות אני.
הגוף חזק מהמיינד.
כל המילים החיוביות והחיזוקים שאני מנסה לתת לעצמי
הפעילות הגופנית
שיחות הטלפון עם חברות ומשפחה בישראל
כדורים נוגדי חרדה ודכאון
יציאה עם חברות

כל אלה לא מרימים אותי כמו יום אחד של שמש.

איזה מזל שאני חוזרת לחיות בישראל בקרוב.
אני מקווה שהדכאון יעלם כמו שהוא בא, כשהגוף שלי ירגיש בבית.
הילדות ואני מפנטזות על לקחת את כל הסווטשירטים, הקרדיגנים והמעילים ולדחוף אותם עמוק לארון וללבוש אך ורק שרוולים קצרים במשך שלושה חודשים רצופים, לפחות!

#112 הודעה רשמית - חוזרות לישראל

ב30 ביולי אנחנו מוותרת על היופי הזה לטובת השמש וחום הלב של ישראל ובעיקר של הישראליות שבחיינו. נוחתות בנתבג ב22:35 לתחילת-המשך חיינו החדשים-ישנים בישראל, והפעם מבחירה ובגאווה גדולה על כל חלקינו.
שמרו מקום ביומן לפגישה. אנחנו חוזרות.

#111 מאתגרים לי פה את הטבעונות

זה קורה איפה שלא מצפים.. 
אנחנו באוקספורד במוזיאון הנטורל היסטורי. המון מידע על טבע, בעלי חיים.. 

אוסף צדפות יפיפיות

לא המצאה של דיסני. באמת יש צדפות בצבע הזה

אני רואה אוסף של פרפרים ותוהה לעצמי אם המיתו אותם בעודם בחיים על לוח יבוש. 
יש פוחלצים של דובים שאפשר לגעת בהם. מצד אחד זה ממש מסקרן לגעת בפרוות דוב ומצד שני אני מתארת לעצמי שהדוב הזה ניצוד בשביל הפוחלץ שלו ולא בדיוק מת מוות טבעי... והניגוד הזה בין העניין והסקרנות לבין הצער על מה שהחיות עברו כדי להיות מוצגות כאן.

יש בי המון רגשות מעורבים כלפי התמונה הזו. מרגישה שאני משתפת פעולה עם משהו שאני לא רוצה לשתף פעולה איתו.

יש כאן פסטיבל לילדים. נכנסנו להרצאה על תנינים. המרצה החמוד (והאוסטרלי 😂) מסביר על ההבדל בין קרוקודיל לאליגטור. ופתאום בלי אזהרה שולף מהתיבה קרוקודיל צעיר וחי ומתחיל להראות אותו, ולהסביר, ולתקוע בו אצבעות בכל מיני מקומות כדי שיפתח ויסגור את הפה, ומעביר אותו מול העיניים של הילדים. פשוט צער בעלי חיים😨😰 ברחתי מהחדר. שאלתי את הילדות אם הן רוצות לצאת איתי. אמרו שלא. כרמי נשאר איתן בפנים. תוהה אם הייתי צריכה להכריח אותן לצאת גם. יושבת על הדשא בחוץ ומחכה שהן יצאו. אוף באיזה עולם אנחנו חיים שאהבת בעלי חיים באה המון פעמים עם יצירת אי נוחות עבורם.
בחיים לא חשבתי שבהרצאה על תנין יביאו תנין חי!!