#119 אלוהים איזו התרגשות

לא ישנתי בערך שלושה ימים. טוב, ישנתי קצת. אבל מעט. וגרוע. כולי התרגשות.
עוד 13 ימים. יאאאא. ואני בכלל, אבל בכלל, עוד לא קולטת.
מצד אחד בהכנות מתמידות לנסיעה, מצד שני באירועי סופהשנה וארגונים.
וככה מבלי ששמתי לב נרקמות תוכניות בישראל. וזה מה שעושה את כל ההבדל - כבר יש לי ארבעה אירועים סגורים ביומן: שיננית (חובה!), מפגש עם חברות, מפגש לה לצ'ה (ישששש!! בעברית!!), ואירוע שאבא שלי לוקח אליו את עמליה. וזה בלי עוד מלללא חברים שאני רוצה לפגוש, מלללללא חברות של הילדות, שיעורי שחיה לעמלי, מפגשי הורים בבי"ס, פגישה עם הבוסית שלי (כן! יש לי עבודה!) ים, בריכה. משפחה. משפחה. משפחה. ים. בריכה. ים. משפחה. חברות. חברות. חברות. חברות. יום הורים בדמוקרטי.
חומוס, ניבה בנטו, טנאת, ויחכו לספטמבר הופעה של ברי (חייבת!!), קפוארה, ומסלול טיול בארץ.
חברה מקומית שאלה אותי אתמול: את חושבת שתתרגשי מאוד כשתפגשי את המשפחה שלך? עניתי לה: וואלה, (טוב לא אמרתי וואלה כי אין לי מושג איך אומרים וואלה באנגלית) אפילו לא עצרתי לחשוב על זה עד עכשיו.
ואיך שעצרתי לחשוב התרגשתי נורא.
ככה אני בימינו - כשאני עוצרת, אני מתרגשת :) אמאלה!

אני מרגישה לא שיא הבאיפוס. בקטע טוב. אני נישאת על ענן של אוקסיטוצין סמיך ומתוק כבר כמה ימים. חלק תודות לשיחות מאוד מעניינות שאני חולקת בערב עם חברים מהארץ. חלק תודות לאהבה ששופכות עלי ועלינו החברות המקומיות שלא רוצות שנעזוב, חלק תודות לישראל שזורמת ופועמת בתוכי יותר ויותר ככל שהחזרה מתקרבת. וחלק בגלל התוכנית ליצירת שפע שמכניסה לי המון שמחה, הודיה והתרחבות לחיים. ופתאום אני חושבת לעצמי - אולי אני צריכה להפחית קצת מינון בכדורים. אולי בגלל זה אני לא ישנה. אני קרועה מעייפות. באמת, היה אחד הימים המתישים. ולא נרדמת.
לא אפסיק בבת אחת, זה לא בריא. בטח לא לפני מעבר. אולי ארד לחצי כדור ביום במקום שלם. אבל מה אני אגיד לכםן - אני כבר לא חרדה. ואני לא מדוכאת. אני מלאת שמחה, אופטימיות, התרגשות וציפיה.
אפילו הטיסה לבד עם הילדות כבר לא נראית לי מפחידה.
מה 'כפת לי -
בצד השני מחכות לנו טלי ואורצ'וק, אבא ואמא שלי, מירי וחבורתה, גילי עופרי ומיכל, דאנה, נועה, נילי, תמרלוס, שיננית, ברי סחרוף ומללללא חברות ואנשים יקרים שאוהבים אותנו. חיים שלמים שמתחילים-ממשיכים, ומי אנחנו ומה אנחנו לעומת איך שהיינו לפני שנה ושלושה חודשים.

בתמונה: גזורה מעייפות. לא יכולה להירדם. הלב דופק והמוח רץ. איפה המכונה שמריצה קדימה.

#118 מי ימכור את האוטו

כרמי ביקש שאני אמכור את האוטו. הסכמתי. במוח שלי אם מישהו קרוב אלי מבקש ממני משהו ואין לי סיבה ממש טובה להגיד לא אני אשתדל להגיד כן. אז אמרתי כן. למרות שאני ממש לא רוצה להתעסק בזה. זה מפחיד אותי. זה מביך אותי. אני לא יודעת איך זה עובד פה.
עוד שניה אני חוזרת לארץ שבה אני יודעת איך הכל עובד, ואם אני לא יודעת יש לי את מי לשאול. נמאס לי להיות במצב של לא יודעת ולא נעים לי. ולא בא לי לחוות את זה שוב עם האוטו.
אני אמורה לקדם את מכירת האוטו ולא בא לי. אני יושבת על הספה ומדחיינת.
בא לי להגיד לכרמי: בחייאת, תטפל בזה אתה. אני הולכת לקנות אוטו בישראל ולשכור לנו בית ולהכניס את הילדות לביה"ס ולרשום אותן לצהרון ולחוגים ולעשות את כל האלף סידורים האלה בלעדייך. אולי תיקח על עצמך את זה? לפעמים בא לי להיות פחות פמיניסטית ולהגיד לו "זה התפקיד של הגבר לטפל באוטו". אבל גודלתי בבית שוויוני, ועם הרשיון קיבלתי גם קורס מזורז בהחלפת גלגל, שמן מים אורות ופיוזים, וציפו ממני להיות מסוגלת לדאוג לעצמי. יש לי אבא מורה ואמא רואת חשבון ולא בכבוד הפמיניסטי שלי לבקש ממישהו להחליף לי גלגל, אני עושה את זה לבד. אז הכבוד הפמינסטי יושב על הספה ומזכיר לעצמו את כל הטסטים שהעברתי את האוטו ואת כל הפנצ'רים שהחלפתי ואוסר עלי להטיל את המשימה על כרמי בשמו. סעמק.
ומנגד כרמי, בקלות דוחה כל משימה שלא מתחשק לו לעשות.
אבל אני הסכמתי.
אבל אני לא רוצה.
אבל הוא בעבודה ואין לו זמן.
אבל יאללה עם האין לו זמן הזה, חצי מהזמן הוא עובד מהבית, הוא יכול להרים כמה טלפונים.
אבל אני לא עובדת כרגע ושעות הבוקר שלי פנויות.
אבל סליחה, מה זה לא עובדת? אני מכינה את הקרקע לנחיתה שלנו בישראל, רוחנית ופיזית. אני מסדרת סידורים. אני מחזקת את עצמי ומחזיקה את הילדות שאוטוטו מתפרקות פה מרוב התרגשות וציפיה. אני נחה בבוקר כדי שיהיה לי כוח אליהן אחה"צ.
אבל אני זאת עם הפייסבוק והוואטסאפ, לי יש גישה לזה.
אבל לכרמי בכוונה אין פייסבוק וואטסאפ, בין השאר כדי שהוא לא יצטרך להתעסק בדברים האלה ויוכל להטיל אותם עלי.
אבל לא בא לי.
אבל אתם יודעים מה? האוטו רשום על שמו. ואני מתעופפת מפה עוד 15 יום. ואם הוא לא ימכר עד אז זו תהיה אחריות של כרמי לדאוג לו. נה נה נה נה נה.
ובעיקר אני מחזיקה אצבעות שהקיטור בפייסבוק עובד, ועכשיו אחרי שקיטרתי על זה משהו ישנה ויתקדם מעצמו.

#117 ספירה לאחור - מצאו את ההבדלים

אחרי שהילדות שאלו כמה פעמים מתי הטיסה שלנו
ואחרי שאלישבע התחילה בטנטרומים לכאורה לא קשורים לכלום כל יום
הבנתי שהגיע הזמן לקצת ודאות והמחשה. והיי - זה עבד כל כך טוב בדרך לכאן. אז ציירתי לנו טבלת ספירה לאחור.

ורק מלהסתכל על הטבלה רואים כמה הבדלים ברורים בין אז להיום:קודם כל הטבלה ההיא נכתבה בעברית לטובת אלישבע שקראה,
והטבלה הזו באנגלית לטובת עמליה שקוראת רק באנגלית. 
בטבלה הזו לכל אחת מאיתנו יש לו"ז פרידות משלה (ופחות פרידות ממה שהיו בשנה שעברה.. ) 
וכמו בשנה שעברה - איך שתליתי אותה עמליה הגיעה להוסיף לה את הקישוטים שלה. 

למי שזוכר/ת - בשנה שעברה היא הוסיפה לבבות עצובים ופרצופים בוכים. השנה היא הוסיפה לבבות וקשת בענן. מצאו את ההבדלים.

הטבלה של שנה שעברה, ספירה לאחור לפרידה מישראל

#116 גינת הבירה

אם יש משהו אחד שהייתי מייבאת מאנגליה לישראל זה את הפאב האנגלי. ובאופן ספציפי, פאב אנגלי עם גינה הידועה בשמה האנגלי Beer garden.
אנחנו בישראל, כשאנחנו חושבים על פאב, אנחנו חושבים על מקום אפלולי, עם מוזיקה חזקה, אלכוהול יקר וסליז, אנשים צעירים. ואם הם מבוגרים הם כנראה סליז. השירותים מטונפים, ובאופן כללי זה לא מקום לילדים.

פאבים באנגליה זה סיפור אחר לגמרי. זה מקום לכל המשפחה. האוכל סביר עד טוב (תלוי איפה), השירותים נקיים לרוב, וזה מחזה נפוץ מאוד לראות משפחות עם ילדים אוכלים צהריים / ערב בפאב. ובסופי שבוע נפגשים עם משפחות אחרות בפאב, הילדים משחקים בגינה, ההורים יושבים עם חברים על ספסל פיקניק מוצל, מדברים, שותים כמה דרינקים. איזה קונספט - אלכוהול תוך כדי בילוי עם הילדים! אלכוהול בקטנה, לא משתכרים, לא נמרחים. במידה.
לפני שבועיים העברנו ככה אחה"צ נעים עם בת הדודה ויקי ומשפחתה. 

 איפה יש כאלה בישראל, שמבלות בהם משפחות עם ילדים? Beer garden

הקיץ האנגלי הוא אמנם קצר אבל כשהוא כבר מגיע הוא מפגיז עם שמש נעימה ו21 מעלות, והכל ירוק בחוץ ויש חשק לשבת בשמש או בצל, ללגום סיידר תות-ליים או ג'ין וטוניק (שגיליתי באנגליה שזה משקה ממש נעים וכיפי. כשמערבבים אותו כמו שצריך - בעדינות ובמידה!). לצפות בילדות עושות גלגלונים על הדשא במשך שעתיים רצוף ולאכול הרבה יותר מדי צ'יפס.
בפאב אנגלי מזמינים אוכל ושתיה בדלפק בפנים, ומשלמים עם ההזמנה, כך שאין את הקטע של לחלק את החשבון בסוף. את האוכל מביאים לך לשולחן, את המשקאות את לוקחת בעצמך.
סה"כ זה הבילוי הכי הכי קל ונעים ומקומי ומושלם. ולנו בישראל יש מזג אויר לזה לפחות חצי מהשנה!
ובאופן פלאי ועם זאת מאוד אנגלי, על אף שהיינו ארבע משפחות של הורים וילדים , אף אחד לא שלף את הנייד במשך שלוש השעות שהיינו שם. פשוט נהננו מהכאן והעכשיו. היכולת שלהם לעשות רק משהו אחד בכל רגע נתון היא גורם מבורך בהאטת החיים והורדת הסטרס. משהו שהייתי מאוד רוצה לייבא לחיים האישיים שלי ולישראל באופן כללי.

#115 כמה קל להתחרט

דווקא עכשיו, רגע לפני שאנחנו עוזבות, כולן רוצות להיפגש איתנו. כולן רוצות להיפרד ולהספיק לבלות איתנו, וצריך לתכנן בזהירות את הלו"ז שנהיה כל כך מלא שכמעט אין מקום לכולן.
דווקא עכשיו, רגע לפני שאנחנו עוזבות, הקיץ הגיע, מזג האויר נפלא ויש תחושה שאולי בכל זאת יכולתי לחיות באנגליה. אני כנראה שוכחת את 10 החודשים בשנה שבהם אין הרבה שמש, ובעיקר קר.
דווקא עכשיו, רגע לפני שנוסעות מפה, גיליתי התכנסות מקומית של נשים כמוני, שנפגשות פעם בחודש מול המדורה, ומדברות על האמיתות הכמוסות שלהן, החיבור לגוף ולמחזור החודשי. ושרות וצוחקות ובוכות ומשמיעות קולות משונים במעגל. הייתי בשני מפגשים ונפרדתי. איך הייתי רוצה להמשיך איתן. איפה הייתן כל השנה האחרונה?? כמה הייתי זקוקה לכן. ומצאתי אתכן שניה לפני שעוזבת.
דווקא עכשיו, מתוך הביטחון שאנחנו עוזבות, משהו נפתח, אצלי ואצל הסובבות אותי. ופתאום אני מרגישה שייכת. ושמה לב שכשמגיעה לחצר ביה"ס המון מחייכות אלי ופותחות איתי בשיחה.
ועולה המחשבה - בעצם, למה לעזוב?
סבלת הרבה, והנה זה משתפר... מתוך הרצון להיפרד אני רואה שנוצרו קשרים משמעותיים. אנחנו כבר חלק. מצפים לנו. יהיו א-נשים שנחסר להם בנוף.
אני כבר נהנית לנהוג. אנחנו נוסעים למקומות. יש תוכניות.
יכולנו להישאר. יכולנו להסתדר. יכולנו לשמוח. אולי בכל זאת?

מחשבות מציקות. באות המון פעמים ביום. שוב הפומו. שוב תחושת ההחמצה. ה"לא חבל". צריכה להזכיר לעצמי כל יום:
ירוק פה ויש טבע, אבל אני רואה אותו בערך אחת לשלושה שבועות.
יש פה אנשים נחמדים מאוד, אבל אני לא רואה אותם מספיק.
אני עדיין מגדלת את הילדות שלי לבד. אני לא רוצה לגדל אותן לבד. אני רוצה וצריכה את הביחד. את האמהות האחרות לשאוב מהן השראה.
אני עדיין בדיכאון. על אף טיפול פסיכולוגי ונטילת נוגדי דכאון. אמנם המצב השתפר אבל ממש לא נעלם.
אני לא נהנית. בגדול. ביום-יום שלי. ואין בי כוחות ליצור משהו חדש.
אני זקוקה לכיף בחיים שלי. להנאה. שחרור.
אני עייפה, כל כך עייפה מלהרגיש לא יודעת ולא מכירה.

אני רוצה לנוח. ואין פה מנוחה.
גם כשהילדות בבי"ס ואני בבית, רואה טלויזיה, ישנה, קוראת או מדברת עם חברה - זו לא מנוחה. זו בריחה מהחיים. אני רוצה להיות פשוט נינוחה ולהרגיש שהכל בסדר. ואין לי את זה פה. לא הרגשתי את התחושה הזו שהכל בסדר, למעט רגעים בודדים, כל הזמן שהייתי פה. אני באימה מתמדת.
זה לא רציונלי.
זו חוויה גופנית עמוקה של חוסר שייכות.

אני רוצה הבייתה.
אני רוצה לנוח בתוך המנטליות שאני מכירה.
בתוך הרחובות שהלכתי ונהגתי בהם אלפי פעמים.
בתוך המילים הכתובות והדבורות במרחב הציבורי שאני לא צריכה להתאמץ להבין, הן פשוט נכנסות דרך העיניים למוח בטבעיות.
בקלות שבה פונה לאחרים.
בארוחות שישי של המשפחה שלי.
בידיעה שלפעמים יש מי שמשגיח ומטפל לי בילדות וזו לא אני.
ביכולת לקנות אוכל מזין כשאין לי כוח לבשל
בעובדה שיש לנו תוכניות קבועות לסופ"ש ולא שממה ענקית של יומיים עם ילדות מחורפנות והורים מותשים.
אני רוצה להניח את הילדות אצל ההורים שלי שיאהבו אותן ויטפלו בהן, וללכת לבלות עם החברות שלי
אני רוצה להיות בים.
ואחרי שאני אעשה את כל זה אני מקווה שיהיה לי יותר כוח להתמודד עם אתגרי החיים.