מי שעוקב/ת כבר יודע/ת שהילדות דו-לשוניות מלידתן. שכרמי דיבר אליהן רק אנגלית, וגם סבתא ג'קי ודוד עמרי. שהן ראו סרטים ותוכניות טלויזיה ושמעו ספרים באנגלית מגיל אפס. אמנם הן לא דיברו הרבה אנגלית, אבל הן הבינו כל מילה, ולא היה לנו ספק שאחרי שיגורו קצת באנגליה כל האנגלית תצא מהן החוצה בקלות.
מי שעוקב/ת אולי זוכרת שבשבועות הראשונים פה עמליה התלוננה שמדברים כאן רק אנגלית והיא לא מבינה מה אומרים לה. ולכן מי שעוקבת אולי תופתע כשאספר שחודש אחרי שהתחילו בי"ס עמליה עברה לדבר כמעט אך ורק באנגלית. גם בבית.
זה היה תרחיש שלא התכוננו אליו. ידענו שהיא תדבר עם החברות ותהיה שוטפת לגמרי. חשבנו שאולי היא תדבר עם אלישבע גם, או חצי מהזמן. אבל מה שקרה הוא שהיא סוגשל שכחה לדבר עברית. או יותר נכון חשבה שהיא שכחה. ואיבדה את הבטחון שלה. ולא ממש הצליחה לדבר אלי בעברית גם כשביקשתי ממנה.
נוצר מצב משונה- אני לא תמיד מבינה אותה כשהיא מדברת אנגלית. משהו במבטא שלה (ושל ילדים אנגלים בכלל) לא ברור לי. ואז אני שואלת למה היא מתכוונת ואם היא יכולה להגיד לי בעברית. והיא לא יכולה. אנחנו חשבנו שאם נעבור כשהיא כבר בת 5 העברית תהיה מספיק מבוססת ומתורגלת כדי שתשאר. מסתבר שטעינו.
זה מפחיד כשהילדה שלך שעד לפני חצי שנה דיברה רק עברית שוכחת את שפת האם שלה. את שפת האם שלך. את השפה שבה היא מתקשרת עם סבא וסבתא ובנות הדודות.
אלישבע, מסתבר, ביססה את העברית כשפה הראשונה שלה. היא דו-לשונית, ועם זאת יש הרגשה שעברית היא השפה של הלב שלה. קודם כל היא חיה עד גיל 7 בישראל וכנראה שהדברים קצת פחות פלואידים בגיל הזה. היא כותבת וקוראת עברית כבר שנתיים. יותר קל לה לקרוא בעברית. כשהיא כותבת לעצמה תוך כדי משחק רוב הזמן זה יהיה בעברית. היא שוטפת באנגלית עם אבא, עמליה והחברות בבי"ס, אם כי המבטא שלה עדיין די ישראלי. היא בקלות עוברת בין השפות. רוב הזמן תדבר אלי עברית באופן טבעי. היא אוהבת לצפות בטלויזיה החינוכית ולדבר עם חברות מישראל בוידאו צ'ט. יש לה חשיפה.
עמלי אוהבת לצפות באנגלית. פחות מתחברת לתכנים של החינוכית. היא לא אוהבת לדבר בשיחות וידאו ורק עכשיו לומדת לקרוא בעברית (בכל זאת רק בת 5.5.. ). אני מלמדת אותה בבית וזה קורה אחת ל.. כשיש לי זמן ולשתינו סבלנות. יקח זמן עד שיהיה לה נוח לקרוא בעברית ובינתיים בבי"ס היא לומדת לקרוא באנגלית כל יום, ואין ספק שתדע ותהנה לקרוא שוטף באנגלית לפני שתדע לקרוא עברית, ולכן זו תתבסס כשפת הקריאה הראשונה שלה. באופן כללי החשיפה שלה לעברית נמוכה יותר.
קיוינו שכשנבקר בישראל כל העברית תחזור לה. היא תפגוש חברות שלא דוברות אנגלית ותרצה לשחק איתן. תהיה מוקפת מבוקר עד לילה במשפחה דוברת עברית. תראה אותיות עבריות בשלטי החוצות ותרצה לקרוא. תוך יומיים, אמרנו לעצמנו, היא חוזרת לדבר עברית כשפה ראשונה באופן טבעי.
ולא כך היה.
היא אמנם שיחקה בקלות בעברית (וגם שם הייתה תחושה לפעמים שהיא צריכה לחשוב ולהתאמץ כדי להגיד את מה שרצתה), אבל ברגע שנכנסה לאוטו אחרי המפגש חזרה לדבר אנגלית בלבד. גם אחרי שבוע בישראל העברית עדיין לא זרמה לה באופן טבעי מהפה, ולא הייתה הבחירה הראשונה.
עכשיו נלחצתי ממש. תיכף אנחנו חוזרות לסביבה דוברת אנגלית. כמה היא תזכור עד הביקור הבא שלנו.. ?
נזכרתי בעצה שנתנה לי חברה טובה שגרה כבר שנים במיורקה שבספרד.
במיורקה, סיפרה החברה, יש המון משפחות שבהן הילדים דוברים ארבע וחמש שפות.
נניח שהם תושבי חוץ. אבא ישראלי ואמא צרפתיה, לדוגמא. אבא מדבר לילדים עברית. אמא צרפתית. ביניהם ההורים מדברים אנגלית. בביה"ס מדברים ספרדית בהפסקות, ואת השיעורים לומדים בקטלנית.
בשלב מסוים הילדים מתחילים לענות להורים באנגלית, שזו גם השפה המשותפת עם כל החברים תושבי החוץ האחרים בסביבה, וזו השפה ששני ההורים מבינים. אחרי זמן מסוים הילדים מאבדים את הבטחון שלהם לדבר בשפות האם שלהם. והם פשוט לא מסוגלים יותר. ילדים גדולים יותר, אחרי שנים בסביבה שאינה דוברת עברית, שוכחים את העברית.
הילדות של החברה נולדו בספרד ולא חיו בישראל למעט ביקורים. היא מדברת לילדות רק בעברית. והן עונות לה רוב הזמן בעברית, וזאת למרות שאבא שלהן בריטי ומדבר אליהן בעיקר אנגלית ולמרות שבגן דיברו ספרדית ובבי"ס הן לומדות בקטלנית.
איך את שומרת על העברית שלהן? תלמדי אותי בבקשה.
"תבקשי מהן לדבר איתך רק בעברית", היא הציעה. "ואל תביני אותן אם הן מדברות באנגלית. תגידי להן "מה? לא הבנתי". אל תעני לבקשות באנגלית. רוצות שתביאי להן משהו? רוצות לאכול? רק בעברית. ברור שאם הן שוכחות מילים פה ושם תזכירי להן. וקורה שגם אצלנו לפעמים באופן טבעי אנחנו זולגות לאנגלית. ומיד חוזרות. זו הדרך היחידה לשמר אצלן את העברית לאורך זמן".
בהתחלה זה היה נשמע לי קשוח. פחדתי שעמליה תתנגד. פחדתי שאני אתקשה להתמיד. ובכל זאת החלטתי לנסות. התחושה שהיא מאבדת את העברית הייתה לי קשה מנשוא. אני מרגישה שאנחנו מאבדות משהו בקשר ביננו, כשהיא לא יכולה לדבר אלי בשפת האם שלי. וזו הטיה חזקה מאוד נגד לחזור לישראל בסופו של דבר, אם לא תהיה לה את השפה - דבורה וכתובה. אני צריכה להרגיש שהשאלה אם נחזור או נישאר עדיין פתוחה לגמרי. אני עוד לא מוכנה להיטמעות כזו שלמה ומהירה באנגליה. אני זקוקה להחזיק את שתי הזהויות שלי, וגם את שתי הזהויות של הילדות. ואני אוהבת את הזהות הישראלית וחלק גדול ממנה (ומכל זהות) היא השפה.
הודעתי לילדות, קצת לפני שחזרנו: מעכשיו אני מבקשת לדבר אלי רק בעברית. אם תשכחו מילים אעזור לכן להיזכר. ולשמחתי והפתעתי לא הייתה התנגדות בכלל. עמליה פשוט קיבלה את זה. וחזרנו לדבר עברית בבית.
אני עדיין צריכה להזכיר לה כמה פעמים ביום כשהיא מדברת אלי ויוצאת לה אנגלית מהפה. ויחד עם זאת פעמים רבות עכשיו היא פשוט תפנה אלי בעברית. ולאלישבע. כל עוד היא משתמשת בשפה ומתרגלת אותה באופן שוטף ביום יום, אני מרגישה שהצלחתי. חזרתי להקפיד לקרוא לה סיפור כמעט כל יום לפני השינה בעברית (וזה לא תמיד פשוט להקפיד על זה.. ). היא רוצה ללמוד לקרוא ולפעמים מפתיעה אותי בקריאת מילים ספונטנית. עדיין לא הצלחתי למצוא את התוכנית שהיא אוהבת לצפות בה בעברית, אז אם יש למישהי המלצות - אשמח. זה צריך להיות משהו שלא מתורגם מאנגלית.. אבל כן יכול להיות מתורגם מכל שפה אחרת.
זה עוד משהו לעבוד בו, להתמיד בו. אני מקווה שאצטרך להקפיד ולהתאמץ רק בחודשים הקרובים ואח"כ זה יהיה לשלושתנו טבע שני. אני מקווה שהיא תאהב את השפה העברית כמו שאני אוהבת אותה. אני מקווה שזה תמיד יהיה חלק חשוב בזהות שלה. אני מוצאת שזה משמח אותי כשהשפה הדבורה בבית שלי ובקרב חברי משפחתי היא שפת האם שלי. זה מרגיע אותי.
אף פעם אי אפשר לדעת איך הבחירות שאנחנו עושים ישפיעו על הילדים שלנו. אנחנו מכוונות למקום מסוים, ויום אחד הילדות יגדלו ויגידו שזה השפיע עליהן בצורה אחרת לגמרי. כולי תקווה שאני עושה פה משהו שיטיב איתן. אין לדעת. אני לא מומחית להגירה. זו פעם ראשונה שלי. באמהות לילד השלישי הזה, שהוא המעבר לאנגליה, כמו באמהות לשתי הגדולות, אני מסתמכת בעיקר על תחושת הבטן שלי ועל נסיון של אמהות אחרות שילדו הגירות לפני. אם יום אחד ארגיש שזה לא מתאים ולא עובד, אני מזכירה לעצמי, אפשר תמיד לשנות ולתקן.
