#42 איפה המנקה שלי

איך, איך הסכמתי לסידור הזה שכרמי נוסע לחו"ל בלי לשכור מנקה. 
חברות מציעות לי המון עזרה בשבועיים האחרונים ואני אומרת שהאמת שאני מסתדרת מצוין, וזה נכון בכל דבר פרט למצב תחזוקת הבית. 
הילדות, אחרי כמה שבועות מהנים, מיצו את תורנות הכלים, והיום הן כבר לא עורכות ומפנות וכבר לא פורקות מדיח. חזרתי לעשות הכל לבד. רק שעכשיו הכל כולל גם השכרת הבית ומכירת הרכב ומיון ואריזה, אז הנקיון, שאני ממילא לא חזקה בו, נדחק למקום האחרון. וזה מפריע לי. 
וכל יום קורה איזה בלתם שדוחק לנו את שעת השינה ל21:00, מה שאומר שכשאני יוצאת מהחדר שלהן אני עייפה ונטולת כוחות. בכל זאת היה לי יום רצוף מ6:30 ועד 21:30. הכיור מלא תמיד (אין מי שיפנה לי את המדיח). על הספה ערימות כביסה. צעצועים של הילדות שכבר אין לי כוח להרים ואין לי כוח להרים אותן שיסדרו. איפה הימים הראשונים אחרי שכרמי נסע שהבית היה מתוקתק כל ערב. איפה. ורק ב22:00 בערב אחרי שנשנשתי את נשנוש פוסט-הרדמת-הילדות המסורתי אני מתפנה לחשוב על הקלילות שבה אמרתי היום לשלוש אמהות טובות לב ששאלו מה איתי ואיך אני מסתדרת, שהכל טוב ובינתיים אני לא צריכה עזרה. ב22:00, ניצבת מול הררי כביסה וכלים, שלא לומר רגשות בלתי מעובדים וTO DO LIST בלתי אפשרי באורכו, אני ועוד איך צריכה עזרה. 
אני רוצה לשכב על הספה ולעשות כלום בעוד מישהו שוטף כלים, מקפל כביסה, מרים צעצועים מהרצפה ובאופן כללי משיב לבית צלם אנוש. ולא נעים לי לבקש דבר כזה מהחברות שלי שבכל יום נתון בביתן שלהן מרימות צעצועים, מקפלות כביסה ומכניסות מדיחים אינספור. אבל זו האמת. אני רוצה מנקה. 
מתנחמת בכך שיש פה רק עוד 10 ימים בדירה. מקסימום נשבור קצת שיאי ג'יפה. אומרים שזה בונה את מערכת החיסון (או משו). ושאלתי את עצמי מה אני צריכה בשביל להרגיש שעשיתי משהו היום (למרות שעשיתי מלאא), והתשובה הייתה - שהכביסה תהיה מקופלת. אז אני אשים לי איזו תוכנית ואקפל כביסה. למרות שאני גמורה. כי לא ראיתי טלויזיה כבר חודש מרוב עומס וכי נמאס לי מהערימת כביסה הזו. אני חושבת שאני צריכה מישהו להתחלק איתו בעבודות הבית. אולי מישהו שאוהב קניות אוכל וכלים. וטוב בלהרדים ילדות. אולי כרמי?!

Mission accomplished
לילה טוב

#41 מתרגשות

מהרגע ששמעו על המעבר הצפוי, כל הזמן שאלו אותי: מתרגשת? את כבר מתרגשת?? והתשובה הייתה לרוב צוננת עד מייבשת. לא. לא מתרגשת. עסוקה. חושבת. מתכננת. ממתינה. בעיקר ממתינה.
ועכשיו אני שמחה לבשר שאני קצת מתחילה להתרגש. ממש קצת.
הילדות לעומתי, לא יודעות את נפשן מרוב התרגשות. מאז שהודעתי להן על הטיסה הן לא מסוגלות להירדם בלילות. ממצב שנכבות בקלות סביב 19:30-20:00 הפכו לילדות שאלף כבאים לא יצליחו, מסתובבות במיטתן ולא מסוגלות להירגע שעות ארוכות. במקביל להתרגשות הן גם מתחילות לקלוט שהן עומדות להיפרד מהחברות, מהמסגרות, החוגים.. בכל מקום מתכננים לנו מסיבות פרידה.. לי, לאליש, לעמלי. ועם כל מסיבה או דיבור על מסיבה העצב קצת מתחיל לנכוח. אתמול הודעתי בקפוארה שלי שבשבוע הבא מפגש אחרון. היום ביטלתי את התשלום :( עמליה חגגה מסיבת פרידה נפלאה היום בחוג שלה. אלישבע מתכננת את החידון על אנגליה שתערוך לכיתה שלה במסיבת הפרידה. מחר יש לה שיעור אוריגאומטריה חגיגי לכבוד העזיבה שלה (= אוריגמי שלומדים דרכו גיאומטריה. רק בדמוקרטי <3 שיעור מהמם ואהוב עליה מאוד). המורה המתוק שלח לה רשימת דגמים לבחור מביניהם מה יקפלו מחר.
אני מרגישה שאנחנו אהובות מאוד <3 בכל מקום מצטערים על לכתנו, ושולחות לנו המון המון אהבה וגם עזרה פיזית וטכנית לקראת המסע.
תודה לכןם <3 <3 <3 נפלא להיות ככה מוקפות באהבה. מבטיחה לקחת את כל הטוב הזה שאתםן שולחות-ים לעברנו ולתעל אותו לדברים טובים <3

בתמונה: גילי המורה המופלאה שלנו להתעמלות קרקע והתעמלות אוירית, בשיעור פרטי עם אלישבע שגם היה סוגשל מיני מסיבת פרידה. רואים כמה אהבה יש ביניהן?

#40 תאריכים

ב10 במאי אנחנו טסות. 
ב6 למאי מפנות את הדירה שלנו (יש שוכרים!) 
ב5 במאי יום שבת כנראה יהיה פה אירוע מסירה (וקצת מכירה) של רוב החפצים שלנו שלא יבואו איתנו לשם - צעצועים, כלי מטבח, אופניים, מזרנים, כסאות וכו'. כולם מוזמנים לבוא להיפרד וגם לקחת איזו כוס או מחבת למזכרת :D 
ובינתיים - אני מסדרת סידורים, הילדות מתרגשות ומסמנות את הימים שחולפים בטבלת הספירה לאחור שאלישבע הכריחה אותי להכין ועמליה קישטה בסמיילים עצובים

#39 אפשר להירגע

יש ויזה. הכל בסדר. יש סוף לזוועת ההמתנה הזו. כשהשליח הגיע היום הייתי באמצע לבשל צהריים. הורדתי את הסיר מהפלטה כשהלכתי לפגוש אותו, שלא ישרף הבצל. ואז חזרתי, צילמתי וסימסתי לכרמי ולעו"ד, ואח"כ למשפחה שלי, ו.. חזרתי לבשל. כי היו פה אורחות. וכי היה צריך להאכיל את הילדות. וכי אני בעצמי הייתי צריכה רגע לעכל מה זה אומר עכשיו ולבדוק איך אני מרגישה. אז המשכתי כרגיל.
הימים האחרונים היו סיוט. התחרפנתי מההמתנה. בכיתי. כעסתי. הילדות התחרפנו גם. גם להן נמאס להתגעגע לאבא. וכשהויזה הגיעה, פשוט נרגעתי. יש לי דרכון שוב. תיכף יהיה כרטיס טיסה. ההמתנה בחוסר מעש -חוסר אונים - חוסר ודאות נגמרה. עכשיו יש עשיה. ותכנון. וביצוע. וקניה ומכירה. דברים שאני יודעת לעשות טוב. בטח יותר טוב מלחכות. בזה אני ממש גרועה. 
אז כשהויזה הגיעה, והילדות אכלו צהריים, והבאתי את אלישבע מבי"ס -כשכל זה נגמר פשוט קרסתי למיטה. וישנתי צהריים - מה שלא יכולתי לעשות בשבועיים האחרונים מרוב ציפיה. ואח"כ לא יכולתי לקום. רק נרגעתי במיטה עם הילדות. והיה לי את אחה"צ הרגוע ביותר מזה המון זמן. נפילת מתח מטורפת, הרפיה כללית. הייתן חושבות שעכשיו הטירוף מתחיל. שעכשיו אתחיל להילחץ, כשזה אשכרה קורה. אבל אני מוכנה ללדת את הנסיעה הזו, בכריעה או בעמידה על הראש, לא אכפת לי. ויש לי ויזה. ואנחנו נוסעות לאנגליה! חזרתי לנשום

גבירותיי ורבותיי, נכנסתי ללידה פעילה

#38 יש תשובה לויזה! ואני לא יודעת מה היא

משרד הפנים האנגלי הודיע לעורכת הדין שהמסמכים שלי בדרך חזרה. שזה אומר שיש תשובה. אבל הם לא, חלילה, יכתבו לה את ההחלטה במייל כמו בני אדם. לא. אנחנו ניאלץ לחכות עד שהדרכון יגיע חזרה. אפתח אותו, ואראה אם מודבקת בפנים ויזה או לא. 
כן כן, כאלה הם האנגלים. אדיבים, מסודרים ובלתי יעילים בעליל. 
החבילה הגיעה היום בבוקר המאוחר לישראל. היא יושבת במסוף של DHL ומחכה למשלוח. היום יום שלישי. מכיוון שאוטוטו יום העצמאות ואח"כ שישי - באתר שלהם כתוב שהמשלוח יגיע ביום ראשון. ורק אז בע"ה אדע. 
אז יש תשובה ואין תשובה. 
ממש החתול של שרדינגר. 
כמו סרט מתח גרוע, היקום מותח את הציפיה הרבה מעבר לטעם הטוב.
בסדר, אני מחכה. מה עוד יש לי לעשות?????

#37 מצעד השוכרים

והיום יום העסקים ה22 למניינם, ועדיין אין תשובה לויזה. ובינתיים המודעה בפייסבוק וביד 2 עשו להן כנפיים (ותודה על כל השיתופים! שיחקתןם אותה). ומכל הכרמים, השדות, הכבישים, מתקבצים ובאים דיירים חדשים. 
כל יום יש פה 3-4 שוכרות-ים שרואות-ים את הבית. 
כולם תמימי דעים שאנגליה זה מקום נפלא לעבור אליו
כולם מתבעסים שאין בדירה גז
תוהים לפרטיות החצר ואיך בעלי הבית
הייתה זאת שדיברה ודיברה גם בטלפון וגם פנים מול פנים, מגוללת בפרטי פרטים את הביוגרפיה שלה בשנים האחרונות והמאבק המשפטי עם בעלי הבית הקודמים שלה
וזה ששאל מליון שאלות טכניות (המשאבה של הביוב?! מאיפה לי?!) 
וההיא עם הבטן ההרה שתוהה איך התינוק והיא יסתדרו עם המדרגות
וההוא שכנראה בתהליכי פרידה מאשתו ויבוא עם הילדה ובלי ריהוט בכלל (נצבט לי הלב לרגע. והוא גם היה מתוק להפליא) 
והרווק החתיך המקועקע עם העיניים הירוקות אוהב הכלבים וגם מוכן לאמץ את חתולי 😍 
ועומדת הדיירת, הלא היא אני, ומסבירה להם פנים. הנאה הדוד שמש בעיניכם? הנאים בעלי הבית? נאה המטבח, אם כי המקלחון אינו מרווח. 
ומי רוצה את המקרר הענתיקה שלנו ומי את המדיח החדש. 
יואו זה מתיש. כל אחה"צ הם פה. 3-4. וכל היום טלפונים. בירורים. שאלות. 
הם שואלים - עד כמה את גמישה בתאריך הפינוי? 
אני עונה - תשמעו, יש איזו תשובה קטנה שצריכה להגיע מאנגליה ואז אדע   
וצריך לתמחר את הרהיטים. עולם שלם של כאב ראש נפתח בפני  
ותוך כדי שהם שואלים גם אני שואלת את עצמי "את מסוגלת להתפנות מפה עד ה5 במאי? ה7 במאי? כמה זמן ועבודה יש לך פה באמת?"
והתשובה שעונה לעצמי היא "לא הרבה. אני די ארוזה כבר. 
זה בסה"כ למכור את הרהיטים
לקנות מזוודות
לארוז את הבגדים, ספרים וצעצועים.
לתאם צבע/אי (איך כותבים?)
להפסיק הוראות קבע לכל המסגרות שלנו (בי"ס, חוגים כאלה)
לנתק אינטרנט וטלפון
להפנות קבלת דואר להורים שלי
למסור את כלי המטבח שלנו, צעצועים וחפצים שונים לחברים
לארוז ולשלוח כמה ארגזי חפצים בדואר
לעבור להורים שלי ליומיים-שלושה
למכור את האוטו
תוך כדי להיפרד מכולם
ו...זהו.
כן, אני יכולה לעשות את זה תוך שבועיים וחצי. אפילו שבועיים"




בתמונה: מנדלה שאלישבע ציירה לי אתמול. איזה תדר נפלא של קלילות ואהבה נתנה לי 

#36 התנועה של המסע הזה / התחלתי להזיז דברים

בעדכון האחרון גילינו שיקח עוד קצת זמן עד שנקבל ויזה. הייתי בשוק. לקחתי לעצמי יום-יומיים להתאושש מהתגלית הזו. הגליתי את הילדות לישון אצל סבא וסבתא לילה אחד כדי להתאפס. תודה לאל על ההורים שלי ואחותי שנתנו לי המון זמן שקט אתמול והיום. זו התנועה של המסע הזה: ציפיה --> דחיית המועד --> שוק --> אכזבה --> לשהות קצת זמן עם השוק --> הסתגלות למצב החדש וחזרה למצברוח מרומם. ככה זה מתנהל כבר כמה חודשים. מורט עצבים ביותר. הפעם הזאת כבר ידעתי למה לצפות. ועם קבלת החדשות המאכזבות פשוט פיניתי לעצמי זמן להתאכזב ולהתאושש, וידעתי שזה יחלוף ותיכף אסתגל. וכך היה.
כשכרמי חתם על חוזה ההעסקה שלו באנגליה לפני 4 חודשים מיד סגרתי את הקליניקה. שאלו אותי למה כל כך מוקדם? זה היה באמצע דצמבר. היה עוד חודש וחצי עד שהוא יעבור ועוד 3 חודשים (כך חשבנו אז.. מזל שלא היה לנו מושג ) עד שאנחנו נעבור. ואני הרגשתי שאני חייבת להתפנות רגשית למעבר הזה. אפילו שעוד לא התחיל. אני צריכה לתת לעצמי להתרגש ולשקשק ולתכנן ולהכין את הילדות ואני לא יכולה כרגע לעסוק בדברים אחרים. נפרדתי מהמתייעצות. צמצמתי פעילות בלה לצ'ה למינימום (לא יכולה להתנתק לגמרי. זה כיף מדי) ובגדול נכנסתי למוד חסכון אנרגטי. לא מתעסקת עם מה שלא חייבת.
היום רוני השכנה אמרה לי שנשארתי שפויה. וזה נכון. יחסית אני מתנהלת להפליא סביב אי הודאות, ההורות היחידנית, הבדלי השעות מול ארה"ב, והקנאה המטורפת בכרמי שחי לו חיי רווקות עליזים כבר חודשים.
הבית מוחזק, הילדות מוחזקות לעילא. אני מוחזקת. האנרגיה שלי מרוכזת בלהישאר גמישה, אופטימית, מקורקעת (וזה לא קל.. מתחשק להתעופף בפנטזיות ו/או בחרדות) ומעשית. וככה אני יכולה לנוע לי מתקווה לאכזבה, לשנות תוכניות ותאריכים שוב ושוב ושוב, ולשמור על תחושת שליטה / זרימה טובה חלק מהזמן. אין סיכוי שהייתי יכולה לעשות את כל זה בעודי עובדת.

-----------------------------------------------------
ואחרי שהשלמתי עם הדחייה הנוספת, התחלתי להזיז עניינים. פרסמתי מודעה להשכרת הבית וכבר ראו אותו די הרבה אנשים. מסרתי חפצים. אורזת. מבררת עלויות לשילוח חבילות, כרטיסי טיסה, מוניות משדה התעופה. הויזה אולי עוד לא הגיעה אלי, אבל הגיע הזמן לפעול.
להגשים את המסע הזה. להוריד אותו מהרעיוני אל הגשמי. והויזה תגיע בזמנה.
דברים זזים. בשבוע השני של מאי אנחנו מתעופפות!

#35 מצפים

מסתבר שחישבתי לא נכון את תאריך הלידה המצופה 😱😱😱😲😱😲🙁😨 
חשבתי שאקבל תשובה לגבי הויזה שלי תוך 30 ימים מאז הפגישה שבה צילמו אותי ולקחו טביעות אצבעות לביומטרי. הפגישה הזו הייתה ב14/3 אז כמובן שאנחנו פה מתפקעים מרוב ציפיה וכל יום הויזה אמורה להגיע, וכשתגיע נוכל להזמין כרטיסי טיסה. 
כזכור, הדרכון שלי הופקד יחד עם בקשת הויזה כך שכרגע אני לא יכולה לצאת מהארץ.
ועכשיו ברגע של צלילות נכנסתי שוב לאתר של מבקשי הויזה ושם כתוב שחור על גבי לבן 30 *ימי עסקים* . חישוב מהיר מראה שמאז ה14/3 עברו רק 18 ימי עסקים 😱😱 כלומר שיכולים לעבור עוד שבועיים שלמים עד שאקבל תשובה. ושבמקרים נדירים (ברור שאנחנו) זה יכול לקחת גם יותר. 
יא אללה שלכם. 
ובשביל לחתום על חוזה הדירה אני צריכה להציג עותק מהויזה וגם לעלות לשיחת וידאו בעודי מחזיקה את הדרכון שלי שכאמור, לא ברשותי כרגע.
ולא, אין דרך לזרז. 
אני חושבת.
מחר בבוקר אכתוב לעורכת הדין. 
מצד אחד אני המומה, מצד שני זה כל כך מצחיק 🤣🤣

#34 ניסוי הטלויזיה FAIL#

תגידו שזה לא מספיק זמן, תגידו שעוד לא עבר שבוע מאז שחזרנו מחופשת הפסח, תגידו שאין לי את הסבלנות to follow through - הכל נכון. מבחינתי ניסוי הטלויזיה נכשל בענק.
הבנתי את זה בשישי, חג שני של פסח. לא היו לנו תוכניות. הילדות התעוררו ב8 ופתחו מחשב וטאבלט. ב10 איכשהוא הצלחתי לשכנע אותן לבוא לאכול ארוחת בוקר וזה לא היה קל. ומיד חזרו למסך. ב12 נשברתי.
ראיתי על הגוף שלהן שהוא כבר לא רוצה לשבת. הן עיקצצו וקיפצצו והחליפו תנוחות. הצעתי לעשות טיול. הצעתי לגן משחקים. הצעתי להקריא ספר. הצעתי לשחק איתן. לעשות משהו. כלום. הן לא רצו. הילדות בוריד שלי שאף פעם לא מוותרות על בילוי איתי, שראו כבר 4 שעות טלויזיה רצוף ובבירור רוויות לגמרי, שידעו שהן יכולות לעשות הפסקה ואז לחזור למסך, לא רצו לקום.
באותו רגע הבנתי שהן לא יכולות לקום. זה פשוט מושך מדי. מוחק כל אפשרות אחרת בעולם לכיף. למרות שכבר רואים בבירור שזה לא טוב להן.
אז עצרתי. ואמרתי שעכשיו מכבים. ונלך לגן משחקים כי *אני* צריכה לצאת מהבית להתאוורר.
הן סגרו בלי להתווכח.
שימו לב לממצא הזה. הן אמנם לא היו מסוגלות לסגור כשניתנה להן הבחירה החופשית, אבל כשנתבקשו הן לא התווכחו כמו בדרך כלל, אלא סגרו בשמחה. מה שמחזק בי את התחושה שהיו רוויות. ומיד הן פצחו במשחק חופשי ומרנין (עמליה) ובבקשות לחברה (אלישבע) כמו שלא נשמעו כאן כל השבוע. תוך פחות משעה היינו בדרך לגן המשחקים עם חברה, ושם שברנו שיא אישי משפחתי של 3 שעות רצופות של משחק דמיון הרמוני בגן המשחקים. עד כדי כך זה היה חסר להן.
__________________
הבעיה המרכזית שלי עם ניסוי הטלויזיה זה שלעמליה אין יכולת מינון. ברגע שניתנה לה הבחירה היא לא רצתה לעשות שום דבר אחר חוץ מטלויזיה. גם לא לקרוא ספרים עם אמא. לא לשחק. לא להתחפש. כל הדברים שהיא אוהבת. מבוקר עד לילה בכל רגע שהתאפשר לה רק רק רק טלויזיה.
ושוב- אני משייכת את זה לעובדה שהיא צופה ביוטיוב. היא תמיד תבחר תכנים לטעמה. האינטרנט הוא אינסופי. לא ישעמם לה. ותכלס במצבנו הרגשי של המתנה למעבר, גם אני, לו יכולתי, הייתי מתחברת למרתון סדרות אינסופי עד שמישהו יודיע לי שהבית ארוז ועולים על מטוס. לגמרי מבינה אותה. ולא נראה לי שזה יתאזן. הבהילות שבה היא קופצת למסך בכל רגע פנוי. הלהיטות. הקיום שלה כל כך הצטמצם מאז שהניסוי התחיל. חוץ מכשמגיעות חברות.
__________________
הכלל הבסיסי שלנו תמיד היה שמסכים זה לא בזמן פעילות. ובלי שהייתי צריכה לומר הרבה הכלל נשמר גם בניסוי. זה יצר מצב שבו כשמגיעות חברות או כשאנחנו יוצאות החוצה למפגשים הילדות פעילות, מגיבות, מחוברות אלי ולגוף שלהן. וכשאנחנו בבית, מחוברות למסך ושוכחות את עצמן לגמרי. כל רגע פנוי.
הבנתי שהמינונים הם שאלה של תעסוקה. כל עוד אקבע לנו תוכניות יהיה לנו מה לעשות. בהיעדר תוכניות, הן ירבצו בטלויזיה. גם 4 שעות. גם יותר. בצורה רקובה ולא כיפית שכזו. אבל זו תהיה הבחירה שלהן - מסך.
_________________
ויותר מזה - יש ביניהן תחרות "מי רואה יותר". גם כשההגדרה הייתה תראו כמה שבא לכן, הן עדיין מדדו עם סטופר. וכשביקשתי שכשהתוכנית נגמרת יבואו לאכול -אם לאחת מהן נגמרה התוכנית 2 דקות לפני השניה - היא תלך לחדר האחר לראות עם השניה את עוד 2 הדקות הבאות בתוכנית שהיא לא ראתה בכלל את ההתחלה והאמצע שלה - כי מסך זה מסך ואם אחותי רואה אז גם אני רואה. אז מה אם אלה הכתוביות של הסוף. זה זז ואחותי צופה. וזה לא או-פייר שהיא כן ואני לא.
___________________

היו רווחים נפלאים מהניסוי. קודם כל, באמת ששחררתי את עניין השעות מול הטלויזיה. הפסקתי לספור להן. שנית הפסקתי לסלוד מהפעילות הזו ולשפוט אותה כפחות טובה. יאללה, שיהיה להן בכיף ולבריאות. תהנו אהובות. תנוחו, תתרעננו, תקבלו רעיונות וסתם תכייפו על הספר.
התחלתי להסתכל עליהן ועל מתי באמת נראה שמספיק להן. לא לפי מה שהשעון אומר - לפי מה שהגוף שלהן אומר. לפי ההרגשה. וגם זה בטח לא מספיק מדויק ועוד ילך ויתחדד עם הזמן.

אני מניחה שבקרוב יכנסו כללים חדשים.
בינתיים אני שמה לב שכשאני מציעה לאלישבע בעדינות לעשות משהו אחר היא הרבה פעמים תאמץ את ההצעה. עמליה, לעומת זאת, לא שמה עלי ולא תעזוב את המחשב אלא אם אכריז שהוא נסגר עכשיו.

אני חושבת שבקרוב מאוד אתחיל להגביל שוב. פחות בנוקשות. פחות בעצבנות. יותר בדו שיח איתן. אבל כן אעזור להן במקומות שהן עדיין לא כל כך מודעות אליהן. כמו שעוזרת להן עם ההחלטה מתי ללכת לישון, מה לאכול, ואיך להתלבש בצורה תואמת מזג אויר. מתי לצאת החוצה ומתי להתכנס פנימה. בדרך שבה אני מובילה אותן באופן כללי ומנתבת את חייהן לפי מה שנראה לי מטפח אותן ובהקשבה לרצונות שלהן.

וכמובן שהכל עוד ישתנה בשבועות של האריזה לקראת המעבר ובשבועות ההתאקלמות שלנו שם.
מה דעתכן/ם על הניסוי ומסקנותיו?

***********************
הפוסט התפרסם במקור בפייסבוק. התפתח בעקבותיו דיון מרתק בפיד שלי בפייס שהרחיב בהרבה את הדיון לגבי השליטה/שחרור בענייני טלויזיה ומסכים. ממליצה מאוד לקרוא את התגובות. 

ללא מילים

#33 מקננת

כל חופש הפסח לא זזנו מהבית. גג מרחק 10 דקות נסיעה להורים שלי. וזה לא רק שלא רצינו להיתקע בפקקים, פשוט לא יכולתי להתרחק. אני מקננת. רק הפוך. מכינה את ביתי ללידת הנסיעה. במקום להכניס בגדי ניובורן אני מעיפה בגדים בכמויות. כל מה שלא מספיק יפה או פרקטי הולך. כל מה שקיצי מדי ולעולם לא נלבש שם.
ספרים ממוינים - מי לנתינה, מי לאחסון אצל ההורים, מי לבית החדש.
צעצועים, מסמכים, ציוד מטבח. בכל רגע פנוי שיש לי ממיינת. עורכת רשימות - מי למסירה, מי למכירה, מי לאנגליה.
אז אני לא פנויה לצאת החוצה. האנרגיות שלי הן כל-כולן פנימה. הבייתה.
לשמחתי הילדות שמחו להירקב השבוע בבית, ומי שעוקב/ת יודע/ת למה :D שורה תחתונה: הייתה לנו את חופשת הפסח הכי נעימה ונטולת אירועים שאי פעם הייתה. וכל זה לבד. עם שתי ילדות 24/7. מעריצות אותי? גם אני :) ותודה גדולה גם להורים שלי שמאוד עזרו. לחמותי, לחברות שלי. ולמנצחת הגדולה של השבוע, הבייביסיטר הטובה ביקום: תודה לך טלויזיה, שיחקת אותה.
---------------------
ואגב ההשוואה הזאת של הנסיעה להריון -- תפסיקו לשאול אותי מתי אני יולדת. כלומר נוסעת.
אני יודעת שזה הריון ארוך. אני יודעת שאני משגעת אתכם בתיאורי מיחושים שונים כבר חודשים. אני יודעת שכבר המון זמן זה אוטוטו קורה. תאמינו לי, אין מי שרוצה ללדת את הנסיעה הזו יותר ממני. אבל לנסיעה, כמו לתינוקות, יש זמן משלה. אי אפשר לזרז אותה. בחיי שניסיתי.
כבר הרבה זמן שאני חווה צירים מדומים וכואבים עם כל מכתב מעורכת הדין, ממשרד הפנים הבריטי, מממתווך הדירה האנגלי. וכל פעם יש כיווץ, ומחכים לראות אם זה זה, ו..החיים ממשיכים.
בבקשה, תפסיקו לשאול אותי מתי זה כבר קורה.
אני לא יודעת.
אין לי תאריך.
אני בשבוע 39. כל יום עכשיו זה אמור לקרות. ויש כאלה שנולדים גם בשבוע 42. רק אומרת.
די להגיד לי שאני נראית מבושלת ומוכנה, שהבטן שלי נמוכה, שהאף שלי התרחב. די לשאול אותי מתי
זה יקרה כשזה יקרה, וזה יהיה מרוח בכל פייסבוק, וואטסאפ, יוני דואר חגיגיות ישלחו למי שצריך וכתובת עשן בצבעי דגל אנגליה תופיע מעל הבית שלנו.
כשיהיה לנו תאריך לנסיעה, אתם תדעו. מבטיחה.
-------------------

בקרוב אתחיל לפרסם פה כל מיני פיסות רכוש למסירה.
מאמינה שנעשה גם איזה אירוע מכירה-מסירה קטן בחצר.
stay tuned
אומרים שכשנמאס לך זה הסימן הכי גדול שאת מוכנה
יאללה
נסיעה
בואי כבר
מתים כבר לפגוש אותך מהצד השני

#32 ניסוי הטלויזיה, ממצאי ביניים

טלויזיה ללא הגבלה. I do not think it means what you think it means. הילדות פותחות את הבוקר בטלויזיה - אליש בטאבלט במיטה שלה רואה ילדי בית העץ בעיקר ולפעמים מגוונת עם דן ומוזלי (איכותית). עמליה במחשב בסלון, רואה דורה באנגלית, וכל מיני סדרות מקושקשות שרק מלשמוע את הקולות שם אני נחרדת, ומקווה לטוב. לפחות הן באנגלית. שתיהן זוכרות לתת לי חיבוק ואז להודיע שהן הולכות לטלויזיה. לבריאות.
ומה קורה בזמן ארוחות, למשל?
הילדות שלי - שלרוב עם פקיחת העיניים בבוקר כבר רעבות ולאכול זה הדבר הראשון שהן עושות - מתיישבות מול המסך ולא רוצות לקום. עמליה לא רוצה לבוא לארוחת הבוקר. או לצהריים. או לשום ארוחה.
וכשאני מכריחה אותה לסגור ולבוא לאכול (תוך הבטחה מפורשת שתוכל להמשיך כשנסיים לאכול) היא מוחה "אבל אמרת שאני יכולה לראות כמה שמתחשק לי!!!" כן? ככה הגדרתי את זה?! אני צריכה הגדרה יותר מדויקת.
לי היה ברור, למשל, שתראו טלויזיה מתי שמתחשק לכן כל עוד אנחנו לא בפעילות, לא בזמני ארוחות ועד ארוחת ערב, ואח"כ יש זמן שקט, כי זה לא טוב לראות טלויזיה לפני השינה. לי זה ברור. לאלישבע זה ברור. ולעמליה זה בכלל לא ברור. מבחינתה לא לקום במשך שעות.

בגדול, תוצאות הביניים הן כאלה:
1) הפסקתי לספור להן כמה זמן הן במסכים. וזה מאוד נעים לי.
2) (כמעט) הפסקתי להתנגד מבפנים לזמן שהן מבלות במסך. להיפך, אני נהנית מהפניות שזה מייצר לי.
3) כל הימים הייתה לנו פעילות, כך שלא יצא להן לשבת יותר משעה וחצי רצוף ולהערכתי במצטבר לא עברו את ה3-3.5 שעות ביום (אם כי לא ספרתי).
4) היו ימים שבהם ראו אותו זמן שראו לפני שהתחלנו עם הניסוי במשך כל היום.
5) אצל עמליה ניכר קשר מסוים בין טלויזיה לרצון במתוק. ככל שהיא צופה יותר כך היא פחות מוכנה לאכול אוכל מזין ומחפשת אך ורק מתוקים גם כשהיא רעבה וזה זמן ארוחה. תוהה אם זה עניין התנהגותי - כשנפרצו גבולות הטלויזיה בואו נפרוץ את כל הגבולות - או שזה מגיע מצורך כימי.
6) היא ישנה בחוסר מנוחה ומתעוררת יותר מוקדם מסיוטים.
סיוטים זה דבר רגיל אצלה וגם תואם גיל - גם לאליש היו בגיל הזה - אבל לתחושתי הם הוחמרו.
7) הן לא משחקות לבד בבית. כל זמן שאנחנו בבית הן במסך. הדבר בולט במיוחד אצל עמליה שיש לה יכולת מהממת לשחק עם עצמה ולהמציא פעילות מכלום ובשבוע האחרון כלום לא מעניין אותה חוץ מלצפות בטלויזיה.
8) סעיף 7 היה נכון עד היום, שבו בשלב מסוים אליש העדיפה לשחק לבד, אבל זה היה מאוד קצת ואז נמשכה לשבת עם עמליה מול המחשב.
9) אלישבע אמרה היום שפעם הראשונה התחיל קצת לשעמם לה.

מסקנות:
א) צדקו מי שאמרו ששבוע זה ממש מעט ויקח הרבה יותר זמן מזה להתאזן.
ב) הגיל משחק פה תפקיד חשוב בבשלות לניסוי הזה
ג) בינתיים אין נזק רציני
ד) אני מוצאת את עצמי חרדה לגבי הניסוי. רשימת הדאגות ארוכה ומגוחכת, ואני אכתוב אותה כאן רק כדי שאוכל לראות כמה היא יצאה מכלל פרופורציה:
הצוואר שלהן בזוית שמעמיסה על החוליות וזה לא בריא למשך הרבה שעות
הן יאבדו את היכולת להעסיק את עצמן
הן יאבדו את הדמיון החופשי (לא קרה בינתיים)
לא משנה כמה אתן להן זה לא יספיק ואצטרך לריב איתן על זה תמיד
הטלויזיה פוגעת בהיקשרות הבריאה שלהן אלי
הן יהיו מהילדים האלה שמכורים למסך ובכל רגע קצת של שעמום או מבוכה פותחים טלויזיה.
יום אחד אני ארצה לשנות את הרגלי הצפיה שלהן ויהיה מאוחר מדי - הן יתרגלו ואי אפשר יהיה להשיב את הגלגל אחור.
.
.
בקורס מבוא לפסיכולוגיה בודהיסטית שלמדתי השנה אמרה המורה שלנו שנשים לב כמה מטען אנחנו מעמיסים על דברים. כמה דחיה / השתוקקות אנחנו מצמידים לחוויות היומיום, ועד כמה הדחיה או ההשתוקקות מכבידות עלינו ומעסיקות אותנו.
בניסוי הטלויזיה זה ניכר היטב.
הילדות בהשתוקקות
אני בדחיה
והפוסט הזה עוזר לי להתבונן.

 גם רגעים כאלה היו השבוע

#31 כרמי בארה"ב

אני כל כך עצובה ביומיים האחרונים. כל כך כל כך עצובה.
בכל רגע שאני עוצרת העצב מתגנב לו מתחת להכל ומתלחלח בזויות העיניים. חשבתי שזה סתם מצב הורמונלי.. עד שנפל לי האסימון היום.
הסיבה לעצב היא שכרמי נסע לארה"ב. לחודש.
לכאורה זה לא אמור לשנות הרבה. הוא לא היה כאן גם קודם. דיברנו רק בוידאו גם קודם. אבל הוא היה קרוב. באנגליה. זה מרחק 5 שעות טיסה. אם אני צריכה אותו תוך חצי יום הוא כאן. והפרש השעות הוא שעתיים. והוא עבד מהבית. הייתה לנו גמישות. קל היה לחשב מתי נדבר איתו. קל היה להתקשר במהלך היום מתי שרצינו.
ועכשיו הוא בניו ג'רזי. הפרש של 7 שעות.הוא יעבוד במשרד של לקוח ולא מרגיש בנוח להתקשר משם. כשהוא מסיים לעבוד כאן אחרי חצות. הילדות יוכלו לדבר איתו רק ב14:00 בצהריים שלנו שזה 7:00 אצלו, לפני שהוא יוצא לעבודה.
ואם הן בדיוק באותו רגע עסוקות עם חברה או בפעילות? הן לא יתפנו אליו. הם לא ידברו. מלחיץ אותי שיש רק זמן אחד ביום שהן יכולות לתפוס אותו.
אני דואגת לקשר שלהן איתו. אני רוצה שהן ירגישו אותו, למרות שהוא לא נוכח פיזית.

גם ככה עניין שיחות הוידאו הוא מאתגר עבורן, במיוחד עבור עמליה שצעירה יותר ופחות מרגישה את הקשר איתו ככה. כמו שאמרה לי היום כששאלתי אותה אם היא רוצה לדבר עם אבא בוידאו "אני לא רוצה לדבר איתו. אני רוצה לחבק אותו". היא מאוד פיזית. פחות בשכל. לא מעניין אותה לדבר. הביחד עבורה כולל חיבוקים ודגדוגים ולעשות לו פרצופים והקראת ספרים והרכבת פאזלים משותפת. את רוב הדברים האלה אי אפשר לעשות מארה"ב.

עד עכשיו הוא היה רחוק, ועכשיו הוא התרחק עוד קצת. קצת שהוא הרבה.

ועדיין אין שום חדש - לא עם הויזה שלי, לא עם האזרחות של הילדות. לא עם הדירה ולא עם תאריך המעבר שלנו.
גם הוא התרחק וגם אנחנו לא התקרבנו עדיין.
אז אני כותבת כאן כי זה הדבר שהכי עוזר לי
לשפוך החוצה
לקבל אהדה, הבנה, שיקוף, נחמת רבים
אני כותבת כאן כי זה עדיף על לבכות לו
כי יש כאן מספיק לבבות פתוחים להכיל את העצב שלנו

#30 ניסוי הטלויזיה, היום השני

מרפי הזה, חתיכת #$%@. חשבתי שאני אבוא לכאן לבכות לכםן איך התחרפנתי היום משעות של צפיה, אבל לא - למה שאני אצא צודקת?!

הבוקר התחיל ב"אמא, אני יכולה לראות בטאבלט?" שתיהן קמו והתמקמו להן כל אחת במסך. אחרי שעה גם אני התעוררתי. ו-וואלה, מה זה נהניתי ! נהניתי לשכב בשקט, לרבוץ בעצמי עם הטלפון במיטה כחצי שעה - קצת פייסבוק, קצת משחקים, קצת וואטסאפים. גירדתי את עצמי מהמיטה והתחלתי את היום. קפה, מקלחת - והכל בשקט מופתי!
היו לנו תוכניות לבוקר אז אחרי שעה וחצי של מסכים ביקשתי שיבואו לאכול ומשם באופן טבעי כבר המשכנו לפעילות. ואח"כ לחברות, וחזרנו הבייתה ב20:30 בערב וכבר אין טלויזיה. בקיצר, הן ראו היום פחות טלויזיה מביום רגיל. 1:0 לניסוי.

מה שכן.. במקלחת קלטתי שלא קיבלתי הבוקר חיבוקים. לרוב בבוקר מכיוון שקשה לגרד אותי מהמיטה הן זוחלות לתוך השמיכה שלי ומתכרבלות איתי ואח"כ מציקות לי עד שאקום. כל יום נפתח בכרבול מתוק של לחמניות חמימות בדמות ילדות מתוקות. והיום לא היה לי את זה, וזה חסר. כמה שנהניתי מהשקט בבוקר גם הרגשתי קצת.. ובכן.. בודדה.
תאמינו לי שאין מופתעת ממני. כל הזמן אני מקטרת שאין לי רגע שקט מהילדות וברגע ששני בקרים ברצף אני מעבירה שעה מבלי לדבר עם אף אחד - עד לפני יומיים חלומי הרטוב ביותר - פתאום קצת עצוב לי. וקצת בודד. ובעיקר ממש ממש מוזר.

שיתפתי את הילדות בהשראת Ayelet Halfon Leonov בתחושה שלי ואלישבע מיד אמרה: "למה לא אמרת?! היית אומרת לי והייתי באה לחבק אותך". אז ביקשתי ממנה שמחר לפני הטלויזיה שתבוא להתחבק איתי כמה דקות ואז תלך למסך בלי הפסקה שלה. הסכימה בשמחה. מעניין אם היא תזכור..

לחמניות חמימות ומתוקות, מעשה ידיי להתפאר