טלויזיה ללא הגבלה. I do not think it means what you think it means. הילדות פותחות את הבוקר בטלויזיה - אליש בטאבלט במיטה שלה רואה ילדי בית העץ בעיקר ולפעמים מגוונת עם דן ומוזלי (איכותית). עמליה במחשב בסלון, רואה דורה באנגלית, וכל מיני סדרות מקושקשות שרק מלשמוע את הקולות שם אני נחרדת, ומקווה לטוב. לפחות הן באנגלית. שתיהן זוכרות לתת לי חיבוק ואז להודיע שהן הולכות לטלויזיה. לבריאות.
ומה קורה בזמן ארוחות, למשל?
הילדות שלי - שלרוב עם פקיחת העיניים בבוקר כבר רעבות ולאכול זה הדבר הראשון שהן עושות - מתיישבות מול המסך ולא רוצות לקום. עמליה לא רוצה לבוא לארוחת הבוקר. או לצהריים. או לשום ארוחה.
וכשאני מכריחה אותה לסגור ולבוא לאכול (תוך הבטחה מפורשת שתוכל להמשיך כשנסיים לאכול) היא מוחה "אבל אמרת שאני יכולה לראות כמה שמתחשק לי!!!" כן? ככה הגדרתי את זה?! אני צריכה הגדרה יותר מדויקת.
לי היה ברור, למשל, שתראו טלויזיה מתי שמתחשק לכן כל עוד אנחנו לא בפעילות, לא בזמני ארוחות ועד ארוחת ערב, ואח"כ יש זמן שקט, כי זה לא טוב לראות טלויזיה לפני השינה. לי זה ברור. לאלישבע זה ברור. ולעמליה זה בכלל לא ברור. מבחינתה לא לקום במשך שעות.
בגדול, תוצאות הביניים הן כאלה:
1) הפסקתי לספור להן כמה זמן הן במסכים. וזה מאוד נעים לי.
2) (כמעט) הפסקתי להתנגד מבפנים לזמן שהן מבלות במסך. להיפך, אני נהנית מהפניות שזה מייצר לי.
3) כל הימים הייתה לנו פעילות, כך שלא יצא להן לשבת יותר משעה וחצי רצוף ולהערכתי במצטבר לא עברו את ה3-3.5 שעות ביום (אם כי לא ספרתי).
4) היו ימים שבהם ראו אותו זמן שראו לפני שהתחלנו עם הניסוי במשך כל היום.
5) אצל עמליה ניכר קשר מסוים בין טלויזיה לרצון במתוק. ככל שהיא צופה יותר כך היא פחות מוכנה לאכול אוכל מזין ומחפשת אך ורק מתוקים גם כשהיא רעבה וזה זמן ארוחה. תוהה אם זה עניין התנהגותי - כשנפרצו גבולות הטלויזיה בואו נפרוץ את כל הגבולות - או שזה מגיע מצורך כימי.
6) היא ישנה בחוסר מנוחה ומתעוררת יותר מוקדם מסיוטים.
סיוטים זה דבר רגיל אצלה וגם תואם גיל - גם לאליש היו בגיל הזה - אבל לתחושתי הם הוחמרו.
7) הן לא משחקות לבד בבית. כל זמן שאנחנו בבית הן במסך. הדבר בולט במיוחד אצל עמליה שיש לה יכולת מהממת לשחק עם עצמה ולהמציא פעילות מכלום ובשבוע האחרון כלום לא מעניין אותה חוץ מלצפות בטלויזיה.
8) סעיף 7 היה נכון עד היום, שבו בשלב מסוים אליש העדיפה לשחק לבד, אבל זה היה מאוד קצת ואז נמשכה לשבת עם עמליה מול המחשב.
9) אלישבע אמרה היום שפעם הראשונה התחיל קצת לשעמם לה.
1) הפסקתי לספור להן כמה זמן הן במסכים. וזה מאוד נעים לי.
2) (כמעט) הפסקתי להתנגד מבפנים לזמן שהן מבלות במסך. להיפך, אני נהנית מהפניות שזה מייצר לי.
3) כל הימים הייתה לנו פעילות, כך שלא יצא להן לשבת יותר משעה וחצי רצוף ולהערכתי במצטבר לא עברו את ה3-3.5 שעות ביום (אם כי לא ספרתי).
4) היו ימים שבהם ראו אותו זמן שראו לפני שהתחלנו עם הניסוי במשך כל היום.
5) אצל עמליה ניכר קשר מסוים בין טלויזיה לרצון במתוק. ככל שהיא צופה יותר כך היא פחות מוכנה לאכול אוכל מזין ומחפשת אך ורק מתוקים גם כשהיא רעבה וזה זמן ארוחה. תוהה אם זה עניין התנהגותי - כשנפרצו גבולות הטלויזיה בואו נפרוץ את כל הגבולות - או שזה מגיע מצורך כימי.
6) היא ישנה בחוסר מנוחה ומתעוררת יותר מוקדם מסיוטים.
סיוטים זה דבר רגיל אצלה וגם תואם גיל - גם לאליש היו בגיל הזה - אבל לתחושתי הם הוחמרו.
7) הן לא משחקות לבד בבית. כל זמן שאנחנו בבית הן במסך. הדבר בולט במיוחד אצל עמליה שיש לה יכולת מהממת לשחק עם עצמה ולהמציא פעילות מכלום ובשבוע האחרון כלום לא מעניין אותה חוץ מלצפות בטלויזיה.
8) סעיף 7 היה נכון עד היום, שבו בשלב מסוים אליש העדיפה לשחק לבד, אבל זה היה מאוד קצת ואז נמשכה לשבת עם עמליה מול המחשב.
9) אלישבע אמרה היום שפעם הראשונה התחיל קצת לשעמם לה.
מסקנות:
א) צדקו מי שאמרו ששבוע זה ממש מעט ויקח הרבה יותר זמן מזה להתאזן.
ב) הגיל משחק פה תפקיד חשוב בבשלות לניסוי הזה
ג) בינתיים אין נזק רציני
ד) אני מוצאת את עצמי חרדה לגבי הניסוי. רשימת הדאגות ארוכה ומגוחכת, ואני אכתוב אותה כאן רק כדי שאוכל לראות כמה היא יצאה מכלל פרופורציה:
הצוואר שלהן בזוית שמעמיסה על החוליות וזה לא בריא למשך הרבה שעות
הן יאבדו את היכולת להעסיק את עצמן
הן יאבדו את הדמיון החופשי (לא קרה בינתיים)
לא משנה כמה אתן להן זה לא יספיק ואצטרך לריב איתן על זה תמיד
הטלויזיה פוגעת בהיקשרות הבריאה שלהן אלי
הן יהיו מהילדים האלה שמכורים למסך ובכל רגע קצת של שעמום או מבוכה פותחים טלויזיה.
יום אחד אני ארצה לשנות את הרגלי הצפיה שלהן ויהיה מאוחר מדי - הן יתרגלו ואי אפשר יהיה להשיב את הגלגל אחור.
.
.
בקורס מבוא לפסיכולוגיה בודהיסטית שלמדתי השנה אמרה המורה שלנו שנשים לב כמה מטען אנחנו מעמיסים על דברים. כמה דחיה / השתוקקות אנחנו מצמידים לחוויות היומיום, ועד כמה הדחיה או ההשתוקקות מכבידות עלינו ומעסיקות אותנו.
בניסוי הטלויזיה זה ניכר היטב.
הילדות בהשתוקקות
אני בדחיה
והפוסט הזה עוזר לי להתבונן.
א) צדקו מי שאמרו ששבוע זה ממש מעט ויקח הרבה יותר זמן מזה להתאזן.
ב) הגיל משחק פה תפקיד חשוב בבשלות לניסוי הזה
ג) בינתיים אין נזק רציני
ד) אני מוצאת את עצמי חרדה לגבי הניסוי. רשימת הדאגות ארוכה ומגוחכת, ואני אכתוב אותה כאן רק כדי שאוכל לראות כמה היא יצאה מכלל פרופורציה:
הצוואר שלהן בזוית שמעמיסה על החוליות וזה לא בריא למשך הרבה שעות
הן יאבדו את היכולת להעסיק את עצמן
הן יאבדו את הדמיון החופשי (לא קרה בינתיים)
לא משנה כמה אתן להן זה לא יספיק ואצטרך לריב איתן על זה תמיד
הטלויזיה פוגעת בהיקשרות הבריאה שלהן אלי
הן יהיו מהילדים האלה שמכורים למסך ובכל רגע קצת של שעמום או מבוכה פותחים טלויזיה.
יום אחד אני ארצה לשנות את הרגלי הצפיה שלהן ויהיה מאוחר מדי - הן יתרגלו ואי אפשר יהיה להשיב את הגלגל אחור.
.
.
בקורס מבוא לפסיכולוגיה בודהיסטית שלמדתי השנה אמרה המורה שלנו שנשים לב כמה מטען אנחנו מעמיסים על דברים. כמה דחיה / השתוקקות אנחנו מצמידים לחוויות היומיום, ועד כמה הדחיה או ההשתוקקות מכבידות עלינו ומעסיקות אותנו.
בניסוי הטלויזיה זה ניכר היטב.
הילדות בהשתוקקות
אני בדחיה
והפוסט הזה עוזר לי להתבונן.
 |
| גם רגעים כאלה היו השבוע |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה