תגידו שזה לא מספיק זמן, תגידו שעוד לא עבר שבוע מאז שחזרנו מחופשת הפסח, תגידו שאין לי את הסבלנות to follow through - הכל נכון. מבחינתי ניסוי הטלויזיה נכשל בענק.
הבנתי את זה בשישי, חג שני של פסח. לא היו לנו תוכניות. הילדות התעוררו ב8 ופתחו מחשב וטאבלט. ב10 איכשהוא הצלחתי לשכנע אותן לבוא לאכול ארוחת בוקר וזה לא היה קל. ומיד חזרו למסך. ב12 נשברתי.
ראיתי על הגוף שלהן שהוא כבר לא רוצה לשבת. הן עיקצצו וקיפצצו והחליפו תנוחות. הצעתי לעשות טיול. הצעתי לגן משחקים. הצעתי להקריא ספר. הצעתי לשחק איתן. לעשות משהו. כלום. הן לא רצו. הילדות בוריד שלי שאף פעם לא מוותרות על בילוי איתי, שראו כבר 4 שעות טלויזיה רצוף ובבירור רוויות לגמרי, שידעו שהן יכולות לעשות הפסקה ואז לחזור למסך, לא רצו לקום.
באותו רגע הבנתי שהן לא יכולות לקום. זה פשוט מושך מדי. מוחק כל אפשרות אחרת בעולם לכיף. למרות שכבר רואים בבירור שזה לא טוב להן.
אז עצרתי. ואמרתי שעכשיו מכבים. ונלך לגן משחקים כי *אני* צריכה לצאת מהבית להתאוורר.
הן סגרו בלי להתווכח.
שימו לב לממצא הזה. הן אמנם לא היו מסוגלות לסגור כשניתנה להן הבחירה החופשית, אבל כשנתבקשו הן לא התווכחו כמו בדרך כלל, אלא סגרו בשמחה. מה שמחזק בי את התחושה שהיו רוויות. ומיד הן פצחו במשחק חופשי ומרנין (עמליה) ובבקשות לחברה (אלישבע) כמו שלא נשמעו כאן כל השבוע. תוך פחות משעה היינו בדרך לגן המשחקים עם חברה, ושם שברנו שיא אישי משפחתי של 3 שעות רצופות של משחק דמיון הרמוני בגן המשחקים. עד כדי כך זה היה חסר להן.
__________________
הבעיה המרכזית שלי עם ניסוי הטלויזיה זה שלעמליה אין יכולת מינון. ברגע שניתנה לה הבחירה היא לא רצתה לעשות שום דבר אחר חוץ מטלויזיה. גם לא לקרוא ספרים עם אמא. לא לשחק. לא להתחפש. כל הדברים שהיא אוהבת. מבוקר עד לילה בכל רגע שהתאפשר לה רק רק רק טלויזיה.
ושוב- אני משייכת את זה לעובדה שהיא צופה ביוטיוב. היא תמיד תבחר תכנים לטעמה. האינטרנט הוא אינסופי. לא ישעמם לה. ותכלס במצבנו הרגשי של המתנה למעבר, גם אני, לו יכולתי, הייתי מתחברת למרתון סדרות אינסופי עד שמישהו יודיע לי שהבית ארוז ועולים על מטוס. לגמרי מבינה אותה. ולא נראה לי שזה יתאזן. הבהילות שבה היא קופצת למסך בכל רגע פנוי. הלהיטות. הקיום שלה כל כך הצטמצם מאז שהניסוי התחיל. חוץ מכשמגיעות חברות.
__________________
הכלל הבסיסי שלנו תמיד היה שמסכים זה לא בזמן פעילות. ובלי שהייתי צריכה לומר הרבה הכלל נשמר גם בניסוי. זה יצר מצב שבו כשמגיעות חברות או כשאנחנו יוצאות החוצה למפגשים הילדות פעילות, מגיבות, מחוברות אלי ולגוף שלהן. וכשאנחנו בבית, מחוברות למסך ושוכחות את עצמן לגמרי. כל רגע פנוי.
הבנתי שהמינונים הם שאלה של תעסוקה. כל עוד אקבע לנו תוכניות יהיה לנו מה לעשות. בהיעדר תוכניות, הן ירבצו בטלויזיה. גם 4 שעות. גם יותר. בצורה רקובה ולא כיפית שכזו. אבל זו תהיה הבחירה שלהן - מסך.
_________________
ויותר מזה - יש ביניהן תחרות "מי רואה יותר". גם כשההגדרה הייתה תראו כמה שבא לכן, הן עדיין מדדו עם סטופר. וכשביקשתי שכשהתוכנית נגמרת יבואו לאכול -אם לאחת מהן נגמרה התוכנית 2 דקות לפני השניה - היא תלך לחדר האחר לראות עם השניה את עוד 2 הדקות הבאות בתוכנית שהיא לא ראתה בכלל את ההתחלה והאמצע שלה - כי מסך זה מסך ואם אחותי רואה אז גם אני רואה. אז מה אם אלה הכתוביות של הסוף. זה זז ואחותי צופה. וזה לא או-פייר שהיא כן ואני לא.
___________________
הבנתי את זה בשישי, חג שני של פסח. לא היו לנו תוכניות. הילדות התעוררו ב8 ופתחו מחשב וטאבלט. ב10 איכשהוא הצלחתי לשכנע אותן לבוא לאכול ארוחת בוקר וזה לא היה קל. ומיד חזרו למסך. ב12 נשברתי.
ראיתי על הגוף שלהן שהוא כבר לא רוצה לשבת. הן עיקצצו וקיפצצו והחליפו תנוחות. הצעתי לעשות טיול. הצעתי לגן משחקים. הצעתי להקריא ספר. הצעתי לשחק איתן. לעשות משהו. כלום. הן לא רצו. הילדות בוריד שלי שאף פעם לא מוותרות על בילוי איתי, שראו כבר 4 שעות טלויזיה רצוף ובבירור רוויות לגמרי, שידעו שהן יכולות לעשות הפסקה ואז לחזור למסך, לא רצו לקום.
באותו רגע הבנתי שהן לא יכולות לקום. זה פשוט מושך מדי. מוחק כל אפשרות אחרת בעולם לכיף. למרות שכבר רואים בבירור שזה לא טוב להן.
אז עצרתי. ואמרתי שעכשיו מכבים. ונלך לגן משחקים כי *אני* צריכה לצאת מהבית להתאוורר.
הן סגרו בלי להתווכח.
שימו לב לממצא הזה. הן אמנם לא היו מסוגלות לסגור כשניתנה להן הבחירה החופשית, אבל כשנתבקשו הן לא התווכחו כמו בדרך כלל, אלא סגרו בשמחה. מה שמחזק בי את התחושה שהיו רוויות. ומיד הן פצחו במשחק חופשי ומרנין (עמליה) ובבקשות לחברה (אלישבע) כמו שלא נשמעו כאן כל השבוע. תוך פחות משעה היינו בדרך לגן המשחקים עם חברה, ושם שברנו שיא אישי משפחתי של 3 שעות רצופות של משחק דמיון הרמוני בגן המשחקים. עד כדי כך זה היה חסר להן.
__________________
הבעיה המרכזית שלי עם ניסוי הטלויזיה זה שלעמליה אין יכולת מינון. ברגע שניתנה לה הבחירה היא לא רצתה לעשות שום דבר אחר חוץ מטלויזיה. גם לא לקרוא ספרים עם אמא. לא לשחק. לא להתחפש. כל הדברים שהיא אוהבת. מבוקר עד לילה בכל רגע שהתאפשר לה רק רק רק טלויזיה.
ושוב- אני משייכת את זה לעובדה שהיא צופה ביוטיוב. היא תמיד תבחר תכנים לטעמה. האינטרנט הוא אינסופי. לא ישעמם לה. ותכלס במצבנו הרגשי של המתנה למעבר, גם אני, לו יכולתי, הייתי מתחברת למרתון סדרות אינסופי עד שמישהו יודיע לי שהבית ארוז ועולים על מטוס. לגמרי מבינה אותה. ולא נראה לי שזה יתאזן. הבהילות שבה היא קופצת למסך בכל רגע פנוי. הלהיטות. הקיום שלה כל כך הצטמצם מאז שהניסוי התחיל. חוץ מכשמגיעות חברות.
__________________
הכלל הבסיסי שלנו תמיד היה שמסכים זה לא בזמן פעילות. ובלי שהייתי צריכה לומר הרבה הכלל נשמר גם בניסוי. זה יצר מצב שבו כשמגיעות חברות או כשאנחנו יוצאות החוצה למפגשים הילדות פעילות, מגיבות, מחוברות אלי ולגוף שלהן. וכשאנחנו בבית, מחוברות למסך ושוכחות את עצמן לגמרי. כל רגע פנוי.
הבנתי שהמינונים הם שאלה של תעסוקה. כל עוד אקבע לנו תוכניות יהיה לנו מה לעשות. בהיעדר תוכניות, הן ירבצו בטלויזיה. גם 4 שעות. גם יותר. בצורה רקובה ולא כיפית שכזו. אבל זו תהיה הבחירה שלהן - מסך.
_________________
ויותר מזה - יש ביניהן תחרות "מי רואה יותר". גם כשההגדרה הייתה תראו כמה שבא לכן, הן עדיין מדדו עם סטופר. וכשביקשתי שכשהתוכנית נגמרת יבואו לאכול -אם לאחת מהן נגמרה התוכנית 2 דקות לפני השניה - היא תלך לחדר האחר לראות עם השניה את עוד 2 הדקות הבאות בתוכנית שהיא לא ראתה בכלל את ההתחלה והאמצע שלה - כי מסך זה מסך ואם אחותי רואה אז גם אני רואה. אז מה אם אלה הכתוביות של הסוף. זה זז ואחותי צופה. וזה לא או-פייר שהיא כן ואני לא.
___________________
היו רווחים נפלאים מהניסוי. קודם כל, באמת ששחררתי את עניין השעות מול הטלויזיה. הפסקתי לספור להן. שנית הפסקתי לסלוד מהפעילות הזו ולשפוט אותה כפחות טובה. יאללה, שיהיה להן בכיף ולבריאות. תהנו אהובות. תנוחו, תתרעננו, תקבלו רעיונות וסתם תכייפו על הספר.
התחלתי להסתכל עליהן ועל מתי באמת נראה שמספיק להן. לא לפי מה שהשעון אומר - לפי מה שהגוף שלהן אומר. לפי ההרגשה. וגם זה בטח לא מספיק מדויק ועוד ילך ויתחדד עם הזמן.
התחלתי להסתכל עליהן ועל מתי באמת נראה שמספיק להן. לא לפי מה שהשעון אומר - לפי מה שהגוף שלהן אומר. לפי ההרגשה. וגם זה בטח לא מספיק מדויק ועוד ילך ויתחדד עם הזמן.
אני מניחה שבקרוב יכנסו כללים חדשים.
בינתיים אני שמה לב שכשאני מציעה לאלישבע בעדינות לעשות משהו אחר היא הרבה פעמים תאמץ את ההצעה. עמליה, לעומת זאת, לא שמה עלי ולא תעזוב את המחשב אלא אם אכריז שהוא נסגר עכשיו.
בינתיים אני שמה לב שכשאני מציעה לאלישבע בעדינות לעשות משהו אחר היא הרבה פעמים תאמץ את ההצעה. עמליה, לעומת זאת, לא שמה עלי ולא תעזוב את המחשב אלא אם אכריז שהוא נסגר עכשיו.
אני חושבת שבקרוב מאוד אתחיל להגביל שוב. פחות בנוקשות. פחות בעצבנות. יותר בדו שיח איתן. אבל כן אעזור להן במקומות שהן עדיין לא כל כך מודעות אליהן. כמו שעוזרת להן עם ההחלטה מתי ללכת לישון, מה לאכול, ואיך להתלבש בצורה תואמת מזג אויר. מתי לצאת החוצה ומתי להתכנס פנימה. בדרך שבה אני מובילה אותן באופן כללי ומנתבת את חייהן לפי מה שנראה לי מטפח אותן ובהקשבה לרצונות שלהן.
וכמובן שהכל עוד ישתנה בשבועות של האריזה לקראת המעבר ובשבועות ההתאקלמות שלנו שם.
מה דעתכן/ם על הניסוי ומסקנותיו?
***********************
הפוסט התפרסם במקור בפייסבוק. התפתח בעקבותיו דיון מרתק בפיד שלי בפייס שהרחיב בהרבה את הדיון לגבי השליטה/שחרור בענייני טלויזיה ומסכים. ממליצה מאוד לקרוא את התגובות.
מה דעתכן/ם על הניסוי ומסקנותיו?
***********************
הפוסט התפרסם במקור בפייסבוק. התפתח בעקבותיו דיון מרתק בפיד שלי בפייס שהרחיב בהרבה את הדיון לגבי השליטה/שחרור בענייני טלויזיה ומסכים. ממליצה מאוד לקרוא את התגובות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה