יום ראשון, 22 באפריל 2018

#39 אפשר להירגע

יש ויזה. הכל בסדר. יש סוף לזוועת ההמתנה הזו. כשהשליח הגיע היום הייתי באמצע לבשל צהריים. הורדתי את הסיר מהפלטה כשהלכתי לפגוש אותו, שלא ישרף הבצל. ואז חזרתי, צילמתי וסימסתי לכרמי ולעו"ד, ואח"כ למשפחה שלי, ו.. חזרתי לבשל. כי היו פה אורחות. וכי היה צריך להאכיל את הילדות. וכי אני בעצמי הייתי צריכה רגע לעכל מה זה אומר עכשיו ולבדוק איך אני מרגישה. אז המשכתי כרגיל.
הימים האחרונים היו סיוט. התחרפנתי מההמתנה. בכיתי. כעסתי. הילדות התחרפנו גם. גם להן נמאס להתגעגע לאבא. וכשהויזה הגיעה, פשוט נרגעתי. יש לי דרכון שוב. תיכף יהיה כרטיס טיסה. ההמתנה בחוסר מעש -חוסר אונים - חוסר ודאות נגמרה. עכשיו יש עשיה. ותכנון. וביצוע. וקניה ומכירה. דברים שאני יודעת לעשות טוב. בטח יותר טוב מלחכות. בזה אני ממש גרועה. 
אז כשהויזה הגיעה, והילדות אכלו צהריים, והבאתי את אלישבע מבי"ס -כשכל זה נגמר פשוט קרסתי למיטה. וישנתי צהריים - מה שלא יכולתי לעשות בשבועיים האחרונים מרוב ציפיה. ואח"כ לא יכולתי לקום. רק נרגעתי במיטה עם הילדות. והיה לי את אחה"צ הרגוע ביותר מזה המון זמן. נפילת מתח מטורפת, הרפיה כללית. הייתן חושבות שעכשיו הטירוף מתחיל. שעכשיו אתחיל להילחץ, כשזה אשכרה קורה. אבל אני מוכנה ללדת את הנסיעה הזו, בכריעה או בעמידה על הראש, לא אכפת לי. ויש לי ויזה. ואנחנו נוסעות לאנגליה! חזרתי לנשום

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה