הפוסט הזה מבקש להיכתב כבר כמה חודשים, ונדחה כל פעם מחדש.
אין לי כוח. אין לי אומץ. יש בי חשש. אני לא רוצה להפחיד. ואני מפחדת ממה שתחשבו עלי. הוא לא זורם מעצמו כמו שאר הפוסטים האחרים. הוא תקוע. מה בעצם אני רוצה להגיד? מה המסר שרוצה לעבור פה?
אני לא יודעת. אבל כבר חודשים בוער בי לשתף אתכןם בדכאון שלי.
הדכאון שלי בעיקרו נחווה באופן גופני.
אתאר כאן את הסימפטומים והמהלך של האפיזודה.
זה מתחיל בכמה לילות של שינה טרופה, חלומות מוזרים ויקיצות מרובות באמצע הלילה. (לא אופייני אצלי. אני לרוב ישנה מעולה אם לא מעירים אותי).
אח"כ מגיע כאב ראש. לרוב בשעות הבוקר.
כאב הראש קל, עמום, מציק. לא קשור לכלום ולא עובר, לא משנה מה. לא משפיע עליו אוכל, שתיה, שינה, קפה, לשכב בחדר חשוך. (תרופות לא ניסיתי).
בערך שעתיים אחרי שמתחיל כאב הראש תבוא נפילת אנרגיה.
זה מרגיש כאילו מישהו התמקם לידי עם שואב אבק והתחיל לשאוב את אנרגית החיים מהגוף, ואני מתרוקנת עד לאפיסת כוחות תוך כמה דקות. נראה לי שעל זה חשבו כשהמציאו את הקריפטונייט.
כשזה קורה אני חייבת לשכב. אעשה הכל כדי להגיע הבייתה ולמיטה בהזדמנות הראשונה. פשוט לא נשארים לי מספיק כוחות בשביל לעמוד. או לדבר.
פעם חברה סיפרה לי שכשהגיע התקף היא הייתה בעבודה בדרך מהמטבחון לשולחן שלה. באמצע הדרך היא פשוט נזלה לרצפה ונשכבה שם. על השטיח באמצע המשרד, ליד כולם. לא היה בה כוח לעשות עוד צעד אחד נוסף.
וזהו. מאותו רגע אני שוכבת. רצוי לבד. כל אינטרקציה מעיקה עלי. ככל האפשר אני מעבירה את הטיפול בילדות ובבית לכרמי. ואני נחה. יש אנשים שישנים המון כשהם בדכאון. אני דווקא לא ישנה הרבה. וישנה ממש גרוע. אבל חייבת לשכב. לבד.
אין כוח לקרוא. לפעמים אין לי אפילו מספיק ריכוז בשביל לראות טלויזיה. רק לנוח.
כל פעולה לוקחת אנרגיה. לקום מהמיטה זה קשה. ממש קשה.
חברה אחרת אמרה שזה כאילו הגבירו את כוח הכבידה של כדור הארץ פי 3, וכל צעד שעושים עכשיו צריך להילחם נגד שדה הכבידה כדי להרים את הרגל מעל האדמה. הכל נהייה ממש ממש קשה. ומכביד.
זה לוקח מספר ימים עד שבוע. בזמן הזה אני עושה את המינימום - לוקחת את הילדות לבי"ס וחזרה. מאכילה אותן. דואגת שיתקלחו. זהו בערך.
ואח"כ זה עובר. כמו שזה בא. ויש הקלה.
קשה לתכנן אירועים חברתיים, כי בזמן התקף אני לא יכולה לסבול חברת אנשים סביבי.
אם היו לי תוכניות והיה בהן איזשהו אלמנט לא ידוע (כמו נניח להגיע למקום שאני לא מכירה.. לפגוש אנשים בפעם הראשונה.. אינטרקציה חברתית שלא ברורה לי - דברים שקורים לנו באנגליה בתדירות די גבוהה)
אני אבטל את התוכניות האלה. בימים של הדכאון אני לא מסוגלת.
ויחד עם תחושת העייפות הקיצונית מגיע סבל נפשי ומחשבות דכאוניות, ותחושה שזה הכל פשוט יותר מדי. מה שמעניין הוא שכל הסימפטומים האלה הם דברים שמופיעים כמעט אך ורק במהלך אפיזודה דכאונית.
ביומיום הרגיל שלי אני אישה אנרגטית מאוד (יעידו מי שפגשו אותי), עם המווון כוחות חיים ואופטימית מאוד. זה לא שנהייתי פסימית בזמן שלי באנגליה. רק במהלך התקף. כשאני לא במהלך אפיזודה אני ישנה מצוין וקמה רעננה בבוקר. אני לא סובלת מכאבי ראש. כל האלמנטים הגופניים האלה מגיעים יחד.
יש לי תיאוריה. אני חושבת שאצלי הדכאון מקורו בחוסר איזון הורמונלי, שמוביל לתופעות הגופניות והנפשיות גם יחד. ולדעתי החוסר איזון הזה נוצר מתוך מחסור באוקסיטוצין שנולד כשעברנו לאנגליה.
אוקסיטוצין - הורמון אהבה. אחראי להיקשרות ולתחושת רוממות רוח. נוצר בשעת מגע גופני - חיבוקים, נשיקות, מגע עם תינוקות. גורם לרצון לשתף פעולה.
תחשבו עלי - בנאדם מאוד מאוד חברותי. בישראל - מוקפת בחברות טובות. ויש להן תינוקות מתוקים. מנחה מפגשי לה לצ'ה פעמיים בחודש. כל היום נוגעת וננגעת, מקבלת חיבוקים, נותנת מסאז'ים. חווה המון רגעי ביחדנס ממלאים ומעשירים. רגילה לאספקת אוקסיטוצין סדירה.
עוברת לאנגליה - לא היו חברות. לא היה מגע חוץ מעם כרמי והילדות (תשאלו אותן כמה אני מכווצ'צ'ת אותן פה - הרבה יותר מבישראל. ולא שאז היה חסר.. ), וזה כנראה לא הספיק. לא היה שיתוף פעולה נשי, כי אין לי פה שבט. אני כותבת בלשון עבר כי הדברים משתנים כל הזמן.. החברויות נבנות. מקבלת שניים-שלושה חיבוקים בשבוע מחברות.
בישראל זה היה 10 ביום.
לא יכולתי לדעת שככה זה ישפיע עלי.
מסתבר שהגוף והנפש שלי אוהבים הרבה אוקסיטוצין - שיתוף פעולה, מגע, חיבוקים חמים.
לא ידעתי שפה באנגליה זה יהיה אחרת. ואולי לאורך זמן זה לא יהיה. אולי אמצא לי את המחבקות שלי גם פה וזרימת האוקסיטוצין תחזור.
אולי המוח שלי יסתגל למינונים אחרים. אולי.
כשהתחלתי להזכיר את הדכאון בקטנה פגשתי הרבה הזדהות מהמגיבות. הרבה חוו דכאון.
פתאום הבנתי התנהגויות של אנשים קרובים אלי שהיו בדכאון. והם הבינו אותי.
נהיה לי חשוב לדבר על זה.
וגם להגיד שאני חושבת שאין מה לדאוג לי. לחבק אותי, כן. לדבר איתי, גם.
אבל לא לדאוג. אני בסדר, באמת.
