#119 אלוהים איזו התרגשות

לא ישנתי בערך שלושה ימים. טוב, ישנתי קצת. אבל מעט. וגרוע. כולי התרגשות.
עוד 13 ימים. יאאאא. ואני בכלל, אבל בכלל, עוד לא קולטת.
מצד אחד בהכנות מתמידות לנסיעה, מצד שני באירועי סופהשנה וארגונים.
וככה מבלי ששמתי לב נרקמות תוכניות בישראל. וזה מה שעושה את כל ההבדל - כבר יש לי ארבעה אירועים סגורים ביומן: שיננית (חובה!), מפגש עם חברות, מפגש לה לצ'ה (ישששש!! בעברית!!), ואירוע שאבא שלי לוקח אליו את עמליה. וזה בלי עוד מלללא חברים שאני רוצה לפגוש, מלללללא חברות של הילדות, שיעורי שחיה לעמלי, מפגשי הורים בבי"ס, פגישה עם הבוסית שלי (כן! יש לי עבודה!) ים, בריכה. משפחה. משפחה. משפחה. ים. בריכה. ים. משפחה. חברות. חברות. חברות. חברות. יום הורים בדמוקרטי.
חומוס, ניבה בנטו, טנאת, ויחכו לספטמבר הופעה של ברי (חייבת!!), קפוארה, ומסלול טיול בארץ.
חברה מקומית שאלה אותי אתמול: את חושבת שתתרגשי מאוד כשתפגשי את המשפחה שלך? עניתי לה: וואלה, (טוב לא אמרתי וואלה כי אין לי מושג איך אומרים וואלה באנגלית) אפילו לא עצרתי לחשוב על זה עד עכשיו.
ואיך שעצרתי לחשוב התרגשתי נורא.
ככה אני בימינו - כשאני עוצרת, אני מתרגשת :) אמאלה!

אני מרגישה לא שיא הבאיפוס. בקטע טוב. אני נישאת על ענן של אוקסיטוצין סמיך ומתוק כבר כמה ימים. חלק תודות לשיחות מאוד מעניינות שאני חולקת בערב עם חברים מהארץ. חלק תודות לאהבה ששופכות עלי ועלינו החברות המקומיות שלא רוצות שנעזוב, חלק תודות לישראל שזורמת ופועמת בתוכי יותר ויותר ככל שהחזרה מתקרבת. וחלק בגלל התוכנית ליצירת שפע שמכניסה לי המון שמחה, הודיה והתרחבות לחיים. ופתאום אני חושבת לעצמי - אולי אני צריכה להפחית קצת מינון בכדורים. אולי בגלל זה אני לא ישנה. אני קרועה מעייפות. באמת, היה אחד הימים המתישים. ולא נרדמת.
לא אפסיק בבת אחת, זה לא בריא. בטח לא לפני מעבר. אולי ארד לחצי כדור ביום במקום שלם. אבל מה אני אגיד לכםן - אני כבר לא חרדה. ואני לא מדוכאת. אני מלאת שמחה, אופטימיות, התרגשות וציפיה.
אפילו הטיסה לבד עם הילדות כבר לא נראית לי מפחידה.
מה 'כפת לי -
בצד השני מחכות לנו טלי ואורצ'וק, אבא ואמא שלי, מירי וחבורתה, גילי עופרי ומיכל, דאנה, נועה, נילי, תמרלוס, שיננית, ברי סחרוף ומללללא חברות ואנשים יקרים שאוהבים אותנו. חיים שלמים שמתחילים-ממשיכים, ומי אנחנו ומה אנחנו לעומת איך שהיינו לפני שנה ושלושה חודשים.

בתמונה: גזורה מעייפות. לא יכולה להירדם. הלב דופק והמוח רץ. איפה המכונה שמריצה קדימה.

#118 מי ימכור את האוטו

כרמי ביקש שאני אמכור את האוטו. הסכמתי. במוח שלי אם מישהו קרוב אלי מבקש ממני משהו ואין לי סיבה ממש טובה להגיד לא אני אשתדל להגיד כן. אז אמרתי כן. למרות שאני ממש לא רוצה להתעסק בזה. זה מפחיד אותי. זה מביך אותי. אני לא יודעת איך זה עובד פה.
עוד שניה אני חוזרת לארץ שבה אני יודעת איך הכל עובד, ואם אני לא יודעת יש לי את מי לשאול. נמאס לי להיות במצב של לא יודעת ולא נעים לי. ולא בא לי לחוות את זה שוב עם האוטו.
אני אמורה לקדם את מכירת האוטו ולא בא לי. אני יושבת על הספה ומדחיינת.
בא לי להגיד לכרמי: בחייאת, תטפל בזה אתה. אני הולכת לקנות אוטו בישראל ולשכור לנו בית ולהכניס את הילדות לביה"ס ולרשום אותן לצהרון ולחוגים ולעשות את כל האלף סידורים האלה בלעדייך. אולי תיקח על עצמך את זה? לפעמים בא לי להיות פחות פמיניסטית ולהגיד לו "זה התפקיד של הגבר לטפל באוטו". אבל גודלתי בבית שוויוני, ועם הרשיון קיבלתי גם קורס מזורז בהחלפת גלגל, שמן מים אורות ופיוזים, וציפו ממני להיות מסוגלת לדאוג לעצמי. יש לי אבא מורה ואמא רואת חשבון ולא בכבוד הפמיניסטי שלי לבקש ממישהו להחליף לי גלגל, אני עושה את זה לבד. אז הכבוד הפמינסטי יושב על הספה ומזכיר לעצמו את כל הטסטים שהעברתי את האוטו ואת כל הפנצ'רים שהחלפתי ואוסר עלי להטיל את המשימה על כרמי בשמו. סעמק.
ומנגד כרמי, בקלות דוחה כל משימה שלא מתחשק לו לעשות.
אבל אני הסכמתי.
אבל אני לא רוצה.
אבל הוא בעבודה ואין לו זמן.
אבל יאללה עם האין לו זמן הזה, חצי מהזמן הוא עובד מהבית, הוא יכול להרים כמה טלפונים.
אבל אני לא עובדת כרגע ושעות הבוקר שלי פנויות.
אבל סליחה, מה זה לא עובדת? אני מכינה את הקרקע לנחיתה שלנו בישראל, רוחנית ופיזית. אני מסדרת סידורים. אני מחזקת את עצמי ומחזיקה את הילדות שאוטוטו מתפרקות פה מרוב התרגשות וציפיה. אני נחה בבוקר כדי שיהיה לי כוח אליהן אחה"צ.
אבל אני זאת עם הפייסבוק והוואטסאפ, לי יש גישה לזה.
אבל לכרמי בכוונה אין פייסבוק וואטסאפ, בין השאר כדי שהוא לא יצטרך להתעסק בדברים האלה ויוכל להטיל אותם עלי.
אבל לא בא לי.
אבל אתם יודעים מה? האוטו רשום על שמו. ואני מתעופפת מפה עוד 15 יום. ואם הוא לא ימכר עד אז זו תהיה אחריות של כרמי לדאוג לו. נה נה נה נה נה.
ובעיקר אני מחזיקה אצבעות שהקיטור בפייסבוק עובד, ועכשיו אחרי שקיטרתי על זה משהו ישנה ויתקדם מעצמו.

#117 ספירה לאחור - מצאו את ההבדלים

אחרי שהילדות שאלו כמה פעמים מתי הטיסה שלנו
ואחרי שאלישבע התחילה בטנטרומים לכאורה לא קשורים לכלום כל יום
הבנתי שהגיע הזמן לקצת ודאות והמחשה. והיי - זה עבד כל כך טוב בדרך לכאן. אז ציירתי לנו טבלת ספירה לאחור.

ורק מלהסתכל על הטבלה רואים כמה הבדלים ברורים בין אז להיום:קודם כל הטבלה ההיא נכתבה בעברית לטובת אלישבע שקראה,
והטבלה הזו באנגלית לטובת עמליה שקוראת רק באנגלית. 
בטבלה הזו לכל אחת מאיתנו יש לו"ז פרידות משלה (ופחות פרידות ממה שהיו בשנה שעברה.. ) 
וכמו בשנה שעברה - איך שתליתי אותה עמליה הגיעה להוסיף לה את הקישוטים שלה. 

למי שזוכר/ת - בשנה שעברה היא הוסיפה לבבות עצובים ופרצופים בוכים. השנה היא הוסיפה לבבות וקשת בענן. מצאו את ההבדלים.

הטבלה של שנה שעברה, ספירה לאחור לפרידה מישראל

#116 גינת הבירה

אם יש משהו אחד שהייתי מייבאת מאנגליה לישראל זה את הפאב האנגלי. ובאופן ספציפי, פאב אנגלי עם גינה הידועה בשמה האנגלי Beer garden.
אנחנו בישראל, כשאנחנו חושבים על פאב, אנחנו חושבים על מקום אפלולי, עם מוזיקה חזקה, אלכוהול יקר וסליז, אנשים צעירים. ואם הם מבוגרים הם כנראה סליז. השירותים מטונפים, ובאופן כללי זה לא מקום לילדים.

פאבים באנגליה זה סיפור אחר לגמרי. זה מקום לכל המשפחה. האוכל סביר עד טוב (תלוי איפה), השירותים נקיים לרוב, וזה מחזה נפוץ מאוד לראות משפחות עם ילדים אוכלים צהריים / ערב בפאב. ובסופי שבוע נפגשים עם משפחות אחרות בפאב, הילדים משחקים בגינה, ההורים יושבים עם חברים על ספסל פיקניק מוצל, מדברים, שותים כמה דרינקים. איזה קונספט - אלכוהול תוך כדי בילוי עם הילדים! אלכוהול בקטנה, לא משתכרים, לא נמרחים. במידה.
לפני שבועיים העברנו ככה אחה"צ נעים עם בת הדודה ויקי ומשפחתה. 

 איפה יש כאלה בישראל, שמבלות בהם משפחות עם ילדים? Beer garden

הקיץ האנגלי הוא אמנם קצר אבל כשהוא כבר מגיע הוא מפגיז עם שמש נעימה ו21 מעלות, והכל ירוק בחוץ ויש חשק לשבת בשמש או בצל, ללגום סיידר תות-ליים או ג'ין וטוניק (שגיליתי באנגליה שזה משקה ממש נעים וכיפי. כשמערבבים אותו כמו שצריך - בעדינות ובמידה!). לצפות בילדות עושות גלגלונים על הדשא במשך שעתיים רצוף ולאכול הרבה יותר מדי צ'יפס.
בפאב אנגלי מזמינים אוכל ושתיה בדלפק בפנים, ומשלמים עם ההזמנה, כך שאין את הקטע של לחלק את החשבון בסוף. את האוכל מביאים לך לשולחן, את המשקאות את לוקחת בעצמך.
סה"כ זה הבילוי הכי הכי קל ונעים ומקומי ומושלם. ולנו בישראל יש מזג אויר לזה לפחות חצי מהשנה!
ובאופן פלאי ועם זאת מאוד אנגלי, על אף שהיינו ארבע משפחות של הורים וילדים , אף אחד לא שלף את הנייד במשך שלוש השעות שהיינו שם. פשוט נהננו מהכאן והעכשיו. היכולת שלהם לעשות רק משהו אחד בכל רגע נתון היא גורם מבורך בהאטת החיים והורדת הסטרס. משהו שהייתי מאוד רוצה לייבא לחיים האישיים שלי ולישראל באופן כללי.

#115 כמה קל להתחרט

דווקא עכשיו, רגע לפני שאנחנו עוזבות, כולן רוצות להיפגש איתנו. כולן רוצות להיפרד ולהספיק לבלות איתנו, וצריך לתכנן בזהירות את הלו"ז שנהיה כל כך מלא שכמעט אין מקום לכולן.
דווקא עכשיו, רגע לפני שאנחנו עוזבות, הקיץ הגיע, מזג האויר נפלא ויש תחושה שאולי בכל זאת יכולתי לחיות באנגליה. אני כנראה שוכחת את 10 החודשים בשנה שבהם אין הרבה שמש, ובעיקר קר.
דווקא עכשיו, רגע לפני שנוסעות מפה, גיליתי התכנסות מקומית של נשים כמוני, שנפגשות פעם בחודש מול המדורה, ומדברות על האמיתות הכמוסות שלהן, החיבור לגוף ולמחזור החודשי. ושרות וצוחקות ובוכות ומשמיעות קולות משונים במעגל. הייתי בשני מפגשים ונפרדתי. איך הייתי רוצה להמשיך איתן. איפה הייתן כל השנה האחרונה?? כמה הייתי זקוקה לכן. ומצאתי אתכן שניה לפני שעוזבת.
דווקא עכשיו, מתוך הביטחון שאנחנו עוזבות, משהו נפתח, אצלי ואצל הסובבות אותי. ופתאום אני מרגישה שייכת. ושמה לב שכשמגיעה לחצר ביה"ס המון מחייכות אלי ופותחות איתי בשיחה.
ועולה המחשבה - בעצם, למה לעזוב?
סבלת הרבה, והנה זה משתפר... מתוך הרצון להיפרד אני רואה שנוצרו קשרים משמעותיים. אנחנו כבר חלק. מצפים לנו. יהיו א-נשים שנחסר להם בנוף.
אני כבר נהנית לנהוג. אנחנו נוסעים למקומות. יש תוכניות.
יכולנו להישאר. יכולנו להסתדר. יכולנו לשמוח. אולי בכל זאת?

מחשבות מציקות. באות המון פעמים ביום. שוב הפומו. שוב תחושת ההחמצה. ה"לא חבל". צריכה להזכיר לעצמי כל יום:
ירוק פה ויש טבע, אבל אני רואה אותו בערך אחת לשלושה שבועות.
יש פה אנשים נחמדים מאוד, אבל אני לא רואה אותם מספיק.
אני עדיין מגדלת את הילדות שלי לבד. אני לא רוצה לגדל אותן לבד. אני רוצה וצריכה את הביחד. את האמהות האחרות לשאוב מהן השראה.
אני עדיין בדיכאון. על אף טיפול פסיכולוגי ונטילת נוגדי דכאון. אמנם המצב השתפר אבל ממש לא נעלם.
אני לא נהנית. בגדול. ביום-יום שלי. ואין בי כוחות ליצור משהו חדש.
אני זקוקה לכיף בחיים שלי. להנאה. שחרור.
אני עייפה, כל כך עייפה מלהרגיש לא יודעת ולא מכירה.

אני רוצה לנוח. ואין פה מנוחה.
גם כשהילדות בבי"ס ואני בבית, רואה טלויזיה, ישנה, קוראת או מדברת עם חברה - זו לא מנוחה. זו בריחה מהחיים. אני רוצה להיות פשוט נינוחה ולהרגיש שהכל בסדר. ואין לי את זה פה. לא הרגשתי את התחושה הזו שהכל בסדר, למעט רגעים בודדים, כל הזמן שהייתי פה. אני באימה מתמדת.
זה לא רציונלי.
זו חוויה גופנית עמוקה של חוסר שייכות.

אני רוצה הבייתה.
אני רוצה לנוח בתוך המנטליות שאני מכירה.
בתוך הרחובות שהלכתי ונהגתי בהם אלפי פעמים.
בתוך המילים הכתובות והדבורות במרחב הציבורי שאני לא צריכה להתאמץ להבין, הן פשוט נכנסות דרך העיניים למוח בטבעיות.
בקלות שבה פונה לאחרים.
בארוחות שישי של המשפחה שלי.
בידיעה שלפעמים יש מי שמשגיח ומטפל לי בילדות וזו לא אני.
ביכולת לקנות אוכל מזין כשאין לי כוח לבשל
בעובדה שיש לנו תוכניות קבועות לסופ"ש ולא שממה ענקית של יומיים עם ילדות מחורפנות והורים מותשים.
אני רוצה להניח את הילדות אצל ההורים שלי שיאהבו אותן ויטפלו בהן, וללכת לבלות עם החברות שלי
אני רוצה להיות בים.
ואחרי שאני אעשה את כל זה אני מקווה שיהיה לי יותר כוח להתמודד עם אתגרי החיים.

#114 שיט שאוכלים באנגליה

היום שלחתי את התמונה הזו לחברה שילדיה צליאקים. שאלתי אותה אם יש כזה חטיף בישראל, טבעוני נטול גלוטן וטעים בטירוף. והיא ענתה בצורה ממצה כמו תמיד "לא יודעת, לא קונה כאלה". אמרתי לה ולעצמי, איפה הימים שגם אני לא קניתי את השיט הזה.
אתמול פרסמתי תמונה שלי בקבוצת פייסבוק, וחברה אחרת אמרה לי: "יואו כמה השתנית! לא זיהיתי אותך". וחשבתי לעצמי - באמת השתניתי? בדצמבר באתי לבקר בישראל וכולן אמרו שאני בדיוק אותו הדבר.
הרבה מים זרמו בירדן, בירקון ובתמזה מאז דצמבר... והיום הלכתי למכולת וקניתי ערימות של חטיפים ואלכוהול. דברים שלא היו נכנסים אלי הבייתה לפני שנה. כמויות.
כן, כנראה שהשתניתי. והסביבה השתנתה.
מקווה בשבילי שנצליח לחזור לדרכינו הישנות בישראל.
אליש אמרה אתמול שהיא מתגעגעת לאיך שבדמוקרטי המורים והילדים היו מקנאים בקופסאות האוכל שלה. כולם אמרו שהם רוצים גם סושי כמו שלה, ופסטו שמריח למרחקים. גם פה היא מקבלת קופסאות אוכל סבבה, אבל אף אחד לא מקנא בה, חוץ מהחברה הטבעונית שהיא גם במקרה או שלא חצי ישראלית. כי פה כולם אוכלים שיט.
אני באמת לא מבינה איך הם כאלה בריאים, האנגלים. או לפחות לא יותר חולים מהישראלים. אולי הבירה מאזנת את כמויות החטיפים והממתקים שהם צורכים?! או שהחיים עם פחות סטרס.
ועוד נזכרתי אתמול כשהייתה פה חברה של אליש ועמליה בעצמה הלכה לחברה, איך באחה"צ האלה שהיו מתארחות חברות היה לי חשק לאפות עוגיות טחינה ולבשל מרק לארוחת ערב.
והיום אכלנו אחה"צ של מלא שיט וארוחת ערב עם אפס ירקות.
מזל שאתמול שתו קצת שייק.
אולי ניתן להן בירה, לאיזון.

בכל מקרה יחד עם מונדיאל הנשים שאני צופה בו החודש אני מרביצה שעות של טלויזיה, קריספס, וסיידר אלכוהולי. עוד מעט לא יהיה לי.. צריך לנצור כל רגע

#113 שיגועי מזג האויר

אמרו לי, כשנעבור לפה, שיהיה קשה לי עם האפור והגשום הזה. ואז עברנו, היו כמה שבועות של מעיל וחולצות ארוכות, ומהר מאוד התחמם. קיבלנו את אחד הקיצים החמים והשמשיים שהיו פה במאה האחרונה, כולל גל חום מזהיר שנמשך חודש וחצי של טמפרטורות כמו בקיץ ישראלי.
בשמחה וגאווה אמרתי לכל מי שרק היה מוכן לשמוע שהבאתי את השמש איתי. ובבת אחת, בשבוע הראשון של ספטמבר, זה נגמר. הטמפרטורות ירדו למספר חד ספרתי ונשארו ככה לחצי שנה.
רק שרוולים ארוכים. רק מעילים, כובעים, צעיפים וכפפות.
קשה להסביר את החוויה הגופנית הזו ואיך היא משפיעה על הנפש. ובעיקר את האפקט המצטבר של להיות בבגדים ארוכים כל כך הרבה זמן. בישראל, ההתקררות מגיעה בהדרגה. רק באמצע ספטמבר אפשר להרגיש הקלה מחום ולחות הקיץ. עד נובמבר אנחנו עדיין בחולצות קצרות, לפעמים גם בדצמבר. גם כשיש חורף קר וגשום, מתישהו באמצע פתאום יהיה יום של 18-20 מעלות. ובשנים האחרונות גם יבוא שבוע שרב אי שם בינואר-פברואר. לא חושבת שהיה חורף אחד מאז שהילדות נולדו שלא הלכנו לים באמצע החורף, לפחות פעם אחת, כי היה חם.
יש משהו בבגדים קצרים שהוא משחרר. ויש משהו בבגדים ארוכים שמאוד מגביל. צריך לחשוב מראש כמה קר יהיה היום, כמה רטוב, כמה רוח. תמיד לוקחים קצת יותר בגדים ובסוף נסחבים איתם. אנחנו עטופים בשכבות. לא רק שכבות של בגדים. הבגדים עוטפים גם את הנפש בשכבות. מפרידים בין אנשים. לא סתם במדינות חמות גם האנשים חמים. וההיפך..
אוקיי, חורף ארוך, בסדר. התכוננו נפשית. התלבשנו טוב. שתינו תה לרוב והכנו תבשילים מחממים. עברנו את זה איכשהו. מבעס אבל עבר.
ואז הגיע אפריל. מזג האויר התחיל להתחמם, הימים התחילו להתארך. הטמפרטורות חזרו להיות דו ספרתיות. הילדות מדי פעם לבשו קצר (אני עדיין לא). הפרחים פרחו, הברבורונים והאווזונים בקעו מביצתם, פלומתיים וחמודים, והייתה תחושה שאוטוטו מגיע הקיץ.
והנה אנחנו לקראת סוף יוני. כבר 10 ימים רצופים יורד גשם ולא ראינו שמש ישירה.
וזה משפיע עלי עמוקות. הגוף שלי מבולבל לגמרי.
מצד אחד (הוא אומר לעצמו), קיץ! יש אור מארבע בבוקר ועד עשר בלילה.
אז אם קיץ (הוא מחכך את היד בסנטרו) איפה השמש?? איפה החום?? משהו כאן לא בסדר. 

לזה אתם קוראים קיץ??

מצד שני (הוא ממשיך להתבונן במצב) כבר לא ממש קר.. אבל גם לא ממש חם.. באיזה עונה אנחנו?? מה קורה פה????
אם זה קיץ, אני לא אמור להזיע?
אם זה קיץ, למה יורד כל כך הרבה גשם??
למה הטמפרטורות כמו בחורף??
אני לא מבין מה קורה פה!!! אהאהאהאהא
תחושה של בלבול גופני היא מאוד עמוקה. יש לנו ציפיות גופניות למעגל עונות השנה בדרך מסוימת. והיא לא מתרחשת כאן באותה צורה שהגוף שלי מכיר.

הוא מתחרפן מזה.
והנפש שלי מתחרפנת איתו. דכדוך השתלט עלי.
אני יכולה להכיל גשם ואפרוריות בעונתם. אני ממש מתקשה להכיל אותם בשיא הקיץ, ולאורך זמן.
ואז המיינד נדחף לחגיגה, ומוסיף: רגע, עכשיו אמורים להיות החודשים החמים בשנה. בספטמבר שוב יהיו טמפרטורות חד ספרתיות. זה באמת כל הקיץ שאני עומדת לקבל? מקסימום חודשיים בבגדים קצרים (וגם במהלכם יהיו ימים קרים) ואח"כ חזרה לשרוולים ארוכים ל10 חודשים בשנה?
מה חשבתי לעצמי
אני טיפוס של קיץ
אני גדלה מאור שמש ואהבה
ברור שאני לא יכולה לחיות בארץ הזאת.

לפני כמה ימים היה יום אחד שמשי וחמים. יצאנו מהבית עם חולצות קצרות.
הגוף שלי קיפץ, דילג, שמח, חייך. הייתי קלילה, אופטימית, מלאת כוחות וקסם אישי, יודעת שהעולם לרגליי, אני אהובה, רצויה ומיוחדת. ברגע אחד, עם השמש, חזרתי להיות אני.
הגוף חזק מהמיינד.
כל המילים החיוביות והחיזוקים שאני מנסה לתת לעצמי
הפעילות הגופנית
שיחות הטלפון עם חברות ומשפחה בישראל
כדורים נוגדי חרדה ודכאון
יציאה עם חברות

כל אלה לא מרימים אותי כמו יום אחד של שמש.

איזה מזל שאני חוזרת לחיות בישראל בקרוב.
אני מקווה שהדכאון יעלם כמו שהוא בא, כשהגוף שלי ירגיש בבית.
הילדות ואני מפנטזות על לקחת את כל הסווטשירטים, הקרדיגנים והמעילים ולדחוף אותם עמוק לארון וללבוש אך ורק שרוולים קצרים במשך שלושה חודשים רצופים, לפחות!

#112 הודעה רשמית - חוזרות לישראל

ב30 ביולי אנחנו מוותרת על היופי הזה לטובת השמש וחום הלב של ישראל ובעיקר של הישראליות שבחיינו. נוחתות בנתבג ב22:35 לתחילת-המשך חיינו החדשים-ישנים בישראל, והפעם מבחירה ובגאווה גדולה על כל חלקינו.
שמרו מקום ביומן לפגישה. אנחנו חוזרות.

#111 מאתגרים לי פה את הטבעונות

זה קורה איפה שלא מצפים.. 
אנחנו באוקספורד במוזיאון הנטורל היסטורי. המון מידע על טבע, בעלי חיים.. 

אוסף צדפות יפיפיות

לא המצאה של דיסני. באמת יש צדפות בצבע הזה

אני רואה אוסף של פרפרים ותוהה לעצמי אם המיתו אותם בעודם בחיים על לוח יבוש. 
יש פוחלצים של דובים שאפשר לגעת בהם. מצד אחד זה ממש מסקרן לגעת בפרוות דוב ומצד שני אני מתארת לעצמי שהדוב הזה ניצוד בשביל הפוחלץ שלו ולא בדיוק מת מוות טבעי... והניגוד הזה בין העניין והסקרנות לבין הצער על מה שהחיות עברו כדי להיות מוצגות כאן.

יש בי המון רגשות מעורבים כלפי התמונה הזו. מרגישה שאני משתפת פעולה עם משהו שאני לא רוצה לשתף פעולה איתו.

יש כאן פסטיבל לילדים. נכנסנו להרצאה על תנינים. המרצה החמוד (והאוסטרלי 😂) מסביר על ההבדל בין קרוקודיל לאליגטור. ופתאום בלי אזהרה שולף מהתיבה קרוקודיל צעיר וחי ומתחיל להראות אותו, ולהסביר, ולתקוע בו אצבעות בכל מיני מקומות כדי שיפתח ויסגור את הפה, ומעביר אותו מול העיניים של הילדים. פשוט צער בעלי חיים😨😰 ברחתי מהחדר. שאלתי את הילדות אם הן רוצות לצאת איתי. אמרו שלא. כרמי נשאר איתן בפנים. תוהה אם הייתי צריכה להכריח אותן לצאת גם. יושבת על הדשא בחוץ ומחכה שהן יצאו. אוף באיזה עולם אנחנו חיים שאהבת בעלי חיים באה המון פעמים עם יצירת אי נוחות עבורם.
בחיים לא חשבתי שבהרצאה על תנין יביאו תנין חי!! 

המסע להשגת כוחות הנהיגה פרק ד

סוף טוב הכל טוב
אז מה אם באמצע הצומת האור התחלף לכתום והייתי בטוחה שנכשלתי.
אז מה אם נהגתי את כל שאר הזמן עם דמעות בעיניים
אז מה אם הוייז שהיא שמה לי דיבר ב-יארד ולא הצלחתי להבין מתי הפניה
אז מה אם אחרי מליון חניות מושלמות עשיתי פדיחות בחניה.
עברתי!!
ואני רוצה שכל העולם ידע ויעשה לי לייק

#110 בנות האור שבות הבייתה

אני מגלגלת את הפוסט הזה בראש שלי כבר שעתיים, ועדיין לא יודעת איך לגשת אליו. מאיפה להתחיל? לספר לכןם למה לא טוב לי פה? מה חסר לי? להתנצל שאנגליה מדינה נפלאה, אבל... ? להסביר שהחיים בחו"ל לא זוהרים כמו שחושבים? לגעת בפרטים הפרקטיים של איך ומתי? לספר את זה מהפרספקטיבה של כרמי? בחיי שאין לי מושג . אז אני פשוט אניח לכןם לשאול מה שמתחשק לכםן, ואענה לפי היכולת. רק אל תבלת"קו ;) 
אנחנו חוזרות לגור בישראל באוגוסט, אחרי סוף שנת הלימודים פה. עוד לא ידוע תאריך מדויק. בהתחלה נגור אצל ההורים שלי בקריית השרון ואח"כ נמצא דירה, בתקווה באבן יהודה. אלישבע התקבלה חזרה לדמוקרטי שלנו לשנת הלימודים הבאה. אנחנו מחכות לתשובה לגבי עמליה שעולה לכיתה א. כרמי ימשיך לעבוד בחו"ל אצל לקוחות ובהפסקות בין פרויקטים יהיה איתנו. 
אני מקווה שזה הדבר הנכון לעשות. באמת שאני כבר לא יודעת. 
זהו לבינתיים. פתוחה לשאלות. ואת התשובות שעניתי אתםן יכולותים לקרוא כאן

#109 בדיוק שנה עברה

יש לי כל כך הרבה מה להגיד. ובינתיים אני מתאפקת. זה עדין מדי, בתנועה מדי, בשביל לשים את זה בפייסבוק ולקבע את זה בתודעה.
בכל מקרה, לעניין ה"תכתבי לנו הרבה" שביקשה פה אחותי האהובה. הזכרונות של פייסבוק מגלים שכתבתי 50 פוסטים של יומן הקפיטנית לפני שנסענו. במהלך שלושה חודשים בסהכ. ובמהלך השהות כאן כתבתי 60 בינתיים, לאורך שנה שלמה. גם זה אומר משהו על הקצב שאנחנו חיים פה כאן. אני קוראת את מה שכתבתי בישראל ומשווה למה שאני כותבת פה, ומוצאת את הכתיבה שלי מאז מלאת אדג', מדויקת ושנונה. ואת מה שאני כותבת בחצי שנה האחרונה מהורהר, מעורפל, ונטול אש פנימית.
עוד הרבה לא ידוע לפני. אני לא יכולה להגיד בשום אופן שהחיים שלי התייצבו. אני כן יכולה להגיד שלמדתי משהו על סדר העדיפויות שלי, על הצרכים שלי, על המגבלות שלי ועל הרצונות שלי. אני יודעת איפה הבית שלי, לאן אני שייכת, ומה התנאים הבסיסיים שאני זקוקה להם בשביל לשמוח.
זה די הרבה 😁 מנסה להיות מלאת תודה על החוויה הזו של אנגליה ואסירות התודה לא נוכחת בתודעה שלי.. לא כשכל כך עצוב לי חלק גדול מהזמן.
בתקווה שלא לעוד הרבה זמן.

#108 FOMO

חשבתי לקרוא לפוסט הזה "צרות של העולם הראשון". פחד מהחמצה הוא באמת צרות של העולם הראשון. והדילמות שמלוות אותי מאז שעברנו לפה הן הכי דילמות של העולם הראשון. יש לי את הפריווילגיה להתלבט מה אני רוצה - לחיות באנגליה או בישראל. ואם שתי האפשרויות האלה לא נראות לי יש לכרמי הצעות עבודה גם באוסטרליה, וינה, וניו ג'רזי.
ואני יושבת לי על כל העושר הזה, יכולה להנות מכל העולמות, לראות עולם, להכיר דברים חדשים, וזה מה שאני עושה בכמעט שנה האחרונה, כשכל מה שאני רוצה זה לברוח חזרה לאבן יהודה, לבי"ס הדמוקרטי, לארוחות שישי אצל ההורים שלי. אני רוצה הבייתה.
העניין הזה, של אפשרויות פתוחות - לגמרי אובר-רייטד. אותי באופן אישי הוא משתק. הנה, אנחנו באנגליה, יש לנו אוטו, בואו ניסע לראות פארקים! לטייל בטבע! נכנסת לאינטרנט - יש כל כך הרבה אפשרויות! קוראת שעתיים על כל מיני מקומות. מתבלבלת, מוצפת מעודף מידע. סוגרת את המחשב ומחליטה ללכת לפארק ליד הבית.
מה זה עוזר לי שיש כל כך הרבה אפשרויות כשאין מי שימליץ לי מה שווה ומה פחות? כשאין מי שיגיד - אנחנו נוסעים בשבת למקום הזה והזה, רוצה להצטרף? ואז זה קל - יש שתי ברירות - כן או לא. פשוט.

בישראל זה היה קל - חינוך ביתי או בי"ס דמוקרטי? קלללל
ביס דמוקרטי או בי"ס ממלכתי? קלללל
לגור בצפון איפה שמתחשק לי או במרכז ליד המשפחה והעבודה של כרמי? גם (יחסית) קל.
מסתבר שאני, כמו הילדות, צריכה לבחור מתוך שתי אפשרויות. גג שלוש. יותר מזה, אני נאבדת לחלוטין.

אז לכאורה, הבחירה הזו אנגליה או ישראל - עכשיו אחרי שנה שחייתי פה - היא בחירה קלה. ישראל. בלי לחשוב פעמיים. קלללל.
ואז נכנס לו ה Fear Of Missing Out
הFOMO
והוא, יש לו דרכים ללחוש... ולערער...
פומו, מה הוא אומר?
אבל תראי איזה יופי פה באנגליה
רק התחלת, תיכף תשתלבי
אולי אם תחזרי לישראל האנגלית של הילדות תיאבד
זוכרת את עצמך באוניברסיטה, כמה רצית שתהייה לך אנגלית שפת אם? אז הנה להן יש את זה. לא חבל??
ומקריאת עיתונים יש חשש ממשי לדמוקרטיה בישראל. לא עדיף לך פה? תחשבי עוד 3 שנים, יש הפרדה בין גברים לנשים בכל כך הרבה מסלולים בחיים.. תנועה צפופה, פרנסה דחוקה... את פחות ופחות שייכת. עזבי אותך - לישראל אין עתיד. תבני את העתיד שלך פה.
וחוץ מזה, עוד 4 שנים את מקבלת אשרת שהייה תמידית. לא חבל לפספס את זה?
בסדר, FOMO, השתכנעתי. אני אסחוב באנגליה עוד שנה-שנתיים. אפילו שלא טוב לי פה. אפילו שאני לא מכירה את עצמי יותר. רק כדי לראות מה קורה בישראל, לאן השחיתות הולכת. ומה קורה באנגליה, אם יהיה ברקזיט, איך תהיה הכלכלה. אולי אני אמצא עבודה וארגיש יותר טוב?

מ-צו-ין! אומר הפומו. שמח שהגעת להחלטה.
רק בואי אני אראה לך מה את מפספסת בישראל, בזמן שאת פה, ממתינה לראות איך הדברים מתפתחים.

את שמה לב איך העברית של עמליה מתדרדרת? עוד מעט היא תשכח הכל. מה שווה לך אנגלית שפת אם אם אין היא שוכחת את שפת האם שלה?
תראי איזה מזג אויר שם! כולם בים. ורק את לא הלכת יחפה כבר 7 חודשים או לבשת חולצה קצרה כי קר מדי.
אולי אם תישארי פה עוד קצת החברות שלך כבר יאבדו מגע?
וכמה זמן בדיוק את חושבת שישמרו לך את המקום בדמוקרטי?
אם את במילא חוזרת, חבל על כל רגע שאת שם. יאללה לחזור ולהתחיל לבנות חיים בישראל. חבל על כל רגע של דכאון, בדידות וחוסר שייכות.
תראי כמה מעגלים יש לך בישראל. כמה אנשים מחכים לך בזרועות פתחות, מוכנים לקלוט אותך ואת הילדות. למה את מחכה???

וככה אני מתהלכת מכיווץ אחד למשנהו. מה אני מפסידה כשאני פה, מה אני אפסיד אם אהיה שם. הפומו מחרפן אותי ומנהל אותי. ומתחת להכל, גם אחרי ימים מוצלחים במיוחד, מלווה אותי עצבות עמוקה, נוכחת תמידית.
הפסיכולוגית אומרת שזה אבל. אני מתאבלת על מה שהיה לי ונלקח ממני.
כרמי אומר שאני מציירת תמונה עליזה יותר של ישראל ממה שהייתה לי.
ואני אומרת כוסאומו העולם
יש חלומות שעדיף לא להגשים
הלוואי ולא הייתה לי האפשרות לגור פה וזה היה נשאר בגדר חלום
הלוואי וכל הבחירות שלי היו "חולצה ומכנסיים או שמלה?" קלללל
ומי בכלל מבטיח לי שכשאחזור לישראל הדכאון יעלם
מי מבטיח לי שיהיה יותר טוב.

#107 בחירות בישראל

מסוג הימים שגורמים לי להתגעגע לישראל. פה אפור, קר, מטפטף. אין לנו תוכניות היום. חופשת איסטר ואנחנו הולכות לראות המון המון המוווון טלויזיה ולספור את השעות עד שההורים שלי ואור באים לבקר (עוד יומיים..)

ואצלכם -- יום חופש, אמור להיות חם. ביום כזה הייתי מצביעה ב9 בבוקר ואז הולכת עם הילדות לים. אני מתגעגעת לים. אני מתגעגעת לשמש. אני מתגעגעת לשרוולים קצרים וללכת יחפה.
אני מתגעגעת לחברות שלי. ולחברות של הילדות. ולארוחות משפחתיות.
מתגעגעת להתנהל בקלות בעולם בלי השוני התרבותי שכל הזמן תלוי לי מעל הראש.
קוראת עיתונים בטירוף בימים האחרונים - הארץ בשביל הלב שלי, ווואיינט בשביל לדעת מה שאר האנשים חושבים ;) מחכה פה ליציאת השמש ועליית הטמפרטורות מעל 15 מעלות, שבינתיים לא מגיעה
אם יש דבר שגיליתי בשהייה פה זה עד כמה אני אוהבת ומחוברת לישראל ולתרבות הישראלית שאנחנו כל כך אוהבים להשמיץ ולהקטין. ובאמת יש כל כך הרבה דברים יפים אצלנו. (אני מרגישה כמו הטורים המשתפכים של יאיר לפיד פתאום)
מייחלת לשינוי בישראל כבר היום ומחר בבוקר
שינוי שלטוני ושינוי מסוים באוירה
עידון קל.. מחשבה רחבה יותר.. שמכלילה את כל האוכלוסיות שחיות במדינה. שמסכימה לשוני תרבותי בלי הצורך להבחין בין אנחנו והם כל הזמן (אולי אני צריכה ללמוד לעשות את זה באנגליה קודם), בלי צורך לבחור נאמנויות ולשנוא את האחרים כדרך לחזק את עצמי.
מייחלת לשינוי בישראל
שיעשה אותה קצת יותר אפשרית לכרמי
שיהיה לנו קל לחזור.

#104 המסע להשגת כוחות הנהיגה (פרק א' + ב')

כשהייתי ילדה ביליתי שעות במשחקי מחשב. ההורים שלי יגידו שזה בגלל שהייתי מאוד תחרותית. אולי. ואולי זה בגלל שגדלתי בגולן, היה חם מדי בחוץ ומשעמם מדי בפנים, והיה רק ערוץ אחד בטלויזיה, וכבר אז היה לי טעם מאוד ספציפי בכל הקשור בתוכניות ילדים. בכל מקרה, ילדת ניינטיז אנוכי, והייתי בסביבה כשהופיעו משחקי הקווסט הפרימיטיביים הראשונים.
הדמות שלי הולכת ברחוב, נכנסת לחנות או לבר, ואני אמורה לדעת מה להגיד לדמויות שאני פוגשת בפנים. אם אקליד את המשפט הנכון, תיפתח דלת סודית או שאקבל כסף/נקודות ואעבור לשלב הבא במשחק. יש לי שלושה נסיונות. אם לא אצליח, המשחק יגמר ואצטרך להתחיל מחדש.
היו חדרים שנכנסתי אליהם 10 פעמים בלי לדעת מה אני אמורה לעשות. הקלדתי כל משפט שיכולתי לחשוב עליו, וקיויתי והתפללתי חזק שזה מה שיעביר אותי שלב. והרבה פעמים זה לא עבד.
להשיג את היכולת לנהוג באנגליה זה בערך ככה עבורי. אותה רמה של אוזלת יד.

בעצם כדי להיות מסוגלת לנהוג פה צריך 3 דברים:
1) אוטו
2) אומץ לנהוג בצד הלא-נכון של הכביש
3) רשיון נהיגה

נתחיל מהסוף. עם רשיון נהיגה ישראלי אפשר לנהוג עד שנה מרגע הנחיתה באנגליה. כלומר לכאורה, אני יכולה עכשיו לעלות על אוטו ולהתחיל.
אוקיי, אז שלב ראשון בקווסט - השגת אוטו!
התחלת שלב 1. בהצלחה!

הממ... מאיפה קונים? איזה דגמים מומלצים פה? איפה יש מוכרים אמינים שלא ירמו אותנו? איך נראים סוחרי רכב רמאים באנגליה (בישראל אני יודעת לזהות.. ) ? איך בכלל קורה פה התהליך של העברת בעלות?
התייעצות זריזה עם חברים ישראלים שכבר יש להם אוטו הניבה שאולי עדיף ליסינג תפעולי בהתחלה. ממילא אנחנו לא יודעים כמה זמן בדיוק נהיה פה. אפשר לקחת ליסינג לשנתיים ואז לא צריך להסתבך עם המכירה בסוף. וגם יגישו אותו לטסט בשבילנו (איך עושים פה טסט?? השם ירחם). נהדר.

שמחים וטובי לב התחלנו בבירור מול סוכנות הליסינג שהומלצה לנו.
דגמים, מחירים, צריכת דלק. הציעו לנו בעיקר דגמי דיזל. אנחנו רוצים רכב דיזל? כל מייל מול הנציג מלווה בחיפושים באינטרנט, קריאת ביקורות, השפע מבלבל. טוב. נסגרנו על אוטו. לא בדיוק מה שרצינו אבל למי איכפת, הוא חדש והוא רק לשנתיים.
נהדר.
ממלאים מסמכים. משגרים לנציג. הוא מתקשר בחזרה בקול אבל - העסקה נכשלה. לא מאשרים לכם לקחת ליסינג. למה? כי אין לכם היסטורית אשראי (קרדיט).
אתם מבינים? אין לנו כרטיסי אשראי (יש לנו כרטיסי דביט), לא לקחנו הלוואות, לא קנינו בית. בגלל שאנחנו חיים בהתאם לתקציב שלנו ללא חובות אי אפשר לתת לנו רכב.
אמרנו בסדר, אנחנו מבינים. אתם לא מכירים אותנו ולא יודעים שאנחנו יכולים לשלם. אין בעייה. נשלם את כל הסכום של השנתיים מראש.
לא.
מצטערים.
אין אפשרות כזו במערכת. לא יכולים לקחת מכם כסף אם לא ב24 תשלומים שווים, אותם לא נאשר לכם כי אף פעם לא ביצעתם פה עסקת תשלומים.

נזרקתם מהשלב. Game over. תתחילו מחדש.

התחלת שלב 1, בהצלחה!
אוקיי אז אי אפשר ליסינג. אין ברירה, נקנה אוטו.
חברה אחרת המליצה על מוסכניק של המשפחה שלה. אחד אמין, שמתקן להם את המכוניות כבר 15 שנה. הוא קונה מכוניות שהביטוח הוריד מהכביש אחרי תאונות קלות (כרית אויר שהתנפחה.. כאלה.. לא תאונות רציניות), משפץ ומוכר. חוקי לגמרי. הם קנו ממנו אוטו ומאוד מרוצים. אפשר לקבל מכוניות כמעט חדשות בחצי עלות ממה שהן עולות בשוק.

התקשרנו. בנאדם מאוד נחמד. כן, יש לו משהו בשבילנו, בתקציב שלנו. בדיוק אמור לקבל אותה.
שבוע אחרי, אומר: הגשתי עליה הצעה, צריכה להגיע.
שבוע אחרי: הגיעה ושלחתי לפחחות. בדקתי אותה מכנית, במצב מצוין.
שבוע אחרי: עדיין לא חזרה מהפחחות, בדיוק שלחתי להם הודעה לשאול מה קורה.
שבוע אחרי: ....
בקיצר עברו 6 שבועות שבהם אני מנסה נואשות להשיג לנו רכב.
בינתיים השלב נטען ממש לאט / תקוע.
אוקיי, ננסה להתקדם מכיוון אחר.

התחלת שלב 1, בהצלחה!
רשיון נהיגה, קווים לדמותו: רשיון תלמיד זמני, תיאוריה, מבחן מעשי.
על פניו - פשוט (מתי תלמדי, זה אף פעם לא פשוט!)
מבקשת רשיון תלמיד באינטרנט. מחכה שבוע שישלחו בדואר.
מגיע המכתב - הם צריכים עוד מסמכים.
שולחת עוד מסמכים. מחכה שבוע.
מקבלת מכתב נוסף - לא את המסמכים האלה, מסמכים אחרים.
שולחת את האחרים. מחכה שבוע.
מקבלת בדואר רשיון זמני מפלסטיק. עכשיו אפשר לגשת לתיאוריה.
כל הכבוד, עברת שלב!

התחלת שלב 2, בהצלחה!
נרשמת לתיאוריה באינטרנט. משלמת דמי מבחן. מורידה אפליקציה. לומדת.
ניגשת למבחן. התאריך הבא בעיר שלך הוא בחודש הבא. נוסעת להיבחן בעיר אחרת כדי לקבל תאריך יותר קרוב.
עוברת בהצלחה מסחררת! 50 מתוך 50 תשובות נכונות!!

על המסך מהבהבת הודעה: כל הכבוד, עברת שלב!
יש! יש ! ישששששש!!!! טפיחות על השכם, פרגונים, הודעות טקסט משמחות. השמחה מחזיקה מעמד כמה שעות. זמן להתקדם.

התחלת שלב 3, בהצלחה! מבחן נהיגה מעשי.
בשביל לגשת לטסט באנגליה לא צריך לקחת שיעורי נהיגה. אפשר פשוט לשלם ולגשת. מותר לתלמיד ללמוד עם קרוב משפחה. אין מינימום שעות נדרש. מה שכן, צריך לוחיות רישוי מיוחדות לרכב שבו נוסעים כשעוברים טסט.
וזוכרותים מה החלק השני ? אומץ לנהוג בצד שמאל.
כלומר אני צריכה מורה לנהיגה שתשב לידי בזמן שאני מתאמנת פעם-פעמיים, ושתיתן לי את האוטו שלה כדי לנסוע איתו בזמן המבחן.
מבקשת המלצות למורותים לנהיגה. כאלה שמלמדים ידני. חברות ומכרות נותנות לי המלצות.
מורה א' - מתכתבת איתי בתדירות של פעם ביומיים (היום שלחתי הודעה, עונה מחר. מחר עניתי לה, תענה מחרתיים) ואז נעלמת.
מורה ב' - עבר לגור בבירמינגהם לפני שנה.
מורה ג' - הטלפון לא זמין.
מורה ד' - מחכה שיחזור אלי.
Loading... Loading... Loading... Loading...

ממשחק המחשב ההוא התייאשתי בשלב מסוים.
פה אני כנראה לא אתייאש, אבל אין ספק שמוציאים לי את המיץ בדרך להשגת כוח הנהיגה הנכסף.
ואם קראתם/ן עד לכאן אתן כנראה מרגישות סחוטות ושזה לעולם לא יגמר. ככה גם אני מרגישה.
To be continued...

למה עמליה חולה שוב? פאנל רב משתתפות

למה עמליה חולה שוב?
(שיחה בפאנל רב משתתפות במוח שלי)
גופ-נפש: זו הדרך שלה לעכל את המעבר החד בין הביקור בישראל לבין החזרה למציאות שלנו כאן. 
ישראלי-ציני: או שזו הדרך של הגוף שלה לעכל את כל הוירוסים שהיא נשמה במטוס. 
גופ-נפש-אשמה: בוודאות זה יושב על בסיס רגשי. אולי לא תיווכתי לה מספיק את הביקור? לא הכנתי אותה מספיק לרגשות שיעלו בה בחזרה..
הכרמי הפנימי: היא חולה כי חורף וכולם חולים.
מתנגדת החיסונים: זה בגלל חיסון השפעת שקיבלה! קראתי שרשור במאמות של הטבע שכתבו שכל מי שחוסנה לשפעת חלתה הרבה יותר באותו חורף.
רחמים עצמיים: זה בשביל שלא יהיה לי רגע נינוח עם הילדות מהרגע שחזרנו.
מאמאטבע: זה בגלל שלא נתתי לה מספיק ויטמין סי. מערכת החיסון שלה חלשה.
הביולוגית: הגוף שלה טרם נחשף ופיתח נוגדנים לחיידקים והוירוסים שנפוצים באנגליה, לכן יש להניח שהיא תחלה מספר פעמים ואז מערכת החיסון תלמד את הפתוגנים המקומיים.
הפיקוד העליון: כולכן צודקות וכולכן טועות!
ועכשיו תסתמו רגע, אתן מפריעות לי לשמוע את עמליה. נדמה לי שהיא מבקשת משהו

#101 לשמור על העברית של עמליה

מי שעוקב/ת כבר יודע/ת שהילדות דו-לשוניות מלידתן. שכרמי דיבר אליהן רק אנגלית, וגם סבתא ג'קי ודוד עמרי. שהן ראו סרטים ותוכניות טלויזיה ושמעו ספרים באנגלית מגיל אפס. אמנם הן לא דיברו הרבה אנגלית, אבל הן הבינו כל מילה, ולא היה לנו ספק שאחרי שיגורו קצת באנגליה כל האנגלית תצא מהן החוצה בקלות.
מי שעוקב/ת אולי זוכרת שבשבועות הראשונים פה עמליה התלוננה שמדברים כאן רק אנגלית והיא לא מבינה מה אומרים לה. ולכן מי שעוקבת אולי תופתע כשאספר שחודש אחרי שהתחילו בי"ס עמליה עברה לדבר כמעט אך ורק באנגלית. גם בבית.
זה היה תרחיש שלא התכוננו אליו. ידענו שהיא תדבר עם החברות ותהיה שוטפת לגמרי. חשבנו שאולי היא תדבר עם אלישבע גם, או חצי מהזמן. אבל מה שקרה הוא שהיא סוגשל שכחה לדבר עברית. או יותר נכון חשבה שהיא שכחה. ואיבדה את הבטחון שלה. ולא ממש הצליחה לדבר אלי בעברית גם כשביקשתי ממנה.
נוצר מצב משונה-  אני לא תמיד מבינה אותה כשהיא מדברת אנגלית. משהו במבטא שלה (ושל ילדים אנגלים בכלל) לא ברור לי. ואז אני שואלת למה היא מתכוונת ואם היא יכולה להגיד לי בעברית. והיא לא יכולה. אנחנו חשבנו שאם נעבור כשהיא כבר בת 5 העברית תהיה מספיק מבוססת ומתורגלת כדי שתשאר. מסתבר שטעינו.
זה מפחיד כשהילדה שלך שעד לפני חצי שנה דיברה רק עברית שוכחת את שפת האם שלה. את שפת האם שלך. את השפה שבה היא מתקשרת עם סבא וסבתא ובנות הדודות.
אלישבע, מסתבר, ביססה את העברית כשפה הראשונה שלה. היא דו-לשונית, ועם זאת יש הרגשה שעברית היא השפה של הלב שלה. קודם כל היא חיה עד גיל 7 בישראל וכנראה שהדברים קצת פחות פלואידים בגיל הזה. היא כותבת וקוראת עברית כבר שנתיים. יותר קל לה לקרוא בעברית. כשהיא כותבת לעצמה תוך כדי משחק רוב הזמן זה יהיה בעברית. היא שוטפת באנגלית עם אבא, עמליה והחברות בבי"ס, אם כי המבטא שלה עדיין די ישראלי. היא בקלות עוברת בין השפות. רוב הזמן תדבר אלי עברית באופן טבעי. היא אוהבת לצפות בטלויזיה החינוכית ולדבר עם חברות מישראל בוידאו צ'ט. יש לה חשיפה.
עמלי אוהבת לצפות באנגלית. פחות מתחברת לתכנים של החינוכית. היא לא אוהבת לדבר בשיחות וידאו ורק עכשיו לומדת לקרוא בעברית (בכל זאת רק בת 5.5.. ). אני מלמדת אותה בבית וזה קורה אחת ל.. כשיש לי זמן ולשתינו סבלנות. יקח זמן עד שיהיה לה נוח לקרוא בעברית ובינתיים בבי"ס היא לומדת לקרוא באנגלית כל יום, ואין ספק שתדע ותהנה לקרוא שוטף באנגלית לפני שתדע לקרוא עברית, ולכן זו תתבסס כשפת הקריאה הראשונה שלה. באופן כללי החשיפה שלה לעברית נמוכה יותר.

קיוינו שכשנבקר בישראל כל העברית תחזור לה. היא תפגוש חברות שלא דוברות אנגלית ותרצה לשחק איתן. תהיה מוקפת מבוקר עד לילה במשפחה דוברת עברית. תראה אותיות עבריות בשלטי החוצות ותרצה לקרוא. תוך יומיים, אמרנו לעצמנו, היא חוזרת לדבר עברית כשפה ראשונה באופן טבעי.
ולא כך היה.
היא אמנם שיחקה בקלות בעברית (וגם שם הייתה תחושה לפעמים שהיא צריכה לחשוב ולהתאמץ כדי להגיד את מה שרצתה), אבל ברגע שנכנסה לאוטו אחרי המפגש חזרה לדבר אנגלית בלבד. גם אחרי שבוע בישראל העברית עדיין לא זרמה לה באופן טבעי מהפה, ולא הייתה הבחירה הראשונה.
עכשיו נלחצתי ממש. תיכף אנחנו חוזרות לסביבה דוברת אנגלית. כמה היא תזכור עד הביקור הבא שלנו.. ?

נזכרתי בעצה שנתנה לי  חברה טובה שגרה כבר שנים במיורקה שבספרד.
במיורקה, סיפרה החברה, יש המון משפחות שבהן הילדים דוברים ארבע וחמש שפות.
נניח שהם תושבי חוץ. אבא ישראלי ואמא צרפתיה, לדוגמא. אבא מדבר לילדים עברית. אמא צרפתית. ביניהם ההורים מדברים אנגלית. בביה"ס מדברים ספרדית בהפסקות, ואת השיעורים לומדים בקטלנית.
בשלב מסוים הילדים מתחילים לענות להורים באנגלית, שזו גם השפה המשותפת עם כל החברים תושבי החוץ האחרים בסביבה, וזו השפה ששני ההורים מבינים. אחרי זמן מסוים הילדים מאבדים את הבטחון שלהם לדבר בשפות האם שלהם. והם פשוט לא מסוגלים יותר. ילדים גדולים יותר, אחרי שנים בסביבה שאינה דוברת עברית, שוכחים את העברית.
הילדות של החברה נולדו בספרד ולא חיו בישראל למעט ביקורים. היא מדברת לילדות רק בעברית. והן עונות לה רוב הזמן בעברית, וזאת למרות שאבא שלהן בריטי ומדבר אליהן בעיקר אנגלית ולמרות שבגן דיברו ספרדית ובבי"ס הן לומדות בקטלנית.
איך את שומרת על העברית שלהן? תלמדי אותי בבקשה.
"תבקשי מהן לדבר איתך רק בעברית", היא הציעה. "ואל תביני אותן אם הן מדברות באנגלית. תגידי להן "מה? לא הבנתי". אל תעני לבקשות באנגלית. רוצות שתביאי להן משהו? רוצות לאכול? רק בעברית. ברור שאם הן שוכחות מילים פה ושם תזכירי להן. וקורה שגם אצלנו לפעמים באופן טבעי אנחנו זולגות לאנגלית. ומיד חוזרות. זו הדרך היחידה לשמר אצלן את העברית לאורך זמן".
בהתחלה זה היה נשמע לי קשוח. פחדתי שעמליה תתנגד. פחדתי שאני אתקשה להתמיד. ובכל זאת החלטתי לנסות. התחושה שהיא מאבדת את העברית הייתה לי קשה מנשוא. אני מרגישה שאנחנו מאבדות משהו בקשר ביננו, כשהיא לא יכולה לדבר אלי בשפת האם שלי. וזו הטיה חזקה מאוד נגד לחזור לישראל בסופו של דבר, אם לא תהיה לה את השפה - דבורה וכתובה. אני צריכה להרגיש שהשאלה אם נחזור או נישאר עדיין פתוחה לגמרי. אני עוד לא מוכנה להיטמעות כזו שלמה ומהירה באנגליה. אני זקוקה להחזיק את שתי הזהויות שלי, וגם את שתי הזהויות של הילדות. ואני אוהבת את הזהות הישראלית וחלק גדול ממנה (ומכל זהות) היא השפה.
הודעתי לילדות, קצת לפני שחזרנו: מעכשיו אני מבקשת לדבר אלי רק בעברית. אם תשכחו מילים אעזור לכן להיזכר. ולשמחתי והפתעתי לא הייתה התנגדות בכלל. עמליה פשוט קיבלה את זה. וחזרנו לדבר עברית בבית.
אני עדיין צריכה להזכיר לה כמה פעמים ביום כשהיא מדברת אלי ויוצאת לה אנגלית מהפה. ויחד עם זאת פעמים רבות עכשיו היא פשוט תפנה אלי בעברית. ולאלישבע. כל עוד היא משתמשת בשפה ומתרגלת אותה באופן שוטף ביום יום, אני מרגישה שהצלחתי. חזרתי להקפיד לקרוא לה סיפור כמעט כל יום לפני השינה בעברית (וזה לא תמיד פשוט להקפיד על זה.. ). היא רוצה ללמוד לקרוא ולפעמים מפתיעה אותי בקריאת מילים ספונטנית. עדיין לא הצלחתי למצוא את התוכנית שהיא אוהבת לצפות בה בעברית, אז אם יש למישהי המלצות - אשמח. זה צריך להיות משהו שלא מתורגם מאנגלית.. אבל כן יכול להיות מתורגם מכל שפה אחרת.
זה עוד משהו לעבוד בו, להתמיד בו. אני מקווה שאצטרך להקפיד ולהתאמץ רק בחודשים הקרובים ואח"כ זה יהיה לשלושתנו טבע שני. אני מקווה שהיא תאהב את השפה העברית כמו שאני אוהבת אותה. אני מקווה שזה תמיד יהיה חלק חשוב בזהות שלה. אני מוצאת שזה משמח אותי כשהשפה הדבורה בבית שלי ובקרב חברי משפחתי היא שפת האם שלי. זה מרגיע אותי.
אף פעם אי אפשר לדעת איך הבחירות שאנחנו עושים ישפיעו על הילדים שלנו. אנחנו מכוונות למקום מסוים, ויום אחד הילדות יגדלו ויגידו שזה השפיע עליהן בצורה אחרת לגמרי. כולי תקווה שאני עושה פה משהו שיטיב איתן. אין לדעת. אני לא מומחית להגירה. זו פעם ראשונה שלי. באמהות לילד השלישי הזה, שהוא המעבר לאנגליה, כמו באמהות לשתי הגדולות, אני מסתמכת בעיקר על תחושת הבטן שלי ועל נסיון של אמהות אחרות שילדו הגירות לפני. אם יום אחד ארגיש שזה לא מתאים ולא עובד, אני מזכירה לעצמי, אפשר תמיד לשנות ולתקן. 

#100 חזרה לשגרה

יש לנו שגרה לחזור אליה! שגרה נעימה. שגרה צפויה. שגרה ברוכה.
נחתנו באנגליה בשישי בבוקר. ישנו יומיים. הילדות ראו שעווות של טלויזיה ואני פרקתי מזוודות וסידרתי מסביב.
מאז שחזרתי אני בקיק מטורף של בישולים. אכלתי כל כך טוב בישראל וזה השפיע עלי לטובה. מנסה לשמר.. שיהיה סלט טרי גדול כל יום. אולי זו דרכי להתקרקע. אולי זו דרכי לשמר בתוכי עוד כמה גרמים של ישראליות.
חזרתי מהביקור בישראל טעונה בכל כך הרבה ישראליות.
זו הייתה תזכורת: תזכורת לחיים המעולים שהיו לנו שם. לחברות המופלאות שלי שאני כל כך אוהבת ומעריכה. לחברות הנפלאות של הילדות שקיבלו אותן בזרועות פתוחות ולבבות חמים - כאילו נפגשנו לפני שבוע. למשפחה שלי שאני אוהבת וכיף לי איתה.
תזכורת לאיך זה לחיות עם רכב צמוד (קללל! וגם מתיש). ל-מה זה לו"ז ישראלי (צפוף בטירוף! איך אתן חיות ככה?! איך אני חייתי ככה??). תזכורת גופנית לאיך זה מרגיש לא ללכת ברגל כמעט. לאיך מרגישים אחרי שאוכלים חומוס (הגוף מאושר. ועייף). ואחרי שאוכלים אינג'רה (אני יכולה למות מאושרת עכשיו. זו התחושה). ומה זו ארוחת ערב ישראלית של סלט ירקות, לחם וממרחים.
תזכורת לאיך זה מרגיש להסתובב ברחובות שאני מכירה. לדעת בדיוק איפה קונים כל דבר. לנסוע בלי להזדקק למפות גוגל. היה כיף. ומטעין.

חזרתי לאנגליה מלאה בישראליות ברוכה. חזרתי אני, במלוא הדרי. יותר נוכחת. פחות מתאמצת להשתלב.
אין צורך להשתלב. הרי אני חיה פה, זו ברירת המחדל. ולכן אני חלק ממרקם החיים ומהקהילה. בעצם נוכחותי. ויש לי נוכחות, שתהיה בריאה. אי אפשר להתעלם ממנה ומשפיעה על מי שפוגש/ת אותי. למה להצניע אותה? למה להקטין? לא צריך.
חזרתי לעצמי. לגודלי הטבעי בכל יפעתי. אני חיה. ובאה במגע עם מי שמסביבי. והן מתרגלות אלי. ואוהבות אותי כמו שאני. או שלא אוהבות. הכל בסדר.
וכמו בכל תיאוריות השפע למיניהן, בבוקר שנכנסתי לחצר בי"ס בהרגשה הזו, שבאה באמת מבפנים ובזכות הביקור הזה, קיבלתי חיבוק מכל הלב ממישהי שהתגעגעה אלי. וחיוכים נרגשים. וצחוקים.
הקשרים עדיין נבנים לאט. עדיין יש הססנות. אולי זו תהיה חברות מסוג אחר.
המסקנה שלי, בכל אופן, שנכון לכרגע נכון לי, אחת לכמה חודשים, לבוא לישראל להיטען.
It's good to be me.
אני חושבת שזה מה שניסיתןם להגיד לי בפוסט ההוא על ההיא שהתעצבנה על איך שדיברתי לילד שלה וניתקה איתי קשר. זה לא היה בגללי! אני נהדרת. 

נטענות, איזראל סטייל

 

כמעט סיכום של הביקור בישראל

לילה אחרון שלנו כאן, לביקור הזה. 

מדגדג לי לסכם, אבל הכל כל כך טרי.
בביקור הזה כמעט ולא ישנתי. לא הייתי מסוגלת. היה מרגש מדי והיו כל כך הרבה דברים להספיק. אז גם עכשיו אני לא ישנה. אפילו שמאוחר.
מה אני עושה? אותו הדבר שאני עושה באנגליה כל הזמן. נחה ומעכלת. מעכלת ונחה. אני מעכלת יותר טוב כשאני ערה. פעם לימדו אותי ביוגה שישיבת עקבים אחרי הארוחה תורמת לעיכול מהיר וטוב. כנראה שישיבה דוממת של כמה דקות על העקבים תהיה טובה גם לעיכול מנטלי.
________________________________

אוהבת את ההורים שלי. מעריכה את ההורים שלי. אני מודה להורים שלי על הנדיבות שלהם ועל הדרך שקיבלו אותנו לביתם ואירחו אותנו ואהבו אותנו. הם הכינו לנו סלט מפנק כל ערב, וצנצנת ענקית של פסטו תוצרת בית. מילאו את הארונות בכל הממתקים שאנחנו אוהבותים. נתנו לנו את האוטו ומפתח הבייתה ושמרו על הילדות. ניקו וסידרו אחרינו, חייכו אלינו והפצירו בנו לגמור את הגלידה ואז קנו עוד. צחקו מאיתנו וחיבקו אותנו וגם נתנו לנו שקט כשרצינו.
אתם מארחים נהדרים ונהננו מאוד מאוד מאוד להיות איתכם 

_______________________________

היה לי כיף והספקתי לראות הרבה א-נשים. והרבה גם לא הספקתי. אני כבר מתגעגעת לבית שלי ולמיטה שלי, ולשגרה שלי.
היום (חמישי) יהיה היום האחרון שלנו כאן לביקור הזה. ב23:00 יוצאים לשדה התעופה. אני כבר עצובה.
וגם היום יהיה עמוס, כמו כל הימים בביקור. כל כך הרבה להספיק. כל כך מעט זמן. ממלאת את הכיסים והמזוודות בטונות של עברית, חיבוקים, משפחה, חברות, זמן משחק, סמרטוטי רצפה ו3 קילו טחינה אל-ארז, שיספיק עד שההורים יבואו לבקר באפריל.