דווקא עכשיו, רגע לפני שאנחנו עוזבות, כולן רוצות להיפגש איתנו. כולן רוצות להיפרד ולהספיק לבלות איתנו, וצריך לתכנן בזהירות את הלו"ז שנהיה כל כך מלא שכמעט אין מקום לכולן.
דווקא עכשיו, רגע לפני שאנחנו עוזבות, הקיץ הגיע, מזג האויר נפלא ויש תחושה שאולי בכל זאת יכולתי לחיות באנגליה. אני כנראה שוכחת את 10 החודשים בשנה שבהם אין הרבה שמש, ובעיקר קר.
דווקא עכשיו, רגע לפני שנוסעות מפה, גיליתי התכנסות מקומית של נשים כמוני, שנפגשות פעם בחודש מול המדורה, ומדברות על האמיתות הכמוסות שלהן, החיבור לגוף ולמחזור החודשי. ושרות וצוחקות ובוכות ומשמיעות קולות משונים במעגל. הייתי בשני מפגשים ונפרדתי. איך הייתי רוצה להמשיך איתן. איפה הייתן כל השנה האחרונה?? כמה הייתי זקוקה לכן. ומצאתי אתכן שניה לפני שעוזבת.
דווקא עכשיו, מתוך הביטחון שאנחנו עוזבות, משהו נפתח, אצלי ואצל הסובבות אותי. ופתאום אני מרגישה שייכת. ושמה לב שכשמגיעה לחצר ביה"ס המון מחייכות אלי ופותחות איתי בשיחה.
ועולה המחשבה - בעצם, למה לעזוב?
סבלת הרבה, והנה זה משתפר... מתוך הרצון להיפרד אני רואה שנוצרו קשרים משמעותיים. אנחנו כבר חלק. מצפים לנו. יהיו א-נשים שנחסר להם בנוף.
אני כבר נהנית לנהוג. אנחנו נוסעים למקומות. יש תוכניות.
יכולנו להישאר. יכולנו להסתדר. יכולנו לשמוח. אולי בכל זאת?
דווקא עכשיו, רגע לפני שאנחנו עוזבות, הקיץ הגיע, מזג האויר נפלא ויש תחושה שאולי בכל זאת יכולתי לחיות באנגליה. אני כנראה שוכחת את 10 החודשים בשנה שבהם אין הרבה שמש, ובעיקר קר.
דווקא עכשיו, רגע לפני שנוסעות מפה, גיליתי התכנסות מקומית של נשים כמוני, שנפגשות פעם בחודש מול המדורה, ומדברות על האמיתות הכמוסות שלהן, החיבור לגוף ולמחזור החודשי. ושרות וצוחקות ובוכות ומשמיעות קולות משונים במעגל. הייתי בשני מפגשים ונפרדתי. איך הייתי רוצה להמשיך איתן. איפה הייתן כל השנה האחרונה?? כמה הייתי זקוקה לכן. ומצאתי אתכן שניה לפני שעוזבת.
דווקא עכשיו, מתוך הביטחון שאנחנו עוזבות, משהו נפתח, אצלי ואצל הסובבות אותי. ופתאום אני מרגישה שייכת. ושמה לב שכשמגיעה לחצר ביה"ס המון מחייכות אלי ופותחות איתי בשיחה.
ועולה המחשבה - בעצם, למה לעזוב?
סבלת הרבה, והנה זה משתפר... מתוך הרצון להיפרד אני רואה שנוצרו קשרים משמעותיים. אנחנו כבר חלק. מצפים לנו. יהיו א-נשים שנחסר להם בנוף.
אני כבר נהנית לנהוג. אנחנו נוסעים למקומות. יש תוכניות.
יכולנו להישאר. יכולנו להסתדר. יכולנו לשמוח. אולי בכל זאת?
מחשבות מציקות. באות המון פעמים ביום. שוב הפומו. שוב תחושת ההחמצה. ה"לא חבל". צריכה להזכיר לעצמי כל יום:
ירוק פה ויש טבע, אבל אני רואה אותו בערך אחת לשלושה שבועות.
יש פה אנשים נחמדים מאוד, אבל אני לא רואה אותם מספיק.
אני עדיין מגדלת את הילדות שלי לבד. אני לא רוצה לגדל אותן לבד. אני רוצה וצריכה את הביחד. את האמהות האחרות לשאוב מהן השראה.
אני עדיין בדיכאון. על אף טיפול פסיכולוגי ונטילת נוגדי דכאון. אמנם המצב השתפר אבל ממש לא נעלם.
אני לא נהנית. בגדול. ביום-יום שלי. ואין בי כוחות ליצור משהו חדש.
אני זקוקה לכיף בחיים שלי. להנאה. שחרור.
אני עייפה, כל כך עייפה מלהרגיש לא יודעת ולא מכירה.
ירוק פה ויש טבע, אבל אני רואה אותו בערך אחת לשלושה שבועות.
יש פה אנשים נחמדים מאוד, אבל אני לא רואה אותם מספיק.
אני עדיין מגדלת את הילדות שלי לבד. אני לא רוצה לגדל אותן לבד. אני רוצה וצריכה את הביחד. את האמהות האחרות לשאוב מהן השראה.
אני עדיין בדיכאון. על אף טיפול פסיכולוגי ונטילת נוגדי דכאון. אמנם המצב השתפר אבל ממש לא נעלם.
אני לא נהנית. בגדול. ביום-יום שלי. ואין בי כוחות ליצור משהו חדש.
אני זקוקה לכיף בחיים שלי. להנאה. שחרור.
אני עייפה, כל כך עייפה מלהרגיש לא יודעת ולא מכירה.
אני רוצה לנוח. ואין פה מנוחה.
גם כשהילדות בבי"ס ואני בבית, רואה טלויזיה, ישנה, קוראת או מדברת עם חברה - זו לא מנוחה. זו בריחה מהחיים. אני רוצה להיות פשוט נינוחה ולהרגיש שהכל בסדר. ואין לי את זה פה. לא הרגשתי את התחושה הזו שהכל בסדר, למעט רגעים בודדים, כל הזמן שהייתי פה. אני באימה מתמדת.
זה לא רציונלי.
זו חוויה גופנית עמוקה של חוסר שייכות.
גם כשהילדות בבי"ס ואני בבית, רואה טלויזיה, ישנה, קוראת או מדברת עם חברה - זו לא מנוחה. זו בריחה מהחיים. אני רוצה להיות פשוט נינוחה ולהרגיש שהכל בסדר. ואין לי את זה פה. לא הרגשתי את התחושה הזו שהכל בסדר, למעט רגעים בודדים, כל הזמן שהייתי פה. אני באימה מתמדת.
זה לא רציונלי.
זו חוויה גופנית עמוקה של חוסר שייכות.
אני רוצה הבייתה.
אני רוצה לנוח בתוך המנטליות שאני מכירה.
בתוך הרחובות שהלכתי ונהגתי בהם אלפי פעמים.
בתוך המילים הכתובות והדבורות במרחב הציבורי שאני לא צריכה להתאמץ להבין, הן פשוט נכנסות דרך העיניים למוח בטבעיות.
בקלות שבה פונה לאחרים.
בארוחות שישי של המשפחה שלי.
בידיעה שלפעמים יש מי שמשגיח ומטפל לי בילדות וזו לא אני.
ביכולת לקנות אוכל מזין כשאין לי כוח לבשל
בעובדה שיש לנו תוכניות קבועות לסופ"ש ולא שממה ענקית של יומיים עם ילדות מחורפנות והורים מותשים.
אני רוצה להניח את הילדות אצל ההורים שלי שיאהבו אותן ויטפלו בהן, וללכת לבלות עם החברות שלי
אני רוצה להיות בים.
ואחרי שאני אעשה את כל זה אני מקווה שיהיה לי יותר כוח להתמודד עם אתגרי החיים.
אני רוצה לנוח בתוך המנטליות שאני מכירה.
בתוך הרחובות שהלכתי ונהגתי בהם אלפי פעמים.
בתוך המילים הכתובות והדבורות במרחב הציבורי שאני לא צריכה להתאמץ להבין, הן פשוט נכנסות דרך העיניים למוח בטבעיות.
בקלות שבה פונה לאחרים.
בארוחות שישי של המשפחה שלי.
בידיעה שלפעמים יש מי שמשגיח ומטפל לי בילדות וזו לא אני.
ביכולת לקנות אוכל מזין כשאין לי כוח לבשל
בעובדה שיש לנו תוכניות קבועות לסופ"ש ולא שממה ענקית של יומיים עם ילדות מחורפנות והורים מותשים.
אני רוצה להניח את הילדות אצל ההורים שלי שיאהבו אותן ויטפלו בהן, וללכת לבלות עם החברות שלי
אני רוצה להיות בים.
ואחרי שאני אעשה את כל זה אני מקווה שיהיה לי יותר כוח להתמודד עם אתגרי החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה