עוד שניה אני חוזרת לארץ שבה אני יודעת איך הכל עובד, ואם אני לא יודעת יש לי את מי לשאול. נמאס לי להיות במצב של לא יודעת ולא נעים לי. ולא בא לי לחוות את זה שוב עם האוטו.
אני אמורה לקדם את מכירת האוטו ולא בא לי. אני יושבת על הספה ומדחיינת.
בא לי להגיד לכרמי: בחייאת, תטפל בזה אתה. אני הולכת לקנות אוטו בישראל ולשכור לנו בית ולהכניס את הילדות לביה"ס ולרשום אותן לצהרון ולחוגים ולעשות את כל האלף סידורים האלה בלעדייך. אולי תיקח על עצמך את זה? לפעמים בא לי להיות פחות פמיניסטית ולהגיד לו "זה התפקיד של הגבר לטפל באוטו". אבל גודלתי בבית שוויוני, ועם הרשיון קיבלתי גם קורס מזורז בהחלפת גלגל, שמן מים אורות ופיוזים, וציפו ממני להיות מסוגלת לדאוג לעצמי. יש לי אבא מורה ואמא רואת חשבון ולא בכבוד הפמיניסטי שלי לבקש ממישהו להחליף לי גלגל, אני עושה את זה לבד. אז הכבוד הפמינסטי יושב על הספה ומזכיר לעצמו את כל הטסטים שהעברתי את האוטו ואת כל הפנצ'רים שהחלפתי ואוסר עלי להטיל את המשימה על כרמי בשמו. סעמק.
ומנגד כרמי, בקלות דוחה כל משימה שלא מתחשק לו לעשות.
אבל אני הסכמתי.
אבל אני לא רוצה.
אבל הוא בעבודה ואין לו זמן.
אבל יאללה עם האין לו זמן הזה, חצי מהזמן הוא עובד מהבית, הוא יכול להרים כמה טלפונים.
אבל אני לא עובדת כרגע ושעות הבוקר שלי פנויות.
אבל סליחה, מה זה לא עובדת? אני מכינה את הקרקע לנחיתה שלנו בישראל, רוחנית ופיזית. אני מסדרת סידורים. אני מחזקת את עצמי ומחזיקה את הילדות שאוטוטו מתפרקות פה מרוב התרגשות וציפיה. אני נחה בבוקר כדי שיהיה לי כוח אליהן אחה"צ.
אבל אני זאת עם הפייסבוק והוואטסאפ, לי יש גישה לזה.
אבל לכרמי בכוונה אין פייסבוק וואטסאפ, בין השאר כדי שהוא לא יצטרך להתעסק בדברים האלה ויוכל להטיל אותם עלי.
אבל לא בא לי.
אבל אתם יודעים מה? האוטו רשום על שמו. ואני מתעופפת מפה עוד 15 יום. ואם הוא לא ימכר עד אז זו תהיה אחריות של כרמי לדאוג לו. נה נה נה נה נה.
ובעיקר אני מחזיקה אצבעות שהקיטור בפייסבוק עובד, ועכשיו אחרי שקיטרתי על זה משהו ישנה ויתקדם מעצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה