#80 משבר סוף התואר

אי שם בסוף 2005 התקרבתי לסיים תואר ראשון בספרות אנגלית ובי.איי כללי. לא היה לי שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות כשאקבל את התואר. בתקופה ההיא עבדתי כמלצרית וחייתי בתל אביב. אחרי שיהיה לי תואר, חשבתי, אצטרך למצוא עבודה "של גדולים" ולהחליט מה אני רוצה לעשות בחיים. אמאלה. הרעיון הזה של כיוון או קריירה כל כך איים עלי שמסמסתי את התואר. הפסקתי להגיש עבודות, "לא התעוררתי" בבוקר של המבחן, ובסופו של דבר עבר המועד האחרון להגשת העבודות והרגשתי הקלה עצומה. אני כבר לא יכולה לסיים את התואר השנה. אני לא צריכה להתבגר.
אפשר להמשיך למלצר, לשתות, לעשות סמים, לחיות מהיום למחר ולא לחשוב על העתיד. עתיד זה מפחיד. תכנון לטווח רחוק זה משהו שאנשים בוגרים עושים. ואני, בת 26 אז, אין לי שמץ של כיוון מה לעשות בחיים.

עברו כמה שנים. הסכמתי לסיים את התואר, להתחיל לעבוד בעבודה נורמלית, ואפילו בעבודה עם שליחות וכיוון מקצועי לחיים. פגשתי את כרמי והתחתנו, הריתי וילדתי את אלישבע. ידעתי שאני רוצה להיות עם התינוקת שלי לתקופת זמן משמעותית. הרגשתי שאיתי הכי טוב לה. לא הייתה לי עבודה או מקצוע לחזור אליו (העבודה שלפני הלידה הייתה בשעות אחה"צ והערב - לא מסתדר עם תינוקת קטנה). הבחירה הטבעית הייתה להישאר איתה. וגם, בואו נודה על האמת, שום דבר לא חיכה לי בחוץ. לצאת לעבוד ולהפקיד אותה בידי מטפלות היה משאיר לי מעט מאוד רווח. ורציתי להיות איתה.
ואם אני כבר מסורה כולי לגידול הילדה מה יותר טבעי מלהביא לה אחות, שנתיים אחרי, ושוב עתידי בבית מובטח לכמה שנים.

כשהיו בנות 5 ו3 מיציתי את החינוך הביתי. רציתי להיות לבד חלק מהיום. רציתי לעשות עוד משהו שהוא לא גידול ילדות. רציתי להרוויח כסף. רציתי למדוד את השווי שלי במונחים של העולם המערבי. רציתי להתלבש יפה. רציתי לחשוב על דברים אחרים. להתפתח מקצועית. להתחיל לפתח --- איך קוראים למונח המאיים הזה -- קריירה. שתיהן הלכו לגן ואני פתחתי קליניקה ליעוץ וטיפולים אישיים, על סמך לימודים ונסיון מקצועי שצברתי.
השנה הזאת הייתה קשה. להקים עסק עצמאי לוקח זמן. צריך לעסוק הרבה בשיווק ולא כל כך נהניתי מזה. מהעבודה עצמה נהנתי מאוד. הרגשתי משמעותית, מגשימה את עצמי, למדתי המון.  ולא הייתה לי סבלנות לתהליך. להתחיל קריירה, מסתבר, לוקח זמן. ולא תמיד מרוויחים כסף בשנה הראשונה. בנוסף הייתי המון לבד. והרגשתי את עצמי מתחילה לשקוע. זה מה שרציתי? בזה אני רוצה לעסוק? מקצוע עם שליחות זה נכון, אבל רציתי גם פרנסה.
ואיזה שינוי מקצועי אפשר לעשות עכשיו, כשיש לי שתי ילדות קטנות שחשוב לי מאוד מאוד מאוד החינוך שלהן והאוירה שבה הן נמצאות. שיהיו רק חצי יום בגן ורק בגנים פרטיים יקרים. הסבה מקצועית גובה הרבה זמן. והיא גם פותחת מחדש את השאלה "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה". ועל השאלה הזו אין לי תשובה עדיין. ואני כבר בת 36.

ואז באה לי התשובה. אני אחזיר את עמליה הבייתה לעוד שנה של חינוך ביתי! ככה אנחנו נחסוך המון כסף (הגן שלה עלה 30 אלף ש"ח בשנה), אני אוכל לקיים את הקליניקה. היא תהיה בידיים מצוינות. אני לא אהיה לבד - יש קהילה נהדרת. והכי חשוב - אני לא אצטרך לחשוב יותר על מה לעשות עם הקריירה/פרנסה. אני אהיה אמא בחינוך ביתי! זה יעוד. זו עבודה.
היה קל למכור את ההחלטה הזו לכרמי. הוא איש של מספרים וכלכלית זה היה יותר משתלם.

באיזהשהוא שלב חשבתי על לעשות ילד שלישי. ואז הייתה לי שיחה עם כרמי שאמר, ויבורך על כנותו הכואבת: אני לא חושב שאת באמת רוצה עוד ילד. אני חושב שאת שוב במשבר סוף התואר, ולהביא ילד זה יותר קל עבורך מלהחליט על כיוון בחיים. אאוץ'. צודק.
אם יהיה ילד שלישי אתמסר אליו ל3-4 שנים ושוב לא אצטרך להחליט מה הלאה עם עבודה/קריירה/פרנסה. אוכל להימנע משאלות כואבות על ערך עצמי ומעמד האישה-אמא בשוק העבודה, חרטה על המסלול שבחרתי באוניברסיטה/בחיים והכרה במלכוד הכואב של הבאת ילדים ושל השקר הפמינסטי הגדול מכולם "את יכולה לעשות כל מה שגברים עושים" רק שבהנחה שהקמת משפחה השאלה איזה מחיר את והילדים שלך תשלמו על ההכל הזה.

לא עשינו עוד ילד. וכמה חודשים לתוך שנת החינוך הביתי עם עמליה (אלישבע בביה"ס בכיתה א' ) הגיעה ההצעה לעבור לאנגליה. ושוב נשמתי לרווחה. משבר סוף התואר נדחה בעוד שנה.
מה תעשי שם? תעבדי ? שאלו אותי כולם.
לא יודעת, עניתי. קודם כל אבלה חצי שנה בלאקלם את כולנו ולנוח קצת. אח"כ נראה.
או במילים אחרות, ביני לבין עצמי  - ישששששש!!

ועברנו. והגענו. ואנחנו בונים חיים חדשים באנגליה.
שוב אני במשרה מלאה סביב הבית והילדות. וואלה, מתפקדת נהדר.
ומתוסכלת. משועממת. רוצה לעשות משהו אחר. משמעותי. מחוץ לבית. עם הרבה אנשים. להשפיע. להיטיב. להכיר אנשים חדשים. להתיידד. להתלבש יפה. לצחוק. 
לעבוד. להרוויח כסף. לצבור נסיון. ותק. דברים שמופיעים כשורות בקורות חיים. להרים את תחושת הערך שלי כאישה שמסוגלת לפרנס את עצמה.
ובפנים שני קולות - תסכול על זה שהילדות עכשיו בחופש ואני סביבן כל היום, במקום לעשות משהו מעניין. רצון לעשות משהו אחר. להתמלא. ופחד ממה יהיה כשהן יחזרו ללימודים ואני אתייצב שוב מול השאלות "במה אני רוצה לעבוד" ו"מה אני רוצה לעשות בחיי" במשבר סוף התואר החמישי שלי, או יותר נכון בפעם החמישית במשבר סוף התואר המתמשך משנת 2005.
בת 38 כבר. מתי אדע? ומתי יהיה לי אומץ לא לברוח ממנו?  

#79 אול יו ניד איז לו"ז

פרסמתי אתמול את הלו"ז המשוער שלנו לחופש. קיבלתי המוני תגובות שנעו איפהשהוא על הרצף בין "בהצלחה, העם איתך!"  לבין "זה עמוס מדי, מתוכנן מדי, שתי פעילויות ביום זה מספיק, פשוט תזרמו". והאמת שהתגובות האחרונות בעיקר שעשעו אותי. כי מי שמכיר את אלישבע יודע שהיא זקוקה לתוכנית. מדובר בילדה שכשהייתה מארחת חברות מביה"ס הייתה מכינה איתן מבעוד מועד תוכנית משחקים כתובה על דף, ואז מסתובבת עם דף הנייר הזה בבית ומודיעה להן כל פעם שצריך לעבור פעילות, וכמובן מוחקת את המשחק הקודם מהדף. ובסוף הביקור בודקת מה הספיקו ומה לא. כן, זוהי ילדתי האהובה והמתוכננת והקצת נוטה לOCD, לא נשפוט.. לפחות היא מתעלת את הצורך שלה בסדר לאפיקים חיוביים.

ואחרי שחיינו את הלו"ז הזה במשך יומיים אני מכריזה שכרמי צדק והוא באמת מושלם. או לכל הפחות נהדר. יש לנו יומיים נהדרים.
אתמול עשינו הכל בדיוק בדיוק לפי הלו"ז. החריגה היחידה הייתה שהילדות כל כך נהנו לעשות דפי עבודה שהתחננו לעוד ועוד והייתי צריכה לעצור אותן אחרי 50 דקות.

פינת דפי העבודה שלנו

אני מגלה שעמליה כבר מכירה את הצלילים של רוב האותיות

מספרים עד 200 ואח"כ עד 400. בהתחלה זה נראה קל אבל זה הולך ומסתבך.. 

בגדול הסדר שלנו הוא ארוחת בוקר, הקראת סיפור, זמן דפי עבודה, פעילות גופנית חצי שעה, הילדות מכינות צלחת פירות ואוכלות אותה. ואז משחק חופשי בלעדיי בעוד אני מכינה צהריים וקצת נחה מהן ומתחברת לעולם בפייס ובוואטסאפ. ואז צהריים, זמן מסכים, יציאה החוצה אחה"צ לפארק או לחברים, ארוחת ערב ואח"כ אבא מגיע ויש שגרת ערב רגילה. 

הפעילות הספורטיבית שלנו הייתה לא מוגדרת. הצעתי יוגה, הן העדיפו משחקי כדור. התחלנו בכדורגל סיני ואז אילתרנו והמצאנו כל מיני משחקים וסיימנו בסשן ריקודים סוער. להיום כבר התארגנתי מראש על ג'אסט דאנס לבקשתן. זאת אומרת שאתמול בלילה חיפשתי שעה סרטוני ג'אסט דאנס ביוטיוב שהם גם עם תנועות לא מיניות מדי, גם עם מוזיקה טובה לדעתי (חפשו את Girls and Boys - Blur אחלה כוריאוגרפיה)  וגם תואמי קואורדינציה של ילדות.  היה כיף :) 

שלושתנו בג'אסט דאנס. הזענו והתנשפנו כהוגן

שלושה יתרונות משמעותיים נתן לנו הלו"ז הזה: 

1) הבוקר נפתח בשעתיים מרוכזות של פעילות משותפת. זאת אומרת שיש להן את תשומת ליבי הבלתי מעורערת במשך שעתיים, מה שלא קורה בד"כ. וזה מקל עליהן אח"כ להתפנות למשחק חופשי ולתת לי להכין צהריים בשלווה (יחסית).

2) לי זה עוזר לא להימרח עם הזמן. יש לי נטייה למשוך פעילויות כיפיות יותר מדי ולא לעבור בזמן לדבר הבא. הלו"ז מגביל אותי עם ההימרחות. אני יודעת כמה זמן בערך אמורה לקחת כל פעילות ומתי הזמן לעבור לדבר הבא. זה לא אומר שאנחנו לא גולשות 20 דקות לפה או לשם לפי הרצון והצורך. אבל אני תמיד יודעת מה המבנה של היום וזה עוזר לי. מסתבר שעמליה היא לא היחידה בבית עם קושי במעברים..

3) הכרזה שעכשיו עושות X מאפשרת נוכחות מלאה בתוך הפעילות. אין נסיון לערער, אולי לעשות משהו אחר. הן ואני מתמסרות בשמחה למה שיש עכשיו. וזה אומר שסביב הספר שאני קוראת להן יש לי פניות לפתוח דיון או ללמד אותן משהו שקשור לנושא הספר. ושהן חותכות פירות בשמחה ומסכימות להתמודד גם עם חווית חוסר הצלחה לפעמים כשזה לא יוצא כמו שרצו או כשהסכין נתקעת בתפוח והן צריכות עזרה לחלץ אותה, ועם מריבות שקשורות באיך לסדר את הצלחת. זה מה שיש עכשיו ועם זה ננצח. אנחנו לא מחפשות לעבור לדבר הבא אלא נוכחות ביחד באותו רגע עד שמשלימות את הפעילות.

צלחת הפירות של אתמול: שתיהן חתכו.
החליטו שאליש תסדר את התפוחים ועמליה את האגוזים והצימוקים. 

גאות בעצמן. עשו הכל לבד

הצלחת של היום. היה דיון איזה פירות להניח, באיזה סדר ובאיזו צורה

עברו רק יומיים. מחר כבר סופשבוע ואז ממילא יוצאות משגרה. אני חושבת שהן יחכו בשמחה ללו"ז של שבוע הבא. ילדות אוהבות לדעת מה הן עושות היום, בכל שעה ושעה. זה נותן להן בטחון ומסגרת. וזה מחלק לי את היום לפיסות קטנות ומשימות קטנות שצריך להשלים, ואז אני לא מסתכלת בבעתה על יום ריק שפרוש לפנינו ותוהה איך אמלא אותו. יש לו"ז. אני רק צריכה לעשות את מה שכתוב בו.
והכי חשוב - אנחנו נהנות ביחד. 

בזמן שהן עשו דפי עבודה גם אני הספקתי קצת דברים שרציתי לעשות מזמן

למידה פעילה עבור עמלי שלא נחשפת לעברית כתובה ברחוב.
מקווה שעד סוף הקיץ היא כבר תקרא בעברית

#78 אימת החופש הגדול

בשעה טובה, יצאנו לחופשת הקיץ הראשונה שלנו כאן.
יחסית, מרחמים פה. שישה שבועות בלבד, עד ה7 בספטמבר.
עמליה כבר לא יכלה לחכות. בשבוע האחרון שאלה אותי כל בוקר אם כבר הגיע החופש הגדול,
עד שנמאס לה סופית וביומיים האחרונים העלתה חום ופטרה את עצמה מביה"ס בטרם עת. גם זו דרך להתמודד עם קושי בפרידות.

מילות פרידה נרגשות למורות. מתנות. אנחת רווחה מכיוון קרש הגיהוץ ובעיטה של מדי ביה"ס רחוק מהעין רחוק מהלב.
ופחד אימים משתק מארבעה שבועות שיש לי להעביר איתן לבד, בלי חברות, בלי קייטנות. וכרמי עובד, בחלק מהזמן בחו"ל.
רק ארבעה שבועות שבסופם המשפחה שלנו מגיעה לשבועיים ביקור וזה כבר יעביר לנו את הזמן בכיף.

מדמיינת מה היה קורה אם הייתי בישראל בחופש הגדול:
אליש הייתה בקייטנה בדמוקרטי 3 שבועות.
היינו עושות מנוי או כרטיסיה לבריכה בגבעת חיים יחד עם קבוצת החנ"ב שלנו ועמליה ואני היינו נוסעות לשם לפחות פעמיים בשבוע בבוקר.
או שאולי היה לנו מנוי לבריכה בבית יהושע והיינו רובצות שם עם אחותי וילדיה והחברות שלי מקרית השרון.
היה חם בצורה בלתי נסבלת, כמובן. היינו הולכות להופעות בערב. היינו רובצות אצל חברות במזגן. הייתי מנסה לתזמן ששתי הילדות ילכו לחברות ביחד ויהיה לי אחה"צ חופשי מדי פעם.
אחת לשבוע בימי חמישי הייתי מסיעה אותן להורים שלי לשלוש שעות של מנוחה. פעם בשבועיים-שלושה הן היו הולכות לישון אצל בת הדודה בשישי בערב ונותנות לנו יקיצה מאוחרת בשבת.
מתי שהיה להן משעמם הייתי שולחת כמה וואטסאפים ותוך חצי שעה מארגנת להן חברה שתבוא אלינו. היינו מתחילות ליצור קשרים עם החברות החדשות של עמליה לקראת כניסתה לגן הדמוקרטי. כיף.

מדמיינת מה יקרה לנו פה:
הילדות רואות עוד ועוד טלויזיה. מסרבות לצאת מהבית.
אני מנסה למצוא לנו אטרקציות מעניינות ונרתעת מפאת צפיפות / מרחק / פחד מהחדש והלא מוכר.
אין קייטנות מביה"ס. רק מעיין "מועדוני חופש גדול" שאורכים שבוע. והשעות קצרות. מדמיינת את הילדות מנסות להסתגל חברתית במועדון כזה, מבינה שיקח לי שלושה ימים מתוך החמישה לאקלם אותן ומוותרת מראש.
חודש.
ריק.
מי יודע אם החברויות שרכשו בכיתה בתקופה הקצרה שאנחנו פה יחזיקו מעמד בקיץ? מי יודעת אם ירצו לפגוש אותנו?
וכמה פעמים אפשר לבקר את אותם ארבעה גני משחקים?!
הסבלנות שלי קצרה
וכל פעם שאני מבלה עם שתיהן יום שלם אני רוצה לחנוק מישהו
ויש לי צורך בשקט ויש לי ילדה שהצורך שלה זה לדבר כל הזמן והאדם שהיא הכי הכי רוצה לדבר אליו הוא אני.
ואתן בטח זוכרותים כמה זוועה היה לנו פה בחודש הראשון.
אמאלה.
אז עשיתי מה שכל אמא שפויה, משקיעה ורציונלית במצבי הייתה עושה
והכנתי לנו לו"ז לימי הבית שלנו, בפירוט של חצאי שעות, כולל זמני ארוחות,
זמני משחק עם אמא, זמני משחק ללא אמא, זמן לדפי עבודה, הקראת סיפור, פעילות גופנית (בתוך הבית), הכנת ארוחות (חלק יכינו בעצמן) וכמובן זמני מסכים.
אני מרגישה מטורפת וגאונה באותו זמן שבכלל הגיתי כזה לו"ז.
כל כך לא מתאים לי. אבל איך אומרים באינגליש? דספרט טיימס קול פור דספרט מז'רז.

מושלם עאלק

ובגלל שיש לי נטיה לדחוס פעילויות של ארבעה ימים ליום אחד, נתתי לכרמי לעבור עליו ולהעיר את הערותיו. הוא אמר שזה "מושלם" ואין לו הערות. כרמי בודק תוכנה במקצועו, הוא מבקר עבודה של אנשים אחרים למחייתו. תמיד יש לו הערות. אני חושדת שהוא חושש (ובצדק) שכל שיחה נוספת איתי לגבי הנושא תוביל לבכי מר והתמוטטות עצבים מוחלטת. 
אז הנה הלו"ז שלנו למחר. תגידו בעצמכם, אני פסיכית או שאני פסיכית?

ועכשיו, אם תסלחו לי, הולכת למצוא דפי עבודה באינטרנט ולהדפיס, שיהיו מוכנים לבוקר. כן כן, מכל הסיפור הזה בסוף לי יש שיעורי בית. כי החופש הגדול הוא לילדים. בשבילנו ההורים זאת פאקינג עבודה קשה.

#77 מחשבות לגבי חינוך אנגלי לסדר

השבוע ליוויתי את הכיתה של אלישבע ליום ספורט. צעדנו, כ250 תלמידים בכיתות גן חובה עד כיתה ה', לפארק ספורט שמרוחק חצי מייל - 10 דקות הליכה - מביה"ס. בדרך חצינו כביש ראשי. כשאני חושבת על איך מבצע הליכה כזה היה קורה בישראל אני חושבת על מורות מרוטות, צורחות בבהלה על ילדים שובבים שמתקרבים לכביש יותר מדי. נזכרת איזה לחץ היה עבורי כשהוצאתי קבוצות מהמועדונית שעבדתי בה. כמה בלאגן.
ופה. סדר מופתי.
לפני היציאה המורות שולחות את הילדים בקבוצות לשירותים. הילדים עושים וחוזרים ישר. קבוצה אחת חוזרת הבאה יוצאת.
המורות פוקדות line up in registration order והילדים מסתדרים בטור עורפי בתוך הכיתה. מצעידות אותם החוצה לחצר שם כל 12 הכיתות יושבות, כל כיתה בטור עורפי. הילדים מתיישבים בישיבה מזרחית בשקט. מורה אחת לפנים, אחת מאחור. (בשתי השכבות הנמוכות יש מורה וסייעת בכל כיתה. הכיתה של אליש התחילה ב25 תלמידים עם שתי מורות בתחילת השנה. עכשיו, כשכמה ילדים עזבו, הם 20 ילדים. עם שתי מורות). מצוותים אותנו, ההורים המלווים - כל הורה אחראי על 4 ילדים.
הילדים יושבים בשקט. אם הם מדברים זה בשקט אחד עם השני. וכשהמורות מבקשות הם משתתקים ושמים לב. אין צורך לגעור בהם ובטח שלא לצעוק. מורה אחת, בלי אמצעי הגברה, מתדרכת 250 תלמידים איך ההליכה הולכת להתבצע. כולם מקשיבים. היא לא צריכה לצעוק.
כשקמים ללכת הילדים מסתדרים בזוגות. לא צריך לבקש מהם - הם מתורגלים. ויש להם פרטנר קבוע שאיתו הם הולכים, יד ביד, את כל הדרך. הם לא עוזבים ידיים בשום שלב. גם לא הילדים היותר שובבים. המקסימום שובבות שלהם זה שהטור יתעקם קצת. ומיד יחזירו אותם למקום. השמש יצאה וחם ממש. אני מחזיקה את היד של אלישבע, מהצד השני שלה הארי. היד שלי מזיעה, גם של אלישבע. היא והארי לא יעזבו ידיים גם לא לרגע אחד, גם כשהיד מזיעה. 
וכך הולך לו טור עורפי ארוך של זוגות, ולצידם ההורים המלווים. כל כיתה היא טור, תחום בתחילתו ובסופו על ידי המורות. הכל אסוף, מאופק, מסודר. כשמורה צריכה לקרוא ילד לסדר היא עושה זאת בעזרת הסבר בקול שקט ומבט מצמית. זה מספיק.

מגיעים למגרש ספורט ענק בו פזורות תחנות של משחקים ספורטיביים/היתוליים. כל כיתה עוברת בין התחנות השונות לפי סדר שנקבע מראש. בכל תחנה יש אשת צוות שרושמת ניקוד (!) לכיתה ולקבוצות השונות. כל כיתה מחולקת ל4 קבוצות - נפטון, ונוס, מארס וסאטורן. הילדים התבקשו ללבוש חולצות בצבעי הקבוצה (כחול, צהוב, אדום וירוק, בהתאמה). הקבוצות בכל כיתה מתחרות אחת בשניה במשחקים השונים:
מרוץ כף (ביד) וביצה (מפלסטיק), קליעת טבעות לקונוסים, מרוץ בזמן שמאזנים ביד אחת כדור טניס על מחבט. קפיצה בתוך חישוקים, קפיצה על כדור גומי למרחק, קליעה למטרה ועוד. 

בכל פעם שמגיעים לתחנה חדשה מושיבים את הילדים בארבעה טורים לפי הקבוצות שלהם. זה גם הסדר שבו יתחרו בתחנה. הילדים יושבים די בשקט. מסבירים להם מה קורה בתחנה. הם מתחרים. לא ממש מעודדים אחד את השניה. ומצד שני גם אין קטילות או כעס כשמפסידים. את שמחת הניצחון או אכזבת ההפסד, אם יש כזו, הם שומרים לעצמם. אין קול תרועה קבוצתי.
הדרך לסמן שהקבוצה ניצחה במרוץ, אחרי שכולם רצו, היא.. תנחשו... להתיישב כולם בטור. ככה מראים למפעילת התחנה שסיימנו ראשונים. והיא רושמת.

הפסקת נשנוש. האוכל מסופק על ידי בית הספר. מה נותנים? תרמילי אפונה טריים (כאלה שאוכלים גם את התרמיל), ועגבניות שרי. זהו. נגנבתי מזה לגמרי. והילדים.. רעבים אחרי כל הריצה וההתרגשות.. מנשנשים. אפילו אליש הסכימה לטעום! זה לא היה לטעמה. אבל ניסתה וכל הכבוד לה. וכל הכבוד לביה"ס שמביא אוכל בריא וטרי.

בסוף היום אוספים את כולם. שוב מושיבים אותם בטור עורפי.
איזה יום ספורט מוזר. חוץ מברגעים שהייתה פעילות ספורט מובנית רוב שאר הזמן הם ישבו. בשקט.
מכריזים על הקבוצות הזוכות. מכריזים על מקום ראשון שני ושלישי מכל כיתה. אלישבע מקבלת פרס על רוח ספורטיבית והיא מבסוטה אש מהגביע הקטן שלה. 

ההורים מגיעים בשעה 13:00 לפיקניק הורים וילדים. עכשיו זה זמן חופשי. הדשא מלא בציוד ספורט והילדים רשאים להשתולל כרצונם. בכל מקום ילדים משחקים כדורגל, רצים, עושים גלגלונים על הדשא ומשחקים. אלישבע, כמובן, לא זזה ממני מילימטר. אנחנו מלמדות את המורה שלה תנוחות יוגה ומשוויצות ביכולות שלנו :)
מי שרוצה יכול לקחת את הילדים הבייתה. אנחנו צריכות ללכת לביה"ס לאסוף את עמליה, אז חוזרות יחד עם המורות. בדרך חזרה המורה מנדבת אותי ללוות בטיול מחר לטירת ווינזדור. אני קופצת על ההצעה בשמחה. מחר אבקר במקום בו הארי ומייגן התחתנו.

היום הזה הותיר אותי בתחושות מעורבות. אני פה ממש מעט זמן, וככל שאני מעמיקה כך נפתחות אצלי יותר שאלות לגבי מה אפשרי, מה נכון, מה רצוי בחינוך ילדים. אצלנו בישראל נהוג לחשוב שילדים, במיוחד ילדים צעירים, לא יכולים לשבת בשקט. זה לא מצופה מהם. לא באמת. לא לאורך זמן. הבעת שמחה היא בווליום גבוה. חיים עם ילדים הם בהכרח חיים ברעש ובלאגן, במיוחד בקבוצה של יותר משלושה. וגם אני חשבתי שככה זה. זה הפריע לי הרבה פעמים, כמי שרגישה לרעש.
והנה במו עיניי נוכחתי שהם יכולים. וזה לא פוגם בשמחה שלהם. הם שמחים, רק יותר בשקט. הם התרגשו מאוד מיום הספורט, אבל הם הצליחו להכיל את ההתרגשות בתוך הגוף, במרחב הפרטי שלהם. זה לא גרם להם להשתגע. הם הצליחו גם להתרגש וגם להישמע להוראות. והיחס הזה - של לדאוג ביום טיול שיהיה מבוגר אחד אחראי על כל ארבעה ילדים(!!) כמה זה חכם. כמה זה מקל. כמה זה עושה את הכל יותר מסודר ונוח. למורות היה כל כך הרבה יותר קל כשהילדים ממושמעים. 
לראות את הדבר הזה... זה לא פשוט לי כישראלית. בהתחלה זה לראות ולא להאמין. ואח"כ לראות ולהתפעל. ואח"כ לכאוב למה זה לא ככה אצלנו. ואח"כ לתהות האם בבית שלי אני יכולה להשליט קצת יותר מהסדר וההקשבה הזו. ולשאול את עצמי - מה המשמעויות של חינוך כזה? מה החסרונות שלו? לאן הלכה אש התחרות שבוודאי הייתה שם בתוך הילדים? האם האנרגיה הזו יוצאת אח"כ באלימות שקטה במקום אחר? או שבאמת הילדים מצאו פורקן בספורט? איך הילדים מרגישים כשמסדרים אותם ככה? זה נותן להם בטחון או מגביל אותם? או אולי גם וגם? וזה לא נגמר רק ביחס של בי"ס. כשאני מדברת עם אמהות בחצר ביה"ס אני שמה לב שאף ילד לא מפריע לאמא שלו באמצע השיחה. לא יעלה על דעתם להתפרץ. גם קטנים מאוד. הם אולי ייבבו קצת אבל יחכו בסבלנות עד שאמא תתפנה אליהם. אני מניחה שזה תוצר של דגש גדול שההורים שמו על הדבר הזה. הילדות שלי מתפרצות לדברים שלי כל הזמן. אם אני עומדת לשוחח רגע יותר ממה שנראה להן שהגיוני הן נוזפות בי ומקטרות. וגם במצב הזה - הן לא חריגות בישראל. יש איזו הנחת מוצא שילדים לא יכולים לחכות בסבלנות. ופה - כולם מחכים. בסבלנות.
זה שולח אותי להמון מחשבות. פותח המון כיווני מחשבה על מה אפשרי, מה פחות. מה נכון. תוהה מה אפשרי למשפחה הפרטית שלי. האם אני רוצה לעשות שינוי ואיך. הנחות יסוד מתערערות לי. זה מציף ומפחיד. וגם מסקרן ומרחיב. עוד ועוד ידיעות ובטחונות מתערערים. 

12 כיתות יושבות בטורים להכרזת הזוכים. הילדים שעומדים הם אלה שהרגע קראו בשמם לקחת מדליה.
גם פה, שקט כך שמורה אחד בלי מגאפון מדבר וכולם שומעים. פסיכי ובלתי נתפס

#76 חטאתי פשעתי העלבתי

מודה, לקח לי כמה ימים להיות מסוגלת לחייך אחרי האינסידנט הזה. ובגלל זה גם לא יכולתי לכתוב עליו.. ועדיין קצת עם קווץ' בלב. הכרתי מישהי שהסתמנה כאישה שיכולה להיות חברה. בילינו פעם-פעמיים עם הילדות והילדון שלה. ובפעם האחרונה אלישבע כעסה על הילד על משהו. והתביישה להגיד. אז אני שרציתי לעזור להם לגשר התכופפתי לגובה העיניים של הילד ובעדינות רבה, או כך חשבתי, אמרתי לו מה אלישבע מרגישה ומה היא מבקשת.
ביג מיסטייק. ביג. היוג'.
כשנפרדנו מהם באותו יום שלחתי לה הודעה לבבית שנהננו מאוד ונשמח לראות אותם שוב. בתגובה קיבלתי דלי של מים צוננים שעיקרו: "לא היית צריכה לדבר ככה לילד שלי. את ממש לא בסדר ובגדול אני לא רוצה שום קשר איתך".
בום.
אמאל'ה.
מה עשיתי?!
רגע, בואי נשחזר.. מה כבר אמרתי? אני בטוחה שדיברתי רק על אלישבע ועל איך שהיא מרגישה. נדמה לי שטון הקול היה רך. אני יודעת שהכוונה שלי הייתה טובה ואני מחבבת את הילדון הזה. ואמרתי רק שלושה משפטים. בישראל תיווכתי ככה עשרות מריבות בין הילדות לחברות שלהן. מה לעזאזל קרה פה?
אוקיי, בבירור יש פה אי הבנה תרבותית מסוימת. אולי משהו במילים שאמרתי, אולי בטון. אולי זה שדיברתי אל הילד עצמו ולא אל האמא?
איזה חוסר אונים. איזו הרגשה זבלית.
אני אוהבת להיות בשלום עם אנשים. משתדלת להיות עדינה, למרות שזה לא תמיד מצליח לי. איזה בעסה שפישלתי דווקא איתה. שונאת שכועסים עלי.
התנצלתי והתנצלתי שוב.
הסברתי שאולי אלה פערי תרבות. שאצלנו בישראל מדברים ככה עם ילדים ואולי פה זה לא נהוג. האם תעדיף שבפעם הבאה אפנה אליה ולא לילד?
הודעה חזרה: מעריכה את ההתנצלות שלך. בואי נעזוב את זה. אין לי עניין להיות איתך בקשר.

יומיים הסתובבתי עם דמעות בעיניים. עם חותמת ענקית של "נכשל" על המצח. אפס ביחסי אנוש אנגליים. ואני אפילו לא יודעת מה עשיתי לא בסדר.

ביקשתי עצת חברה אנגליה מקומית.
היא הסבירה לי שזה לא נהוג לפנות ישירות לילד של מישהו אחר.
מצופה שאם יש עניינים לתווך האמא תדבר עם האמא השניה וכל אחת תדבר עם הילד שלה. פניה ישירות לילד אחר נתפשת כתוכחה וכוחניות - שזה בערך ההיפך ממה שניסיתי להשיג- ואמהות ממש לא אוהבות את זה (ובצדק - אף אחת לא רוצה שמישהו אחר יחנך לה את הילדים).
תכלס - אם הייתי עוצרת רגע לחשוב לפני שפניתי אליו אולי הייתי מבינה את זה לבד. אבל לא חשבתי. זה היה אחרי שעתיים בפארק, הייתי עייפה, היה לי חם, ופעלתי לפי מה שאני רגילה.

אבל רגע, שאלתי את החברה האנגליה, אם האמהות סוגרות עניינים כל אחת מול הילד שלה - איך הילדים אמורים ללמוד איך לפתור בעיות מסוג זה בעצמם בהמשך חייהם? איך הם יראו מודלינג בריא של הבעת צרכים? הבעת רגשות? פתרון סכסוכים? גישור? .. לא הייתה לה תשובה לזה.

תוהה ביני לבין עצמי אם עצם הבעת הרגשות בצורה ישירה הייתה פוגענית. עצם הישירות עצמה? יכולה להבין איך זה פוגע במי שלא רגיל בישירות. כן, נו, מסתבר שזה חזק ממני ואני פשוט ישראלית. חטאתי בחטא הישראלי מכל - אמירת מה שבליבי בצורה ישירה מדי. ונענשתי בחומרה.

היא יכלה לסלוח לי ולהבין. היא יכלה לתת לי הזדמנות שניה. היא בחרה שלא וסיבותיה לא ידועות. אולי פגעתי בה בעוד דרכים שאני לא מבינה וגם לא אבין אם היא לא תספר לי. אולי אין לה פנאי כרגע להתמודד עם אנשים מוגבלים תרבותית כמוני. מקרב ליבי אני מצטערת שגרמתי לה ולילד צער.
ועוד יותר אני מצטערת שזו כנראה לא תהיה הפעם האחרונה שאפשל ואפגע ואעליב בגלל חוסר ידע תרבותי/חברתי.
חושבת שמתחילה להבין את הקושי בלהיות מהגרת. ואת הירידה בסולם החברתי. זה משפיל. בכל מובני המילה.

#75 בהופעה של קלפטון

אז אני מרחק שעה מלונדון. והעולם הוא האויסטר שלי, ולכאורה אני יכולה לעשות מה שבא לי.
רק שיש לי ילדות, ואין לי מנקה, ויש להן בי"ס רק 5 ימים בשבוע, 6 שעות ביום. ובין משימות היומיום הפשוטות אני לא מרימה את עצמי ליצור תוכניות גדולות יותר מ"מה נאכל הערב" והכי גדול זה "מה נעשה בסופ"ש".
כשהייתי לבד בישראל וכרמי פה הבטחתי לעצמי שמדי פעם אעשה לעצמי סופ"ש נטול ילדות, ומלא בילויים. וזה, כמובן, לא ממש קורה. בעיקר כי אין לי עם מי.
בדיוק בשביל זה יש לי חברות.

דיאנה הודיעה כבר לפני כמה חודשים שיש לה כרטיס זוגי לאריק קלפטון בהייד פארק בלונדון ושאנחנו הולכות. כל מה שהייתי צריכה זה להגיד "כן" ו"תודה" ולהופיע בזמן. אבל דיאנה, בהיותה אחת שיודעת לבלות, לא נתנה לי להסתפק רק בהופעה של כמה שעות. היא לקחה אותי ליום שלם של כיף. יצאתי מהבית ב10 בבוקר וחזרתי בחצות. 

קבענו במוזיאון הטייט מודרן. היא התעכבה בחצי שעה, ולא היה אכפת לי. בהיתי בתמז. הקשבתי למוזיקה של נגני רחוב. נשמתי את הווית התיירת ליום אחד. 

תתעכבי כפרה, אני יכולה להסתכל על המים האלה שעות

איך אני שמחה לראות אותך. תודה שבאת

שתינו קפה ונכנסנו לטייט. שוטטנו שם כמה שעות בנסיון נואל למצוא את התערוכה של פיקאסו. לא מצאנו, אבל במקומה נהננו מהמון אמנות מודרנית. ושוב אני מגלה ששיטוט בגלריה יכול להיות ממש כיף, גם למי שלא מבינה כלום באמנות חזותית. 

כן, הוא צייר טבע דומם של כוס בירה תוססת. I shit you not

גם דיאנה חשבה שכוס הבירה הזו שווה תמונה

כשהרעב הכריע אותי הלכנו לאכול ולשתות. גם בלונדון לא תמיד פשוט למצוא אוכל טבעוני מספק. ומצאנו. ולצד האוכל סופסופ זכיתי לטעום פימס. Pimm's זה סוגשל קוקטייל אלכוהולי על בסיס ג'ין, משהו בין סיידר פירות לתה קר, שמוגש בכוס עם קוביות קרח, מלפפונים, תפוזים, תותים ונענע. זה חזק בלי להרגיש שזה חזק, זה מתוק וזה טעים, ודיאנה החליטה שאנחנו נחגוג בגדול עם קנקן של ליטר וחצי של הדבר הזה. לא סיימנו אותו אפילו, נכנענו אחרי שתי כוסות לכל אחת. אמהות בחופשה משתכרות בארבע אחר הצהריים!!

רק מלהצטלם עם הפימס את כבר נראית שיכורה

ומשם נסענו להופעה. וואו, איזו הופעה.

ועוד לפני כן - איזו הפקה!!
פסטיבל הופעות קיץ בחסות ברקליז - אחד הבנקים הגדולים באנגליה. יום לפני הופיעו שם הקיור, יומיים לפני רוג'ר ווטרס. ועוד ועוד אמנים שווים.  פסטיבל ענק. בהופעה של קלפטון היו 65 אלף איש. והיה נעים, לא צפוף, והכל היה מאורגן לעילא. לא יאומן. בחיים לא הייתי בהופעה שבה הרגשתי כל כך בטוחה, כל כך בנוח.  הבריטים יודעים לארח, גם באצטדיונים:

בכניסה התברר שמותר להכניס בקבוקי מים מבחוץ. בבידוק הבטחוני נאמר לנו שיש נקודות למילוי מים בפנים. ואכן, שלטים גדולים ומאירי עיניים הכריזו  Free Tap Water ועמדות נקיות ומרווחות של ברזים היו פזורות. שעות אחה"צ חמות מאוד, וחשוב להם (!) שאנשים לא יתייבשו. 

ממלאות מים. תראו כמה עמדות. הכל כל כך נקי!

בתוך המתחם - עיר ענקית של דוכני מזון ומשקאות הוקמה. יש כל כך הרבה דוכנים שאף אחד לא עומד בתור יותר מ3 דקות לקנות לאכול או לשתות. בדוכנים עצמם אפשר לשלם גם באשראי. יש מעקות שמסדירים את התור אז גם לא נדחפים לפנינו. והכל נעים, מתורבת, מסודר. מושלם. האוכל מגוון - מאוכל רחוב הכי זבלי כמו נקניקיות וצ'יפס ועד דוכן שכולו אוכל טבעוני אורגני מלא ירקות, וכל המגוון שבאמצע. איזה כיף! 

65 אלף איש ובכל זאת מצאנו מקום להשתרע. לא צפוף פה בכלל  

בשביל ללכת לשירותים יוצאים לשביל שלוקח קצת הצידה. גם השביל מופרד ע"י גדרות מתכת, כניסה לגברים. כניסה לנשים. ויציאה לנשים. כך שגם לשירותים התור מסודר מאוד. סליחה, קבלו ביטול, אין תור! אחרי הליכה של דקה בשביל מגיעות לרחבה ענקית שבה הוצבו בסדר מופתי עשרות קרוואנים ובהם תאי שירותים. אמיתיים, לא כימיים. השירותים כולם נקיים למשעי, עם נייר טואלט בכולם. נשות צוות עומדות בהיכון לנקות. פשוט נעים להיכנס לשם. ואין תור בשירותים! 65 אלף אנשים מתוכם הרבה מאוד נשים, ואין תור בשירותים!! זה נס. לא נתקלתי בדבר כזה בחיים בישראל, שם אף פעם אין מספיק תאי שירותים, ותמיד בהופעות גדולות השירותים כימיים ומגעילים. 

הכניסה לשירותים: כניסה ויציאה מסומנות מסודרות.
הייתי בהופעה של קלפטון ומה שהכי התלהבתי ממנו היו השירותים 

הדברים הקטנים-גדולים האלה, הנוחות ואיכות החיים, איפשרו את זה שבפסטיבל הזה היו המוווון אנשים מעל גיל 60. בכל זאת קלפטון, הם בטח היו בהופעה שלו עוד כשאני הייתי בשא"ש.
נהננו לספור שמות להקות רוק על חולצות שלבשו אנשים בקהל. ראמונס, זפלין, גרייטפול דד, פינק פלויד, קלפטון, קיס. מלאאא אוהבי מוזיקה. 

המון בני 70 פלוס בקהל

לפני קלפטון הופיע אמן חימום שלא הכרתי ואחרי הופיעו סנטנה. וואלה, לא מדהימים. בסופו של דבר להקת פופ בינוני עם גיטריסט טוב.
ואז עלה קלפטון.
לא סתם קיבל את התואר "אחד מעשרת הגיטריסטים הטובים בעולם".
הבנאדם בלוזיסט בחסד. מופיע נפלא. הלהקה שלו נהדרת. והסאונד מושלם. אפילו שהוקלט דרך מצלמה של סמארטפון אפשר לשמוע פה בסרטון עד כמה הסאונד נקי. לא את כל השירים הכרתי, וזה לא שינה כלום. מוזיקה נהדרת. איזה כיף היה. 

מתחזקות לפני שקלפטון עולה

רק תקשיבו לזה

ומילה על דיאנה - דיאנה הייתה פרטנרית מושלמת לבילוי. זורמת, מצחיקה, מפרגנת, מעניינת, אשת שיחה נפלאה! ונדיבה. הכי נדיבה בעולם. היא נתנה לי במתנה יום עם חברה. יום שבו זכיתי להיות כולי לעצמי ולה. לא האכלתי, לא טיפלתי, לא סידרתי. אכלתי, שתיתי, צחקתי, רקדתי, דיברתי, הקשבתי, נחתי. יום שבו הייתי רק סיון ולא אמא. מה אני אגיד לכם - it's good to be me. כיף להיות רק סיון. אוהבת את סיון. במיוחד את סיון של פסטיבלים והופעות. היא כיפית, התגעגעתי אליה.
ואני אשמח מאוד לתת לה הזדמנות נוספת לצאת לאור ולבלות. רק שבשביל זה אני צריכה פרטנרים.
אז אני מעודדת את כל מי שלונדון מדגדגת לה באצבעות לבוא ומבטיחה להצטרף אליכן לבילוי 😃 הפימס עלי.

#74 חציתי את גבולות הפייסבוק

אחרי כמעט חודשיים באנגליה, התפניתי סופסופ לפתוח את הבלוג של יומן הקפיטנית שאתם קוראותים עכשיו. בחצי שנה האחרונה כתבתי את יומן הקפיטנית רק בפייסבוק. מעכשיו אפרסם את כל הפוסטים שלי גם שם וגם כאן.
כרגע בעיקר מעתיקה לבלוג פוסטים ישנים שלי. כדי שיהיה את כל היומן לקריאה במקום אחד ובצורה נוחה. קצת עורכת, קצת מוסיפה תמונות. קצת מוסיפה פוסטים שנכתבו עוד לפני שהתחלתי את היומן והם לגמרי חלק ממנו. מלאכה סיזיפית ביותר.  

:)

החזרה לפוסטים הישנים... ואוו. התחלתי בליצור האשטאג #יומןהקפיטנית ולהכניס אותו לפוסטים מהחדש ביותר לישן. חשבתי שזו תהיה עבודת סימון וגיזום פשוטה. אבל לא יכולתי להתאפק ובמקום רק לסמן נכנסתי וקראתי את הפוסטים במלואם. כולל תגובות.
הצפה.
הצפה ברמה ששעתיים אחרי שהתחלתי חטפתי דלקת גרון שהשביתה אותי לכמה ימים.
אוקיי, הבנתי.
אני עוד לא יכולה להסתכל על מה שקרה בחודשיים האחרונים.


אחרי שגמרתי לחלות (היום בבוקר) החלטתי להתחיל מהפוסטים הישנים יותר. מההתחלה. יותר רחוק כבר. שלא נאמר - קרה לפני מאה שנה (7 חודשים). כרמי מקבל את הצעת העבודה. אני מכריזה קבל עם ופייסבוק שאנחנו עוברים (132 לייקים!). התמונה שלו אורז לפני הנסיעה הראשונה ועמליה מסתכלת עליו. מציף. ברמות.

חולה ולא מסוגלת לפתוח את העיניים אחרי שעתיים עריכה

יום אחד אני אבין מה עשיתי פה עם היומן הזה. יום אחד אולי אכתוב עבודה אקדמית מבריקה על הדרך שבה עזרתי לעצמי להתמודד עם התקופה הזו בעזרת הכתיבה. בינתיים יש לי בדל תחושה שעשיתי פה דבר גדול וגאוני ואני לא בדיוק יודעת להסביר למה.
מסירה את הכובע בהשתאות והערכה לכוח הפנימי שדוחף אותי לכתוב.
ומחכה להשלים, לאט לאט, את מלאכת העריכה, ושהדבר הזה- המעבר, הבלוג, החוויות, הרגשות - יתלכד לכדי דבר אחד קוהרנטי וענק-
אולי אז אהיה מסוגלת להביט בו בלי לחטוף דלקת גרון,
ולקבל איזו תובנה או שתיים על החיים.
אפשר לקרוא לזה: וריאציה מילניאלית-וירטואלית על טיפול פסיכולוגי self inflicted.

בתמונה: חולה גמורה אחרי שעתיים עריכה. יש סיבה למה סשנים טיפוליים נמשכים 50 דקות ואז עושים שבוע הפסקה!

#73 אני חולה ולא נעים לי מכרמי

לא משהו רציני. צינון, חלושס, חום נמוך מאוד.
רגע. למה אני ממעיטה בערך של זה.
אני חלשה. הראש שלי מעורפל ולא מאורגן. אני לא יכולה לישון כמו שצריך בגלל המון נזלת וזיעה ואני לא מרגישה טוב.
בסדר - לא מתים מזה. בסדר 2 - לא צריך לעשות מזה סיפור גדול. ואני לא מרחמת על עצמי. אבל אני כן רוצה לתת לעצמי טיפול טוב. כלומר - לנוח. לשתות הרבה. לאכול מה שהגוף מבקש. ומינימום מגע עם הילדות.
כרמי נסע לעבודה אצל לקוח אתמול. יצא ב6:30 בבוקר וחזר ב19:00. ואני לקחתי אותן לבי"ס וחזרה. וארגנתי להן אוכל (ואפילו ארוחת ערב), ולקחתי אותן לחוג והקשבתי להן והייתי יחסית סבלנית. ובין לבין בכל הזדמנות שיש לי קרסתי ובהיתי. כרמי חזר הבייתה ב19:00 ואני הפקדתי בידיו את הילדות, ברחתי למיטה ונשארתי שם עד שהן הלכו לישון.
וביקשתי שהבוקר, מכיוון שהוא עובד מהבית, שיקח אותן הוא לביה"ס.
והוא אמר בטח, אין בעיה.
ובבוקר כשקמתי אחרי לילה זוועה סימסתי לו למטה שבבקשה יארגן אותן ויקח אותן לבי"ס.
ולא נעים לי ממנו.
אני יודעת שהוא לא אוהב את הארגונים האלה עם הילדות. אין לו סבלנות. זרקתי עליו עוד מטלה שגוזלת לו זמן יקר מהעבודה. היו לו כמה ימים קשים בעבודה ובסופ"ש יש לו יום לבד עם הילדות כי אני נוסעת להופעה.
אני שוכבת במיטה ומקשיבה לו מתווכח עם הילדות בדרך שאני יודעת שתביא יותר עצבים מאשר תועלת לכל המעורבים בדבר.
והשופטת הפנימית מתחילה: זה לא בסדר שאת שוכבת פה.
את יכולה לעשות מאמץ ולקום להתארגן.
אפילו רק לארגן אותן ושהוא יקח אותן לבי"ס.
טוב תקחי אותן לבי"ס ותקרסי אח"כ, כמו שעשית אתמול.
את סתם מתפנקת. מתעצלת. מנצלת.

וקול אחר אומר: אבל אני עייפה. ואני חולה. ואני רוצה לנוח.
הוא פה. הוא *יכול* לקחת אותן לביה"ס. יש לו זמן לזה.
נכון, זה מאמץ אותו. אז מה. אז הוא יעבוד קצת יותר קשה היום. זה בסדר. מותר שיהיו ימים כאלה.
בשבוע הבא הוא נוסע ללקוח ליומיים ואני אהיה לבד עם הילדות.
שבוע אחרי הוא נוסע ל4 לילות (!!) וכנ"ל.
ואני כל כך מפרגנת לו את זה. ואין בעיה ותיסע ואנחנו נסתדר בסדר גמור. תכלס, התאמנתי 3 חודשים בלהסתדר בלעדייך. מה זה 4 ימים.
אבל עליו אני מרחמת. קשה לו. אני רואה שזה לא קל לו.
והקול אומר - וואלה, גם לי זה לא קל להיות איתן לבד. רק שאני יודעת שאין ברירה. ואצלו, הוא כאילו יודע תמיד שאני פה, אז לכאורה יש ברירה והן יכולות להיות הבעייה שלי. למעשה רוב הימים בבוקר הן הבעייה שלי, אז שהן הבעייה שלו זה מעצבן.

אני כועסת עליו שהוא מתעצבן. אני מעדיפה שיקבל את הבעסה בסבבה, ויגרום לי להרגיש נוח עם זה שאני נחה. שיפרגן את זה מכל הלב. שאני לא ארגיש שזה שאני במיטה בא על חשבונו ועל חשבון הילדות. שכולם סובלים כי אני חולה.

הפמיניסטית שבי מתמרדת כלפי ההתארגנות שנהייתה לנו בבית.
בבית שבו גדלתי היה שוויון זכויות מלא, עם אבא פעיל שעושה בבית לא פחות מאמא, ואולי יותר. עם אמא קרייריסטית מצליחה וחכמה שמרוויחה כסף מעולה. ומהמקום הזה יצרתי לעצמי משפחה שבה אני המטפלת העיקרית בילדות, לא מרוויחה כסף, ולא נעים לי כשאני מבקשת מבעלי לטפל בילדות. למרות שכאמור, הוא תמיד עושה את זה, ועושה את זה מעולה.

מה זה? למה זה ככה? זו הבניה חברתית? אבל זה לא הבית שגדלתי בו. אז מאיפה זה בא לי?

הלכתי לספר לו על הפוסט לפני שאני מפרסמת. בכל זאת זה נושא קצת אישי. אבל גם הרבה חברתי. אני יודעת שאני לא האשה היחידה שמחזיקה ברגשות האלה ולא נוח לה איתם. וכרמי החכם אמר: קודם כל אין לי בעיה שאת כותבת עלי בפייסבוק. ושנית, גם את מתעצבנת על הילדות בבוקר. ואף אחד לא חושב עלייך שזה בגלל שאת לא רוצה לטפל בהן. הן פשוט מעצבנות לפעמים. אני עושה את כל מה שצריך ואני לא מתלונן. רק את, דרך העדשה העכורה שלך, חושבת שאני כן.

וואלה. צודק.
.
.
.
.
רוצה לבקש ממנו דברים בלי להרגיש אשמה ושאני מעבידה אותו קשה מדי. אני רוצה להפסיק להרגיש שהטיפול בבית ובילדות הוא כולו אחריות שלי.
נשבעת שהיה לנו שוויון בתפקידי הבית עד שנהיינו הורים.

אני רוצה שוויון בבית שלי ובהרגשה שלי ולא יודעת איך לגרום לו לקרות.
אני רוצה את מעמד האישה שלי בחזרה.

מי מזדהה איתי? ומי בכלל לא? שתפו במחשבותיכן.. גם הגברים הקוראים בבקשה

#72 הקץ לחנ"ב

עמליה לא רוצה ללכת לביה"ס. עמליה שוכבת על הספה, מתכסה בשמיכה ומכריזה שהיא לא מתלבשת ולא הולכת. סיבותיה מגוונות:
מדי בי"הס לא נוחים לה - השמלה וגם החצאית. מכנסיים היא לא רוצה.

המורה החביבה עליה לא נמצאת היום. היא תלך ביום שהמורה נמצאת.
היא לא מרגישה טוב.*שיעול שיעול*
בעצם יש לה קקי.
יש סייעת אחת שצועקת. לא על עמליה אמנם, עליה אף פעם לא צועקים ותמיד משבחים. אבל כשהסייעת צועקת, עמליה רוצה לצעוק עליה בחזרה, ומפחדת שישלחו אותה הבייתה.
מכריחים אותה ללכת בטור וזה מרגיז.
החברות שלה משחקות איתה ואז באה ילדה אחרת וקוראת להן והן הולכות באמצע המשחק וזה מעליב.
היא מטפחת תקווה שאם אתן לה להישאר בבית היא תוכל לראות יותר טלויזיה. (טרו סטורי). אגב לא תקווה בלתי מבוססת. סביר להניח שאם תישאר זה בדיוק מה שיקרה.

אני יושבת איתה ומנסה להבין ממנה מהן סיבותיה. מה מהותי עבורה ומה לא. איך אפשר לעזור לה להתגבר.
מי שבילתה פעם שעה-שעתיים בביתנו בוודאי שמה לב לדגש שעמליה שמה על לבוש. ביום רגיל היא מחליפה 5-7 מערכות בגדים. הלבוש חייב להיות מדויק למה שהיא מרגישה ורוצה. יש לה לוק ספציפי בראש וחשוב לה להגשים אותו בדיוק בדיוק. אני מעריכה את התכונה הזו בה. מבחינתי זו עוד דרך שבה היא מביאה את הפנימיות שלה החוצה. יצירתיות אין קץ בכל הנוגע לאופנה. מגיל שנה וחצי היא מתעקשת לבחור את הבגדים.
אפשר להבין למה לילדה כזו קשה ללבוש מדים אחידים בכל בוקר.

ילדה שהיא פשוט Too cool for school

מנסה לתווך לה מרחוק ולא בזמן אמת את הילדות, את המורות. זה כמובן לא עובד.
ובלב אני פותחת שיחה פנימית: אולי באמת לא טוב לה בית הספר הזה? אולי בשנה הבאה נחזיר אותה לחינוך ביתי? אני יכולה לחנך אותה בבית?
היום אני יכולה לאפשר לה להישאר בבית?

והתשובה עולה מתוכי, ברורה כמו הלוק המתגבש במוחה של עמליה:
היום לא. היום יש לי שיעור יוגה. אני לא רוצה לוותר עליו.
אין לי מה לעשות איתה בבית. היא באמת תראה טלויזיה חלק ניכר מהבוקר וזה לא לטובתה כרגע.
אני צריכה לנוח מהסופ"ש האינטנסיבי של היומולדת. מגיעה לי מנוחה! עמליה תלך לביה"ס גם אם הוא לא מושלם וגם אם זה לא נוח לה. כי אני צריכה הפסקה מהילדות.

ככה. פשוט. חזק.
ואני יודעת - כבר אין לי סבלנות לחנ"ב.
אני צריכה כמה שעות ביום לעצמי. אני צריכה לנשום ולשמוע את עצמי חושבת, מה שלא מתאפשר כשהילדות שלי בסביבה.
וזאת גם התשובה שלי לשנה הבאה. לא יהיה חנ"ב. זה כבר לא בשבילי.
אני אעזור לעמליה במה שהיא תצטרך. אני אקל עליה במה שאפשר. אדבר עם המורות שלה. אזמין את החברות אחה"צ כדי לחזק את הקשר. אנסה להעביר אותה בי"ס אם צריך. אעודד אותה. אבל היא לא נשארת בבית.
גם לי יש צרכים. ואני כבר לא רוצה לשים אותם בצד.
אני רוצה לקיים עולם פנימי וחיצוני נפרד מהילדות שלי, בחלק מהזמן. ולא רק בערב אחרי שהן הולכות לישון.
את הולכת לבי"ס וזהו זה.

היא לא קמה מהספה. אני הולכת להתלבש. אני לא דואגת. אנחנו נצא מהבית בזמן והיא תהיה לבושה ומאורגנת. הנחישות הפנימית שלי לא מותירה לה מקום לדיון. בשעה היעודה היא עומדת מוכנה לצאת, וגם אני.

בתיק שלי מוכנה השמלה שהיא אוהבת, בצהריים לפני שנצא מבי"ס היא תחליף לשמלה וכפכפים כדי שיהיה לה נוח ופחות חם ללכת הבייתה. אני גם מתכננת לקנות להן קרטיב כדי לצנן ולהקל את ההליכה הארוכה והחמה. הזמנתי חברה שלה לגן המשחקים מחר.

כל הדרך לביה"ס היא עליזה ושמחה. היא לא נראית כמו מישהי שלא רוצה ללכת. אני מתחילה להבין שאולי רק קשה לה להתניע בבוקר ולעזוב את הבית. שיכול להיות שכל הסאגה הזו היא בעיקר קושי במעברים. לכאורה אם הייתה חוששת מביה"ס באמת הייתה נכבית ככל שהיינו מתקרבות ואז נצמדת אלי ומסרבת להיכנס.

כשאנחנו מגיעות לביה"ס היא פוגשת חברה וטסה איתה פנימה בלי להגיד לי שלום ובלי לקחת את התיק שלה. אני מוסרת את התיק למורה ונפרדת ממנה בלב. בצהריים כשאני אוספת אותה היא מחבקת אותי בעליצות וצועקת "best day e-v-e-r !! " ואני יודעת שהיה לה יום מעולה. רואים עליה. ואני מבינה - קשה לה להתניע. קשה לה להחליף ערוץ - מערוץ הבית לערוץ ביה"ס. היא רוצה להישאר בבית בעיקר בשביל לראות טלויזיה, וזו, גם אם סיבה לגיטימית, לא הסיבה שבגללה אשקול חנ"ב.
בסדר לה בבי"ס. יש התמודדות וזה לא קל. ויקח לה זמן להרגיש בבית ושמצאה את המקום שלה בקרב חברות. אני עם חינוך ביתי סיימתי.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

אני יודעת שאת הפוסט הזה קוראות רבות מחברותיי וחבריי בחנ"ב, ויש בי פחד שמא תקראו אותו כהכללה על חנ"ב או ביקורת על הבחירות שלכם.
חשוב לי לציין שאני מביאה פה את ההרגשה והנסיון הפרטיים שלי. ידוע יודעת שיש מחנ"בים שמצליחים לקיים עולם פנימי וחיצוני נפרד מהילדות. ויש כאלה שלא וזה כרגע פחות חשוב להם בתקופה זו של חייהם. הם מסוגלים להמתין עד שהילדים יגדלו / נאלצים להמתין מפאת הצרכים של ילדיהם הרגישים. אני מרגישה שצריכה נפרדות כרגע. וזה כבר מתאפשר. ואני מודה על כך.

#71 יומולדת בניכר

אתמול הייתה יומולדת 5 לעמלי. לפני שבועיים ניגשה אלינו ילדה מהגן שלה ונתנה לה הזמנה ליום ההולדת של אותה ילדה שיחגג בג'ימבורי. ב21 ליולי. כלומר חודש התראה מראש. נתבקשנו ל RSVP, כמובן. וזה מה שמקובל פה , כבר מגיל שנה. עוד באותו רגע הבנתי שלא נוכל לספק לה את חלום החגיגה עם חברות מהגן. לא התארגנו על זה חודש מראש. hell, חודש לפני היומולדת עוד לא היינו בגן ועוד לא היו לה חברות. לארח למסיבה כשאני לא מכירה את הילדות, לא את ההורים שלהן ולא את מה שנהוג פה - ביג נו נו.
והיא ממש התאכזבה. 

אליש ואני קישטנו את הסלון

אליש כתבה בעצמה את השלט Hapi birth day. שלט ראשון שמכינה באנגלית. גאה בעצמה מאוד ובצדק

הבטחנו לה שנעשה לה כיף בחברת המשפחה. ואיכשהו יצא לנו לא משהו. גם אנחנו לא היינו בטוחים איך לחגוג לה. לקחנו אותה ללונדון למוזיאון הילדות. יצאנו מאוחר והיה עיכוב ברכבות, לקח לנו 3 שעות להגיע. היה לנו חם והיינו עייפות. במוזיאון עצמו היה נחמד, אבל לא מספיק כדי להצדיק את הנסיעה הארוכה.

התחפשה לטבחית מהמאה הקודמת 

We're on a road to no where

ואז נסיעה בחזרה, ועד שזכינו להדליק לה נר על העוגה כבר היה 20:00. ופספסנו את השליח של אמזון עם המתנה שלה כי לא היינו בבית. ושאלתי את עצמי למה בכלל נסענו. 

כרמי שיחק אותה עם עוגה מהממת ביופיה וטעימה מאוד. טבעונית כמובן

והיום ניסינו לעשות חוויה מתקנת. נתנו להן יום של רביצה בבית, טלויזיה ככל יכולתן (זה מה שרצתה). המתנה סופסופ הגיעה. ארגז כלים לפיה שאוהבת לתקן צעצועים וכל מה שמתקלקל. 

A magical tool box for the tinker fairy

ולמרות שהיה יום באיזי ואכלה עוגת יומולדת לארוחת בוקר והכל היה לכאורה בסדר ותיקון לאתמול היא לא הייתה מרוצה. הכל נצבע בצבע העכור של געגועיה לחברות שלה. היום לא היה שווה, מסתבר, בלי עלמה ונועה. ולא, היא לא רוצה לדבר איתן בוידאו. היא רוצה לחזור לישראל ולשחק איתן.
סביב היומולדת עלתה בצורה חדה חוזרת ונשנית הבקשה לחזור לישראל לחיים שהיו לנו לפני. לא ללכת לביה"ס אלא להיות בחינוך ביתי. להיות עם המשפחה. אליש ניסתה לעודד אותה שעוד חודש וקצת סבא וסבתא ואור בת הדודה באים לבקר. לא עזר.
נחמצתי יחד איתה. יש לה געגוע שאי אפשר לרפא.
כשאליש מתגעגעת היא מדברת בוידאו עם החברות שלה. עמלי לא מסופקת מהוידאו. ולא מחגיגות יומולדת שלא נראות בדיוק כמו שהיו החגיגות לאלישבע בארץ, שכנראה זה מה שציפתה. היה לי עצוב מצד אחד שפספסנו את הרצונות שלה ומצד שני תחושה שאי אפשר לרצות אותה לא משנה מה נעשה.
אוף. קיויתי שהיא תהנה ביומולדת שלה. אבל, כמו שאמרה חברה חכמה, מי אמר שהנאה זה מה שאמור לקרות ביומולדת?!