השבוע ליוויתי את הכיתה של אלישבע ליום ספורט. צעדנו, כ250 תלמידים בכיתות גן חובה עד כיתה ה', לפארק ספורט שמרוחק חצי מייל - 10 דקות הליכה - מביה"ס. בדרך חצינו כביש ראשי. כשאני חושבת על איך מבצע הליכה כזה היה קורה בישראל אני חושבת על מורות מרוטות, צורחות בבהלה על ילדים שובבים שמתקרבים לכביש יותר מדי. נזכרת איזה לחץ היה עבורי כשהוצאתי קבוצות מהמועדונית שעבדתי בה. כמה בלאגן.
ופה. סדר מופתי.
לפני היציאה המורות שולחות את הילדים בקבוצות לשירותים. הילדים עושים וחוזרים ישר. קבוצה אחת חוזרת הבאה יוצאת.
המורות פוקדות line up in registration order והילדים מסתדרים בטור עורפי בתוך הכיתה. מצעידות אותם החוצה לחצר שם כל 12 הכיתות יושבות, כל כיתה בטור עורפי. הילדים מתיישבים בישיבה מזרחית בשקט. מורה אחת לפנים, אחת מאחור. (בשתי השכבות הנמוכות יש מורה וסייעת בכל כיתה. הכיתה של אליש התחילה ב25 תלמידים עם שתי מורות בתחילת השנה. עכשיו, כשכמה ילדים עזבו, הם 20 ילדים. עם שתי מורות). מצוותים אותנו, ההורים המלווים - כל הורה אחראי על 4 ילדים.
הילדים יושבים בשקט. אם הם מדברים זה בשקט אחד עם השני. וכשהמורות מבקשות הם משתתקים ושמים לב. אין צורך לגעור בהם ובטח שלא לצעוק. מורה אחת, בלי אמצעי הגברה, מתדרכת 250 תלמידים איך ההליכה הולכת להתבצע. כולם מקשיבים. היא לא צריכה לצעוק.
כשקמים ללכת הילדים מסתדרים בזוגות. לא צריך לבקש מהם - הם מתורגלים. ויש להם פרטנר קבוע שאיתו הם הולכים, יד ביד, את כל הדרך. הם לא עוזבים ידיים בשום שלב. גם לא הילדים היותר שובבים. המקסימום שובבות שלהם זה שהטור יתעקם קצת. ומיד יחזירו אותם למקום. השמש יצאה וחם ממש. אני מחזיקה את היד של אלישבע, מהצד השני שלה הארי. היד שלי מזיעה, גם של אלישבע. היא והארי לא יעזבו ידיים גם לא לרגע אחד, גם כשהיד מזיעה.
וכך הולך לו טור עורפי ארוך של זוגות, ולצידם ההורים המלווים. כל כיתה היא טור, תחום בתחילתו ובסופו על ידי המורות. הכל אסוף, מאופק, מסודר. כשמורה צריכה לקרוא ילד לסדר היא עושה זאת בעזרת הסבר בקול שקט ומבט מצמית. זה מספיק.
מגיעים למגרש ספורט ענק בו פזורות תחנות של משחקים ספורטיביים/היתוליים. כל כיתה עוברת בין התחנות השונות לפי סדר שנקבע מראש. בכל תחנה יש אשת צוות שרושמת ניקוד (!) לכיתה ולקבוצות השונות. כל כיתה מחולקת ל4 קבוצות - נפטון, ונוס, מארס וסאטורן. הילדים התבקשו ללבוש חולצות בצבעי הקבוצה (כחול, צהוב, אדום וירוק, בהתאמה). הקבוצות בכל כיתה מתחרות אחת בשניה במשחקים השונים:
מרוץ כף (ביד) וביצה (מפלסטיק), קליעת טבעות לקונוסים, מרוץ בזמן שמאזנים ביד אחת כדור טניס על מחבט. קפיצה בתוך חישוקים, קפיצה על כדור גומי למרחק, קליעה למטרה ועוד.
בכל פעם שמגיעים לתחנה חדשה מושיבים את הילדים בארבעה טורים לפי הקבוצות שלהם. זה גם הסדר שבו יתחרו בתחנה. הילדים יושבים די בשקט. מסבירים להם מה קורה בתחנה. הם מתחרים. לא ממש מעודדים אחד את השניה. ומצד שני גם אין קטילות או כעס כשמפסידים. את שמחת הניצחון או אכזבת ההפסד, אם יש כזו, הם שומרים לעצמם. אין קול תרועה קבוצתי.
הדרך לסמן שהקבוצה ניצחה במרוץ, אחרי שכולם רצו, היא.. תנחשו... להתיישב כולם בטור. ככה מראים למפעילת התחנה שסיימנו ראשונים. והיא רושמת.
הפסקת נשנוש. האוכל מסופק על ידי בית הספר. מה נותנים? תרמילי אפונה טריים (כאלה שאוכלים גם את התרמיל), ועגבניות שרי. זהו. נגנבתי מזה לגמרי. והילדים.. רעבים אחרי כל הריצה וההתרגשות.. מנשנשים. אפילו אליש הסכימה לטעום! זה לא היה לטעמה. אבל ניסתה וכל הכבוד לה. וכל הכבוד לביה"ס שמביא אוכל בריא וטרי.
בסוף היום אוספים את כולם. שוב מושיבים אותם בטור עורפי.
איזה יום ספורט מוזר. חוץ מברגעים שהייתה פעילות ספורט מובנית רוב שאר הזמן הם ישבו. בשקט.
מכריזים על הקבוצות הזוכות. מכריזים על מקום ראשון שני ושלישי מכל כיתה. אלישבע מקבלת פרס על רוח ספורטיבית והיא מבסוטה אש מהגביע הקטן שלה.
ההורים מגיעים בשעה 13:00 לפיקניק הורים וילדים. עכשיו זה זמן חופשי. הדשא מלא בציוד ספורט והילדים רשאים להשתולל כרצונם. בכל מקום ילדים משחקים כדורגל, רצים, עושים גלגלונים על הדשא ומשחקים. אלישבע, כמובן, לא זזה ממני מילימטר. אנחנו מלמדות את המורה שלה תנוחות יוגה ומשוויצות ביכולות שלנו :)
מי שרוצה יכול לקחת את הילדים הבייתה. אנחנו צריכות ללכת לביה"ס לאסוף את עמליה, אז חוזרות יחד עם המורות. בדרך חזרה המורה מנדבת אותי ללוות בטיול מחר לטירת ווינזדור. אני קופצת על ההצעה בשמחה. מחר אבקר במקום בו הארי ומייגן התחתנו.
היום הזה הותיר אותי בתחושות מעורבות. אני פה ממש מעט זמן, וככל שאני מעמיקה כך נפתחות אצלי יותר שאלות לגבי מה אפשרי, מה נכון, מה רצוי בחינוך ילדים. אצלנו בישראל נהוג לחשוב שילדים, במיוחד ילדים צעירים, לא יכולים לשבת בשקט. זה לא מצופה מהם. לא באמת. לא לאורך זמן. הבעת שמחה היא בווליום גבוה. חיים עם ילדים הם בהכרח חיים ברעש ובלאגן, במיוחד בקבוצה של יותר משלושה. וגם אני חשבתי שככה זה. זה הפריע לי הרבה פעמים, כמי שרגישה לרעש.
והנה במו עיניי נוכחתי שהם יכולים. וזה לא פוגם בשמחה שלהם. הם שמחים, רק יותר בשקט. הם התרגשו מאוד מיום הספורט, אבל הם הצליחו להכיל את ההתרגשות בתוך הגוף, במרחב הפרטי שלהם. זה לא גרם להם להשתגע. הם הצליחו גם להתרגש וגם להישמע להוראות. והיחס הזה - של לדאוג ביום טיול שיהיה מבוגר אחד אחראי על כל ארבעה ילדים(!!) כמה זה חכם. כמה זה מקל. כמה זה עושה את הכל יותר מסודר ונוח. למורות היה כל כך הרבה יותר קל כשהילדים ממושמעים.
לראות את הדבר הזה... זה לא פשוט לי כישראלית. בהתחלה זה לראות ולא להאמין. ואח"כ לראות ולהתפעל. ואח"כ לכאוב למה זה לא ככה אצלנו. ואח"כ לתהות האם בבית שלי אני יכולה להשליט קצת יותר מהסדר וההקשבה הזו. ולשאול את עצמי - מה המשמעויות של חינוך כזה? מה החסרונות שלו? לאן הלכה אש התחרות שבוודאי הייתה שם בתוך הילדים? האם האנרגיה הזו יוצאת אח"כ באלימות שקטה במקום אחר? או שבאמת הילדים מצאו פורקן בספורט? איך הילדים מרגישים כשמסדרים אותם ככה? זה נותן להם בטחון או מגביל אותם? או אולי גם וגם? וזה לא נגמר רק ביחס של בי"ס. כשאני מדברת עם אמהות בחצר ביה"ס אני שמה לב שאף ילד לא מפריע לאמא שלו באמצע השיחה. לא יעלה על דעתם להתפרץ. גם קטנים מאוד. הם אולי ייבבו קצת אבל יחכו בסבלנות עד שאמא תתפנה אליהם. אני מניחה שזה תוצר של דגש גדול שההורים שמו על הדבר הזה. הילדות שלי מתפרצות לדברים שלי כל הזמן. אם אני עומדת לשוחח רגע יותר ממה שנראה להן שהגיוני הן נוזפות בי ומקטרות. וגם במצב הזה - הן לא חריגות בישראל. יש איזו הנחת מוצא שילדים לא יכולים לחכות בסבלנות. ופה - כולם מחכים. בסבלנות.
זה שולח אותי להמון מחשבות. פותח המון כיווני מחשבה על מה אפשרי, מה פחות. מה נכון. תוהה מה אפשרי למשפחה הפרטית שלי. האם אני רוצה לעשות שינוי ואיך. הנחות יסוד מתערערות לי. זה מציף ומפחיד. וגם מסקרן ומרחיב. עוד ועוד ידיעות ובטחונות מתערערים.
ופה. סדר מופתי.
לפני היציאה המורות שולחות את הילדים בקבוצות לשירותים. הילדים עושים וחוזרים ישר. קבוצה אחת חוזרת הבאה יוצאת.
המורות פוקדות line up in registration order והילדים מסתדרים בטור עורפי בתוך הכיתה. מצעידות אותם החוצה לחצר שם כל 12 הכיתות יושבות, כל כיתה בטור עורפי. הילדים מתיישבים בישיבה מזרחית בשקט. מורה אחת לפנים, אחת מאחור. (בשתי השכבות הנמוכות יש מורה וסייעת בכל כיתה. הכיתה של אליש התחילה ב25 תלמידים עם שתי מורות בתחילת השנה. עכשיו, כשכמה ילדים עזבו, הם 20 ילדים. עם שתי מורות). מצוותים אותנו, ההורים המלווים - כל הורה אחראי על 4 ילדים.
הילדים יושבים בשקט. אם הם מדברים זה בשקט אחד עם השני. וכשהמורות מבקשות הם משתתקים ושמים לב. אין צורך לגעור בהם ובטח שלא לצעוק. מורה אחת, בלי אמצעי הגברה, מתדרכת 250 תלמידים איך ההליכה הולכת להתבצע. כולם מקשיבים. היא לא צריכה לצעוק.
כשקמים ללכת הילדים מסתדרים בזוגות. לא צריך לבקש מהם - הם מתורגלים. ויש להם פרטנר קבוע שאיתו הם הולכים, יד ביד, את כל הדרך. הם לא עוזבים ידיים בשום שלב. גם לא הילדים היותר שובבים. המקסימום שובבות שלהם זה שהטור יתעקם קצת. ומיד יחזירו אותם למקום. השמש יצאה וחם ממש. אני מחזיקה את היד של אלישבע, מהצד השני שלה הארי. היד שלי מזיעה, גם של אלישבע. היא והארי לא יעזבו ידיים גם לא לרגע אחד, גם כשהיד מזיעה.
וכך הולך לו טור עורפי ארוך של זוגות, ולצידם ההורים המלווים. כל כיתה היא טור, תחום בתחילתו ובסופו על ידי המורות. הכל אסוף, מאופק, מסודר. כשמורה צריכה לקרוא ילד לסדר היא עושה זאת בעזרת הסבר בקול שקט ומבט מצמית. זה מספיק.
מגיעים למגרש ספורט ענק בו פזורות תחנות של משחקים ספורטיביים/היתוליים. כל כיתה עוברת בין התחנות השונות לפי סדר שנקבע מראש. בכל תחנה יש אשת צוות שרושמת ניקוד (!) לכיתה ולקבוצות השונות. כל כיתה מחולקת ל4 קבוצות - נפטון, ונוס, מארס וסאטורן. הילדים התבקשו ללבוש חולצות בצבעי הקבוצה (כחול, צהוב, אדום וירוק, בהתאמה). הקבוצות בכל כיתה מתחרות אחת בשניה במשחקים השונים:
מרוץ כף (ביד) וביצה (מפלסטיק), קליעת טבעות לקונוסים, מרוץ בזמן שמאזנים ביד אחת כדור טניס על מחבט. קפיצה בתוך חישוקים, קפיצה על כדור גומי למרחק, קליעה למטרה ועוד.
בכל פעם שמגיעים לתחנה חדשה מושיבים את הילדים בארבעה טורים לפי הקבוצות שלהם. זה גם הסדר שבו יתחרו בתחנה. הילדים יושבים די בשקט. מסבירים להם מה קורה בתחנה. הם מתחרים. לא ממש מעודדים אחד את השניה. ומצד שני גם אין קטילות או כעס כשמפסידים. את שמחת הניצחון או אכזבת ההפסד, אם יש כזו, הם שומרים לעצמם. אין קול תרועה קבוצתי.
הדרך לסמן שהקבוצה ניצחה במרוץ, אחרי שכולם רצו, היא.. תנחשו... להתיישב כולם בטור. ככה מראים למפעילת התחנה שסיימנו ראשונים. והיא רושמת.
הפסקת נשנוש. האוכל מסופק על ידי בית הספר. מה נותנים? תרמילי אפונה טריים (כאלה שאוכלים גם את התרמיל), ועגבניות שרי. זהו. נגנבתי מזה לגמרי. והילדים.. רעבים אחרי כל הריצה וההתרגשות.. מנשנשים. אפילו אליש הסכימה לטעום! זה לא היה לטעמה. אבל ניסתה וכל הכבוד לה. וכל הכבוד לביה"ס שמביא אוכל בריא וטרי.
בסוף היום אוספים את כולם. שוב מושיבים אותם בטור עורפי.
איזה יום ספורט מוזר. חוץ מברגעים שהייתה פעילות ספורט מובנית רוב שאר הזמן הם ישבו. בשקט.
מכריזים על הקבוצות הזוכות. מכריזים על מקום ראשון שני ושלישי מכל כיתה. אלישבע מקבלת פרס על רוח ספורטיבית והיא מבסוטה אש מהגביע הקטן שלה.
ההורים מגיעים בשעה 13:00 לפיקניק הורים וילדים. עכשיו זה זמן חופשי. הדשא מלא בציוד ספורט והילדים רשאים להשתולל כרצונם. בכל מקום ילדים משחקים כדורגל, רצים, עושים גלגלונים על הדשא ומשחקים. אלישבע, כמובן, לא זזה ממני מילימטר. אנחנו מלמדות את המורה שלה תנוחות יוגה ומשוויצות ביכולות שלנו :)
מי שרוצה יכול לקחת את הילדים הבייתה. אנחנו צריכות ללכת לביה"ס לאסוף את עמליה, אז חוזרות יחד עם המורות. בדרך חזרה המורה מנדבת אותי ללוות בטיול מחר לטירת ווינזדור. אני קופצת על ההצעה בשמחה. מחר אבקר במקום בו הארי ומייגן התחתנו.
היום הזה הותיר אותי בתחושות מעורבות. אני פה ממש מעט זמן, וככל שאני מעמיקה כך נפתחות אצלי יותר שאלות לגבי מה אפשרי, מה נכון, מה רצוי בחינוך ילדים. אצלנו בישראל נהוג לחשוב שילדים, במיוחד ילדים צעירים, לא יכולים לשבת בשקט. זה לא מצופה מהם. לא באמת. לא לאורך זמן. הבעת שמחה היא בווליום גבוה. חיים עם ילדים הם בהכרח חיים ברעש ובלאגן, במיוחד בקבוצה של יותר משלושה. וגם אני חשבתי שככה זה. זה הפריע לי הרבה פעמים, כמי שרגישה לרעש.
והנה במו עיניי נוכחתי שהם יכולים. וזה לא פוגם בשמחה שלהם. הם שמחים, רק יותר בשקט. הם התרגשו מאוד מיום הספורט, אבל הם הצליחו להכיל את ההתרגשות בתוך הגוף, במרחב הפרטי שלהם. זה לא גרם להם להשתגע. הם הצליחו גם להתרגש וגם להישמע להוראות. והיחס הזה - של לדאוג ביום טיול שיהיה מבוגר אחד אחראי על כל ארבעה ילדים(!!) כמה זה חכם. כמה זה מקל. כמה זה עושה את הכל יותר מסודר ונוח. למורות היה כל כך הרבה יותר קל כשהילדים ממושמעים.
לראות את הדבר הזה... זה לא פשוט לי כישראלית. בהתחלה זה לראות ולא להאמין. ואח"כ לראות ולהתפעל. ואח"כ לכאוב למה זה לא ככה אצלנו. ואח"כ לתהות האם בבית שלי אני יכולה להשליט קצת יותר מהסדר וההקשבה הזו. ולשאול את עצמי - מה המשמעויות של חינוך כזה? מה החסרונות שלו? לאן הלכה אש התחרות שבוודאי הייתה שם בתוך הילדים? האם האנרגיה הזו יוצאת אח"כ באלימות שקטה במקום אחר? או שבאמת הילדים מצאו פורקן בספורט? איך הילדים מרגישים כשמסדרים אותם ככה? זה נותן להם בטחון או מגביל אותם? או אולי גם וגם? וזה לא נגמר רק ביחס של בי"ס. כשאני מדברת עם אמהות בחצר ביה"ס אני שמה לב שאף ילד לא מפריע לאמא שלו באמצע השיחה. לא יעלה על דעתם להתפרץ. גם קטנים מאוד. הם אולי ייבבו קצת אבל יחכו בסבלנות עד שאמא תתפנה אליהם. אני מניחה שזה תוצר של דגש גדול שההורים שמו על הדבר הזה. הילדות שלי מתפרצות לדברים שלי כל הזמן. אם אני עומדת לשוחח רגע יותר ממה שנראה להן שהגיוני הן נוזפות בי ומקטרות. וגם במצב הזה - הן לא חריגות בישראל. יש איזו הנחת מוצא שילדים לא יכולים לחכות בסבלנות. ופה - כולם מחכים. בסבלנות.
זה שולח אותי להמון מחשבות. פותח המון כיווני מחשבה על מה אפשרי, מה פחות. מה נכון. תוהה מה אפשרי למשפחה הפרטית שלי. האם אני רוצה לעשות שינוי ואיך. הנחות יסוד מתערערות לי. זה מציף ומפחיד. וגם מסקרן ומרחיב. עוד ועוד ידיעות ובטחונות מתערערים.
 |
| 12 כיתות יושבות בטורים להכרזת הזוכים. הילדים שעומדים הם אלה שהרגע קראו בשמם לקחת מדליה. גם פה, שקט כך שמורה אחד בלי מגאפון מדבר וכולם שומעים. פסיכי ובלתי נתפס |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה