אי שם בסוף 2005 התקרבתי לסיים תואר ראשון בספרות אנגלית ובי.איי כללי. לא היה לי שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות כשאקבל את התואר. בתקופה ההיא עבדתי כמלצרית וחייתי בתל אביב. אחרי שיהיה לי תואר, חשבתי, אצטרך למצוא עבודה "של גדולים" ולהחליט מה אני רוצה לעשות בחיים. אמאלה. הרעיון הזה של כיוון או קריירה כל כך איים עלי שמסמסתי את התואר. הפסקתי להגיש עבודות, "לא התעוררתי" בבוקר של המבחן, ובסופו של דבר עבר המועד האחרון להגשת העבודות והרגשתי הקלה עצומה. אני כבר לא יכולה לסיים את התואר השנה. אני לא צריכה להתבגר.
אפשר להמשיך למלצר, לשתות, לעשות סמים, לחיות מהיום למחר ולא לחשוב על העתיד. עתיד זה מפחיד. תכנון לטווח רחוק זה משהו שאנשים בוגרים עושים. ואני, בת 26 אז, אין לי שמץ של כיוון מה לעשות בחיים.
עברו כמה שנים. הסכמתי לסיים את התואר, להתחיל לעבוד בעבודה נורמלית, ואפילו בעבודה עם שליחות וכיוון מקצועי לחיים. פגשתי את כרמי והתחתנו, הריתי וילדתי את אלישבע. ידעתי שאני רוצה להיות עם התינוקת שלי לתקופת זמן משמעותית. הרגשתי שאיתי הכי טוב לה. לא הייתה לי עבודה או מקצוע לחזור אליו (העבודה שלפני הלידה הייתה בשעות אחה"צ והערב - לא מסתדר עם תינוקת קטנה). הבחירה הטבעית הייתה להישאר איתה. וגם, בואו נודה על האמת, שום דבר לא חיכה לי בחוץ. לצאת לעבוד ולהפקיד אותה בידי מטפלות היה משאיר לי מעט מאוד רווח. ורציתי להיות איתה.
ואם אני כבר מסורה כולי לגידול הילדה מה יותר טבעי מלהביא לה אחות, שנתיים אחרי, ושוב עתידי בבית מובטח לכמה שנים.
כשהיו בנות 5 ו3 מיציתי את החינוך הביתי. רציתי להיות לבד חלק מהיום. רציתי לעשות עוד משהו שהוא לא גידול ילדות. רציתי להרוויח כסף. רציתי למדוד את השווי שלי במונחים של העולם המערבי. רציתי להתלבש יפה. רציתי לחשוב על דברים אחרים. להתפתח מקצועית. להתחיל לפתח --- איך קוראים למונח המאיים הזה -- קריירה. שתיהן הלכו לגן ואני פתחתי קליניקה ליעוץ וטיפולים אישיים, על סמך לימודים ונסיון מקצועי שצברתי.
השנה הזאת הייתה קשה. להקים עסק עצמאי לוקח זמן. צריך לעסוק הרבה בשיווק ולא כל כך נהניתי מזה. מהעבודה עצמה נהנתי מאוד. הרגשתי משמעותית, מגשימה את עצמי, למדתי המון. ולא הייתה לי סבלנות לתהליך. להתחיל קריירה, מסתבר, לוקח זמן. ולא תמיד מרוויחים כסף בשנה הראשונה. בנוסף הייתי המון לבד. והרגשתי את עצמי מתחילה לשקוע. זה מה שרציתי? בזה אני רוצה לעסוק? מקצוע עם שליחות זה נכון, אבל רציתי גם פרנסה.
ואיזה שינוי מקצועי אפשר לעשות עכשיו, כשיש לי שתי ילדות קטנות שחשוב לי מאוד מאוד מאוד החינוך שלהן והאוירה שבה הן נמצאות. שיהיו רק חצי יום בגן ורק בגנים פרטיים יקרים. הסבה מקצועית גובה הרבה זמן. והיא גם פותחת מחדש את השאלה "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה". ועל השאלה הזו אין לי תשובה עדיין. ואני כבר בת 36.
ואז באה לי התשובה. אני אחזיר את עמליה הבייתה לעוד שנה של חינוך ביתי! ככה אנחנו נחסוך המון כסף (הגן שלה עלה 30 אלף ש"ח בשנה), אני אוכל לקיים את הקליניקה. היא תהיה בידיים מצוינות. אני לא אהיה לבד - יש קהילה נהדרת. והכי חשוב - אני לא אצטרך לחשוב יותר על מה לעשות עם הקריירה/פרנסה. אני אהיה אמא בחינוך ביתי! זה יעוד. זו עבודה.
היה קל למכור את ההחלטה הזו לכרמי. הוא איש של מספרים וכלכלית זה היה יותר משתלם.
באיזהשהוא שלב חשבתי על לעשות ילד שלישי. ואז הייתה לי שיחה עם כרמי שאמר, ויבורך על כנותו הכואבת: אני לא חושב שאת באמת רוצה עוד ילד. אני חושב שאת שוב במשבר סוף התואר, ולהביא ילד זה יותר קל עבורך מלהחליט על כיוון בחיים. אאוץ'. צודק.
אם יהיה ילד שלישי אתמסר אליו ל3-4 שנים ושוב לא אצטרך להחליט מה הלאה עם עבודה/קריירה/פרנסה. אוכל להימנע משאלות כואבות על ערך עצמי ומעמד האישה-אמא בשוק העבודה, חרטה על המסלול שבחרתי באוניברסיטה/בחיים והכרה במלכוד הכואב של הבאת ילדים ושל השקר הפמינסטי הגדול מכולם "את יכולה לעשות כל מה שגברים עושים" רק שבהנחה שהקמת משפחה השאלה איזה מחיר את והילדים שלך תשלמו על ההכל הזה.
לא עשינו עוד ילד. וכמה חודשים לתוך שנת החינוך הביתי עם עמליה (אלישבע בביה"ס בכיתה א' ) הגיעה ההצעה לעבור לאנגליה. ושוב נשמתי לרווחה. משבר סוף התואר נדחה בעוד שנה.
מה תעשי שם? תעבדי ? שאלו אותי כולם.
לא יודעת, עניתי. קודם כל אבלה חצי שנה בלאקלם את כולנו ולנוח קצת. אח"כ נראה.
או במילים אחרות, ביני לבין עצמי - ישששששש!!
ועברנו. והגענו. ואנחנו בונים חיים חדשים באנגליה.
שוב אני במשרה מלאה סביב הבית והילדות. וואלה, מתפקדת נהדר.
ומתוסכלת. משועממת. רוצה לעשות משהו אחר. משמעותי. מחוץ לבית. עם הרבה אנשים. להשפיע. להיטיב. להכיר אנשים חדשים. להתיידד. להתלבש יפה. לצחוק.
לעבוד. להרוויח כסף. לצבור נסיון. ותק. דברים שמופיעים כשורות בקורות חיים. להרים את תחושת הערך שלי כאישה שמסוגלת לפרנס את עצמה.
ובפנים שני קולות - תסכול על זה שהילדות עכשיו בחופש ואני סביבן כל היום, במקום לעשות משהו מעניין. רצון לעשות משהו אחר. להתמלא. ופחד ממה יהיה כשהן יחזרו ללימודים ואני אתייצב שוב מול השאלות "במה אני רוצה לעבוד" ו"מה אני רוצה לעשות בחיי" במשבר סוף התואר החמישי שלי, או יותר נכון בפעם החמישית במשבר סוף התואר המתמשך משנת 2005.
בת 38 כבר. מתי אדע? ומתי יהיה לי אומץ לא לברוח ממנו?
אפשר להמשיך למלצר, לשתות, לעשות סמים, לחיות מהיום למחר ולא לחשוב על העתיד. עתיד זה מפחיד. תכנון לטווח רחוק זה משהו שאנשים בוגרים עושים. ואני, בת 26 אז, אין לי שמץ של כיוון מה לעשות בחיים.
עברו כמה שנים. הסכמתי לסיים את התואר, להתחיל לעבוד בעבודה נורמלית, ואפילו בעבודה עם שליחות וכיוון מקצועי לחיים. פגשתי את כרמי והתחתנו, הריתי וילדתי את אלישבע. ידעתי שאני רוצה להיות עם התינוקת שלי לתקופת זמן משמעותית. הרגשתי שאיתי הכי טוב לה. לא הייתה לי עבודה או מקצוע לחזור אליו (העבודה שלפני הלידה הייתה בשעות אחה"צ והערב - לא מסתדר עם תינוקת קטנה). הבחירה הטבעית הייתה להישאר איתה. וגם, בואו נודה על האמת, שום דבר לא חיכה לי בחוץ. לצאת לעבוד ולהפקיד אותה בידי מטפלות היה משאיר לי מעט מאוד רווח. ורציתי להיות איתה.
ואם אני כבר מסורה כולי לגידול הילדה מה יותר טבעי מלהביא לה אחות, שנתיים אחרי, ושוב עתידי בבית מובטח לכמה שנים.
כשהיו בנות 5 ו3 מיציתי את החינוך הביתי. רציתי להיות לבד חלק מהיום. רציתי לעשות עוד משהו שהוא לא גידול ילדות. רציתי להרוויח כסף. רציתי למדוד את השווי שלי במונחים של העולם המערבי. רציתי להתלבש יפה. רציתי לחשוב על דברים אחרים. להתפתח מקצועית. להתחיל לפתח --- איך קוראים למונח המאיים הזה -- קריירה. שתיהן הלכו לגן ואני פתחתי קליניקה ליעוץ וטיפולים אישיים, על סמך לימודים ונסיון מקצועי שצברתי.
השנה הזאת הייתה קשה. להקים עסק עצמאי לוקח זמן. צריך לעסוק הרבה בשיווק ולא כל כך נהניתי מזה. מהעבודה עצמה נהנתי מאוד. הרגשתי משמעותית, מגשימה את עצמי, למדתי המון. ולא הייתה לי סבלנות לתהליך. להתחיל קריירה, מסתבר, לוקח זמן. ולא תמיד מרוויחים כסף בשנה הראשונה. בנוסף הייתי המון לבד. והרגשתי את עצמי מתחילה לשקוע. זה מה שרציתי? בזה אני רוצה לעסוק? מקצוע עם שליחות זה נכון, אבל רציתי גם פרנסה.
ואיזה שינוי מקצועי אפשר לעשות עכשיו, כשיש לי שתי ילדות קטנות שחשוב לי מאוד מאוד מאוד החינוך שלהן והאוירה שבה הן נמצאות. שיהיו רק חצי יום בגן ורק בגנים פרטיים יקרים. הסבה מקצועית גובה הרבה זמן. והיא גם פותחת מחדש את השאלה "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה". ועל השאלה הזו אין לי תשובה עדיין. ואני כבר בת 36.
ואז באה לי התשובה. אני אחזיר את עמליה הבייתה לעוד שנה של חינוך ביתי! ככה אנחנו נחסוך המון כסף (הגן שלה עלה 30 אלף ש"ח בשנה), אני אוכל לקיים את הקליניקה. היא תהיה בידיים מצוינות. אני לא אהיה לבד - יש קהילה נהדרת. והכי חשוב - אני לא אצטרך לחשוב יותר על מה לעשות עם הקריירה/פרנסה. אני אהיה אמא בחינוך ביתי! זה יעוד. זו עבודה.
היה קל למכור את ההחלטה הזו לכרמי. הוא איש של מספרים וכלכלית זה היה יותר משתלם.
באיזהשהוא שלב חשבתי על לעשות ילד שלישי. ואז הייתה לי שיחה עם כרמי שאמר, ויבורך על כנותו הכואבת: אני לא חושב שאת באמת רוצה עוד ילד. אני חושב שאת שוב במשבר סוף התואר, ולהביא ילד זה יותר קל עבורך מלהחליט על כיוון בחיים. אאוץ'. צודק.
אם יהיה ילד שלישי אתמסר אליו ל3-4 שנים ושוב לא אצטרך להחליט מה הלאה עם עבודה/קריירה/פרנסה. אוכל להימנע משאלות כואבות על ערך עצמי ומעמד האישה-אמא בשוק העבודה, חרטה על המסלול שבחרתי באוניברסיטה/בחיים והכרה במלכוד הכואב של הבאת ילדים ושל השקר הפמינסטי הגדול מכולם "את יכולה לעשות כל מה שגברים עושים" רק שבהנחה שהקמת משפחה השאלה איזה מחיר את והילדים שלך תשלמו על ההכל הזה.
לא עשינו עוד ילד. וכמה חודשים לתוך שנת החינוך הביתי עם עמליה (אלישבע בביה"ס בכיתה א' ) הגיעה ההצעה לעבור לאנגליה. ושוב נשמתי לרווחה. משבר סוף התואר נדחה בעוד שנה.
מה תעשי שם? תעבדי ? שאלו אותי כולם.
לא יודעת, עניתי. קודם כל אבלה חצי שנה בלאקלם את כולנו ולנוח קצת. אח"כ נראה.
או במילים אחרות, ביני לבין עצמי - ישששששש!!
ועברנו. והגענו. ואנחנו בונים חיים חדשים באנגליה.
שוב אני במשרה מלאה סביב הבית והילדות. וואלה, מתפקדת נהדר.
ומתוסכלת. משועממת. רוצה לעשות משהו אחר. משמעותי. מחוץ לבית. עם הרבה אנשים. להשפיע. להיטיב. להכיר אנשים חדשים. להתיידד. להתלבש יפה. לצחוק.
לעבוד. להרוויח כסף. לצבור נסיון. ותק. דברים שמופיעים כשורות בקורות חיים. להרים את תחושת הערך שלי כאישה שמסוגלת לפרנס את עצמה.
ובפנים שני קולות - תסכול על זה שהילדות עכשיו בחופש ואני סביבן כל היום, במקום לעשות משהו מעניין. רצון לעשות משהו אחר. להתמלא. ופחד ממה יהיה כשהן יחזרו ללימודים ואני אתייצב שוב מול השאלות "במה אני רוצה לעבוד" ו"מה אני רוצה לעשות בחיי" במשבר סוף התואר החמישי שלי, או יותר נכון בפעם החמישית במשבר סוף התואר המתמשך משנת 2005.
בת 38 כבר. מתי אדע? ומתי יהיה לי אומץ לא לברוח ממנו?
וואו הפוסט הזה כל כך כנה וחודר, מבינה אותך. יש מחסומים שקשה לפרוץ. אבל לפחות בדרך הבנות מרוויחות אותך שזה המון.
השבמחקואולי זמנך פשוט לא הגיע...
יש אנשים מפורסמים שרק אחרי גיל 40 פרצו לעולם.
כנראה שזמני עוד לא הגיע.. מחכה לו שיבוא :)
מחק