האורחים נסעו

ההורים שלי ואחייניתי נסעו לפני כמה ימים. הזהירו אותי שכולנו נבכה בפרידה. וזה לא קרה. אולי כי ידענו שתוך 24 שעות מגיעים גם גיסי וגיסתי וילדיהם. והם באו. והיה ממש כיף איתם <3 ונסעו הבוקר. וברגע שהמונית שלהם נסעה השתלט פה דכדוך על הבית. אליש עצבנית ועצובה. אני מרוקנת, כרמי עייף. שתי הפרידות התאחדו לפרידה אחת מהמוכר, מהמשפחה, מהעברית, מהחברה לנו המבוגרים, מבנות הדודות לילדות.
חזרנו לקיום מצומצם. 4 אנשים בלבד. ורגשות מעורבים.
הקלה - שרק אנחנו ולא צריך לארח ואפשר להסתובב בלבוש חלקי ושקט.
געגוע - לכל הטוב שהיה
חיזוק מחדש - מצאנו את עצמנו ארבעתנו על המיטה הגדולה שלנו. מתחבקים, צוחקים, מתדגדגים. עושים בונדינג מחדש של היחידה שלנו אחרי שכל אחת ואחד מאיתנו נהנה מקצת הפסקה מהאחרים ביחידה הגרעינית לטובת אינטרקציה עם המשפחה המורחבת.
שעמום - בעיקר של הילדות. כרמי ואני כמהים לקצת שעמום.
משא ומתן על זמן טלויזיה - לזה לא התגעגעתי
חשש מאיך יהיה השבוע הקרוב.
ותחושה שאנחנו פה והם שם
תחושה שמתעצמת על ידי כל הפוסטים המתכוננים בחשש לשנת הלימודים שתתחיל אצלכם בראשון ואצלנו בחמישי, וזה עוד מרגיש רחוק רחוק רחוק מאוד, למרות שזה עוד פחות משבוע.

מכבסת ודומעת את הנוכחות של המשפחה מהבית

ומפה לשם, בין אפסון שמיכות אורחים והצרת שולחן האוכל למימדי טרום-אירוח, מתגנבות כמה דמעות וכמה מחשבות לא ברורות על העתיד הקרוב והרחוק - חברות, עבודה, חגים, 

וכל מיני קונספטים שהיו ברורים פעם ועכשיו כבר לא.
השכחה שאפשרו האורחים הולכת ומתפוגגת.

תבואו כל יום.
סתאםם!  שלא תעזו

#84 עברית ברחוב

מתרחשים פה כמה ביקורים משפחתיים בשבועיים האחרונים, ואני אכתוב עליהם בהזדמנות אחרת. בינתיים רק רציתי לשתף אנקדוטה. נשאלתי איך אני מרגישה לגבי לדבר עברית ברחוב כאן. והאמת שזה ממש מעניין.
יש כאן ברדינג די הרבה מהגרים. במיוחד בביה"ס שלנו. אפשר לשמוע הרבה אנשים שאנגלית היא לא שפת האם שלהם ויש להם מבטא בולט. בכניסה לביה"ס שלנו יש שלט "ברוכים הבאים" בשמונה שפות (עברית לא ביניהן). כשאני פוגשת אמהות בגן המשחקים בשלב מסוים אחת מאיתנו תשאל את השניה מאיפה היא בעולם.
קרה לי מספר פעמים שכשעניתי "ישראל" אמרו לי "אההה. איזה יופי". ושתי דקות אח"כ שאלו אותי - "איזו שפה מדברים בישראל?"
אין להן מושג.
אף אחת פה, מסתבר, לא מזהה שאנחנו מדברות עברית.
ולמה שיזהו? סיכוי סביר שלא ביקרו בישראל אף פעם. שלא שמעו עברית אף פעם. היא לא נשמעת מאוד שונה משפות נידחות אחרות.

לפעמים נדמה לי שרק אנחנו הישראלים בטוחים שכל העולם שונא אותנו, מכיר אותנו ורודף אותנו, בעוד רוב העולם חי את חייו בשלווה ואנחנו לא ממש מעניינים אותו. ואני מדברת פה על אנשים פרטיים, לא על פוליטיקאים.
אז נכון, יש אנשים שמפלים נגד אוכלוסיות שלמות. ואולי גם יש מי שירצה להתנכל לישראלים. אבל לפחות ממה שנתקלתי ברחוב ברדינג, הם מיעוט קטן מאוד (יותר נכון לא נתקלתי). עבור רוב האנשים ברחוב אנחנו סתם אישה גבוהה ושתי ילדות מתוקות, עם מבטא זר באנגלית, שברור שלא נולדנו פה. סתם עוד 3 בני אדם מתוך אלפי מהגרים שיש פה.
שופטים אותנו בעיקר על פי המבטא ומידת ההתנהגות הבריטית שלנו
ולאף אחד, כך נראה, לא באמת איכפת מאיפה באנו. אז כן, אני מרגישה מאוד בנוח לדבר עם הילדות עברית ברחוב. אם כבר, משעשעים אותי המבטים המופתעים מסביב שממש מתאמצים לזהות איזו שפה זו, ולא מצליחים.

מדברות וקוראות בעברית בטיוב, והעולם שותק

#83 איך לשמור על העברית

כשחיינו בישראל היינו עסוקים בלהקנות לילדות אנגלית ברמת שפת אב.
זה הצריך מאמץ מסוים: כרמי דיבר איתן איך ורק אנגלית מיום לידתן. זה לא היה לו קשה כי זו שפת אימו. זה כן יצר סיטואציות חברתיות משונות שבהן חברות של הילדות מתארחות, כרמי פונה לילדות באנגלית והן מתרגמות לחברות שלהן.
חוץ מזה קראנו להן המון ספרים באנגלית (וזה הזמן להודות לאתר Book Depository שבזכותו היו לנו שפע של ספרים נהדרים במחירים נוחים. וגם ללוטן וויקי שחשפו אותנו לספרות מעולה)
והתעקשנו שרוב הסרטונים שיראו יהיו באנגלית. אם הייתה תוכנית שנהגתה במקור באנגלית - כמו ארתור למשל - הן היו חייבות לראות אותה בשפת המקור.
מה עוד? להזכיר לסבתא האנגליה שגרה 40 שנה בישראל ועונה להן בעברית בנטיה להיבליש לדבר איתן רק באנגלית.
ולטפח בהן גאווה, היכרות עם וסקרנות לתרבות אנגליה, כמו גם היכרות עם נכסי צאן ברזל כמו Marmite and Hobnobs.

ואז הגענו לכאן והתפקידים התהפכו. עכשיו זה התפקיד שלי לשמור על העברית. לדבר איתן רק עברית בבית. לקרוא רק בעברית. לטפח קשרים דוברי עברית. וואלה- זה לא פשוט.
אחרי חודש בבי"ס הילדות, ובעיקר עמליה, עברו לדבר בבית בעיקר באנגלית. לכתוב ולקרוא באנגלית. מצד אחד זה מאוד משמח שהן משתלבות, ומצד שני מלחיץ. היא רק בת 5. מה אם היא תשכח את העברית שלה? ומה אם לא אצליח ללמד אותה קריאה וכתיבה כאן? כבר עכשיו כשהן מדברות איתי עברית הן שוכחות מילים ומשלימות באנגלית. מסתמן שאין בעיר שלנו ילדים דוברי עברית. הישראליות המעטות שיש גרות כאן כל כך הרבה שנים שהילדים מבינים קצת אבל לא מדברים עברית.
איך בכל זאת שומרות על העברית? 

1. אני מקפידה לדבר איתן בעברית. אני אוהבת את השפה האנגלית. למדתי תואר ראשון באנגלית. כשהילדות מדברות אלי באנגלית היא מתגלגלת ממני באופן חופשי ואוטומטי למדי. צריכה לעשות מאמץ לתפוס את עצמי ולשים לב לעבור לעברית באופן יזום. לרוב שמה לב אחרי כמה משפטים.
    
2. קוראת להן המון ספרים בעברית. אנחנו נוסעים ללונדון מדי פעם להחליף ספרים בעברית בספריה שיש בתוך מרכז קהילתי יהודי בפינצ'לי, הJW3. אלישבע לשמחתי קוראת בינתיים יותר מהר בעברית. הבאתי איתי מישראל כמה ספרי ילדים של ראשית קריאה והיא נהנית לקרוא בהם לפני השינה. כשמצאנו ספר של מנהרת הזמן שהיא אהבה היא גמרה אותו ביום אחד. אני לא מעודדת אותה לקרוא באנגלית. את זה יעשו בבי"ס. אני לא לוקחת אותן לספריה המקומית להחליף ספרים. התפקיד שלי זה לעודד אותן רק בעברית.
3. מלמדת את עמליה לקרוא בעברית. זה איטי וזה לוקח זמן. היא כל הזמן מתאמנת על קריאה באנגלית ברחוב. מאוד מאוד רוצה לדעת לקרוא. תוך כדי הקראת סיפור בעברית לפעמים אני עוצרת ומזמינה אותה לנסות לקרוא את המילה. היא משתפרת אבל כאמור זה לאט.
4. בחופש עשינו המון דפי עבודה. את אלה בחשבון מדפיסה מתוך אתרים ישראלים - כך שיצטרכו להתמודד עם הבנת הנקרא של הוראות בעברית. וכמובן שעשו דפי עבודה בעברית - כתיבת אותיות, התאמת צליל פותח וסוגר. ולאלישבע - הבנת הנקרא.
5. מזמינות אלינו אורחים דוברי עברית - כמו סבא וסבתא ואור שיגיעו עוד יומיים. ומקווה שבשבוע שהם כאן יהיה שיפור בעברית שלהן.
6. משתדלת שיראו יוטיוב בעברית. אצל אלישבע זה קל - ממילא האהובות עליה הן דן ומוזלי ואבודים בריבוע. עמליה יותר נוטה לאנגלית. לאחרונה במאמציי למצוא תוכנית שתאהב היא נדלקה על הדרדסים. הממזרה הקטנה יודעת לנצל את העניין לטובתה וכשאני לא מסכימה יותר לראות טלויזיה היא מתחננת "אבל אמא.. אני רוצה לראות את הדרדסים כדי ללמוד עברית... " ב-ס-ד-ר.
7. מעודדת שיחות וידאו עם החברות והמשפחה בישראל.
8. משמיעה המון המון המוווון מוזיקה ישראלית בבית. הדג נחש, מתי כספי, החברים של נטאשה, הקספרים.. מה שיש. המוון. 
9. בדצמבר נבקר בישראל לשבוע. ונפגוש את החברות מפעם. מקווה שזו תהיה חיזוקית מספיק טובה. יש לי חברה שמגיעה כל אוגוסט לחודש בישראל וזה מספיק כדי לשמור על העברית של הילדות שלה שנולדו וחיות בחו"ל ויש להן עברית מצוינת. אולי זה מה שנצטרך לעשות בשנה הבאה. 

ואם יש למישהי עוד רעיונות איך לשמור על שפת האם שלהן עשירה זורמת וטבעית, אשמח לשמוע.

עמליה משלבת בין השפות בצורה טבעית שמותירה אותי מתפעלת וחרדה גם יחד. 

#82 יש ניצני הקלה

עברנו את חצי החופש הגדול

עברנו את גל החום וסופסופ חזרנו לקיץ אנגלי - קצת גשם, 20-25 מעלות בצהריים, מדי פעם איזה ז'קט קל
התרגלתי לכמות שעות הטלויזיה שהילדות רואות ביום
עברתי את שיא גל הדכאון הנוכחי. 
יש ניצני הקלה.
נתנו לי טיפ קטן וזה עזר
דיברתי עם חברה אהובה וזה עזר
ההורים שלי האהובים ואחייניתי המהממת מגיעים עוד 6 ימים ואנחנו כולנו ציפיה. יש למה להתכונן! פתאום אני באינטרנט מחפשת אטרקציות, מבררת מחירים ורכבות
מכינה רשימות קניות לקראתם (אין לנו שמפו בבית. אבל לא כל האורחים שלנו הם no poo). יש קצת טעם לחיים פתאום, וקצת עניינים לעסוק בהם.
כרמי והילדות מרכיבים את שולחן האוכל הנפתח שנוכל לאכול 7 אנשים יחד
תיכף יהיו פה אנשים, ולא סתם אנשים, שלושה מהאנשים החביבים עלי בעולם 😍 ואחרי שהם ילכו יגיעו גיסי וגיסתי ושני ילדיהם, עוד ארבעה אנשים אהובים במיוחד. ואחרי שהם יסעו יהיו לנו עוד כמה ימי מנוחה וטלויזיה בודדים ואז תתחיל שנת הלימודים.
אז בעצם זה ממש עוד קצת 🤞🤞🤞🤞💪✋✋✋✋

בתמונה: רגע נדיר באוגוסט (מחוץ לבית!) שבו צפינו במשהו שאינו טלויזיה.

#81 דכדוך-דכאון-בדידות-לבדות-הישרדות

עוד רגע שלושה חודשים כאן. ואנחנו לבד. אני לבד והילדות לבד. יש לנו אחת את השניה והשלישית, וכשכרמי בבית יש גם אותו. רוב הימים הוא יוצא לפני שאנחנו מתעוררות וחוזר רגע לפני שעת השינה של הילדות.
שבועות שלמים אני מעבירה בלי מפגש אנושי מחוץ לתא המשפחתי שלנו.
הקשרים הרופפים שיצרנו בששת השבועות שהילדות היו בבי"ס לא נמשכו אל תוך החופש.

אני בדכאון. אין דרך יפה להגיד את זה. כלומר אפשר לקרוא לזה דכדוך שלאחר הגירה.
האנרגיות בשפל, הכל נראה לי ירוד, משעמם, חסר תכלית. רמת הפרואקטיביות שלי שואפת למינוס מאתיים ולכן אני גם לא מסוגלת לנסות לתחזק את הקשרים של הילדות. והמעט שניסיתי נכשל. כל דבר חדש נראה לי מפחיד. אנחנו לא עושות הרבה מחוץ לבית. אני בהישרדות.
אוקיי. נתתי לזה חודש, חודשיים. שלושה. ואני מבינה שזה לא הולך לשום מקום. אין שיפור. להיפך. יש רק שקיעה. אני יודעת שמה שעובר עלי עובר גם על אחרות. אז כתבתי פוסט באחת הקבוצות הגדולות של ישראליות בממלכה, ושאלתי - יש דבר כזה, דכאון שאחרי הגירה? ומתי זה עובר, החרא הזה?!

זוכרת מפגש לה לצ'ה אחד, לפני 4 שנים, אמא חדשה לבת חודש וחצי סיפרה שקשה לה וכואב לה להניק. היא מתייאשת ולא יודעת כמה אנרגיה עוד יש לה להמשיך. אמילי, המדריכה שהנחתה את אותו מפגש, יזמה סבב ושאלה את האמהות האחרות במפגש "מתי ידעתן שההנקה מבוססת. שכבר לא כואב לכן, שאתן מרגישות בטחון ואולי אפילו נהנות?" התשובות נעו בין חודש לארבעה חודשים. זה נתן לאמא הזו תקווה, שאוטוטו זה מסתדר. יש סוף לסבל, והוא קורה לרוב סביב גיל חודשיים. עוד שבועיים אפשר לסבול. בקטנה. 

התשובות שקיבלתי לפוסט שלי היו הרבה פחות מעודדות. להוציא אחת שכתבה שזה התחיל להשתפר אחרי שלושה חודשים, כל מי שהזדהתה אמרה שזה התחיל לעבור אחרי שנה במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב ארבע שנים. ובמקרה הכי פחות טוב זה לא עבר בכלל, רק היו תקופות יותר טובות ופחות טובות. זאת אומרת שעוד דרך ארוכה ורבה לפנינו. למה הכל כל כך איטי פה באנגליה הזאת.

חוויה מעניינת, דכאון. תודה לאל, פעם ראשונה שאני חווה כמבוגרת. פתאום אני מבינה את כל מי שהייתה בדכאון מסביבי. את הסיפורים שלהן על חוסר האנרגיה, חוסר היכולת להרים את עצמך לעשות דברים קטנים שאת יודעת שיעשו לך טוב. חוסר הרצון לעשות משהו חוץ מלהתכנס. התחושה שזה עומד להימשך לעוד הרבה זמן ואין הרבה מה לעשות חוץ מלכדרר את עצמך לכדור קטן על הספה ולקוות שזה יעבור מעצמו. הנסיון שנכשל להסביר את עצמך לאחרים. לכרמי. לאמהות האחרות באותו פוסט שהציעו בחביבות "פשוט לקום ולעשות" ולא מבינים שזה לא תלוי בך עכשיו. שאת באמת לא יכולה.

ותגובה אחת ממאיה גור, קואוצ'רית לנשים בשינוי, למודת רילוקיישנים, שכתבה לי: בטח שיש דבר כזה דכאון אחרי הגירה. ושלחה לי מאמר מרתק שכתבה בנושא, שהייתי שמחה לתת לכם לקרוא אבל עוד לא התפרסם. היא אישרה לי לספר קצת מתוכו. מסתבר שהיה מחקר על העניין בשנת 1955 שמציג שלבי הסתגלות להגירה בשם 

The U-curve adjustment hypothesis. 

ישנם ארבעה שלבים, ונכון שזה לא יפתיע אתכן מאוד כשאספר שבינתיים ההסתגלות שלי היא ממש לפי הספר. בשלב הראשון אופוריה. הכל מגניב. ירוק פה ויש ברווזים. מציפה את פייסבוק בתמונות משמחות של הנוף, הבית, האיחוד עם כרמי, וחוגגת את כל מה ששונה ונחמד פה.
שלב שני - משבר, התרסקות ובאסת אימים. החיים נכנסו למסלולם שהוא לא מדהים בינתיים. ההבנה שיקח לי הרבה זמן למצוא חברות ולמצוא את עצמי מבחינה חברתית. חוסר תכלית, חוסר הנאה. דיברנו על זה.
שלב שלישי שממש עוד לא הגעתי אליו - התחלת הסתגלות. אולי התאמת ציפיות. אולי התחלה של יוזמה. אספר לכם כשאגיע לשם.
ושלב רביעי אם הבנתי נכון הוא אינטגרציה של התרבות שממנה באתי והתרבות החדשה. לא כולם מגיעים לשלב הזה.

אז הנה, נחמה פעוטה לדעת שסה"כ הנפש שלי עובדת לפי השלבים. דכאון זה חלק משלב שתיים.
לא שזה באמת מנחם.