#16 יומן וידאו מהשדות

#14 עומס מנטאלי

לא התבלבלתי בסדר של הפוסטים. הוא בראש שלי כבר כמה ימים ולא הגעתי לכתוב אותו, אז השארתי לו מקום :)

קודם כל תודה שאתן קוראות וקוראים. אני מקבלת המון פידבקים חמים ביותר על היומן הזה, שנכתב, תאמינו או לא, בעיקר בשביל להתמרמר שלא באוזני כרמי. מסתבר שקיטוריי תופסים תאוצה ועוקבות וזה משמח אותי לקבל כל כך הרבה מחמאות. אז תודה לכל מי שמגיבה, מלייקקת ועוצרת אותי בחיים שמחוץ לפייס כדי להגיד שקראת. זה נעים לי מאוד.

הפוסט הזה הוא על עומס מנטאלי. 
אני בעומס מנטאלי כל כך גדול שלא יכולתי להביא את עצמי לכתוב עליו -- מרוב עומס. אתן מבינות.

והימים ימי טרום פורים, טרום יומולדת לאלישבע, טרום הגשת בקשת הויזה שלי לאנגליה. טרום מציאת דירה ובי"ס לילדות באנגליה, טרום מעבר מורכב ומטלטל. המלאכה מרובה, ויותר ממה שיש הרבה לעשות, יש הרבה לתכנן.
לחשוב על. 
לפרק לגורמים ולהבין מה בדיוק צריך לקרות כדי שזה יצליח.
כל משימה בנויה מכמה וכמה משימות מקדימות. 
למשל, בשביל שיהיו קציצות עדשים מחר צריך להשרות אותם עוד הערב
בשביל שאלישבע תצא לטיול השנתי עוד שבועיים צריך להדפיס ולחתום על האישור, להניח אותו על השולחן ליד הדלת כדי שלא אשכח ומחר בבוקר גם לקחת אותו לבית הספר ולהניח אותו במגירה של המורה. 
מבצע מסובך לכל הדעות להכרה עמוסה וכושלת של אמהות, וכמוהו יש עוד אלף. 
תחפושות
אביזרים משלימים לתחפושות (כי כמו שאר בגדי הנשים, למה שיהיה לה נוח פשוט ללבוש את התחפושת ולצאת איתה מהבית?! לא, צריך גם טייץ וחולצה מתחת, ושיתאימו בצבע. בעעע) 
משלוחי מנות. בעעעעע.
שישיית מים למסיבה של החנ"ב
חצי שעה בטלפון עם הפקיד של הבנק בנסיון נואש לארגן אישור שנדרש לויזה
מייל מתנצל לעו"ד שאני לא מצליחה לארגן את מה שהיא מבקשת
להבין איך הולך הלו"ז מחר ואת מי צריך לאסוף מתי
תכנון בגדול של חופשת פורים
בייביסטר לשישי כדי לצאת בעצמי למסיבת פורים של גדולים
הרשמה לבית ספר של החופש הגדול בפסח
ועוד ועוד ועוד
באמת שהרשימה אינסופית
ועל הדרך - כל הדברים הרגילים - כביסה, כלים, מקלחות, סירוק כינים, קופסאות אוכל, אלפי וואטסאפים ביום, מיילים, תיאומים.

ואין לזה סוף. 
פעם אמרתי לכרמי באחת המריבות שלנו, שלהחזיק את כל המידע שצריך לניהול הבית שלנו זו משרה מלאה בפני עצמה. ואותה אני עושה בנוסף לגידול ילדה בחינוך ביתי ועוד ילדונת שמגיעה בצהריים הבייתה (שזו עוד משרה מלאה) ועד לא מזמן גם הייתה לי קליניקה. 
העומס המנטאלי הזה של כל מה שצריך לזכור ולהיות אחראית עליו, זה מה שמעייף אותי. זה מה שגומר אותי בסוף היום. כי זה לא נגמר. ותמיד יש עוד משהו.

אני עובדת עם רשימות. אני לא מסוגלת להחזיק את כל הפרטים והמורכבות בראש שלי. שמעתי פעם שיש שני סוגים של אנשים - כאלה שאוהבים לסמן וי ליד המשימות שהשלימו וכאלה שאוהבים למחוק. אני מהמוחקות. זה נותן לי סיפוק עז להעביר את העט בכוח על פני משימה שהושלמה. אני קצת מרגישה שאני נותנת לה כאפה ואומרת לה "עופי לי מהפרצוף!". מספק. מוציאה תסכולים איפה שאפשר.

רשימת ה TO DO שלי מהשבוע

והכי מפריע לי כשהעומס המנטאלי הורס לי דברים שאני נהנית מהם. הוא בעצם שותה לי את כוחות החיים. ולכל דבר צריך כוח. ליזום פגישה עם חברה. לצאת בערב. להתקלח. ללכת לקפוארה. זה לא מובן מאליו בשבילי שהדברים האלה קורים, וככל שהמוח שלי בעומס יותר גדול כך יש לי פחות כוחות נפש לעשות את הדברים האלה. ואז אני נכנסת למה שקוראים לו בלעז וישס סרקל - מעגל קסמים מרושע שבו אין לי כוח לעשות בשביל עצמי, וכך אני לא מתמלאת באנרגיה ולא נחה (מנטאלית. פיזית אני נחה), ואז יש לי פחות כוח.

בלי עין הרע, בורכתי באנרגית חיים שופעת. אבל אני מרגישה את האפקט המצטבר. בעיקר בקפוארה. 
החוג שכל כך כיף לי ללכת אליו. שלקחתי בייביסיטר במיוחד, שעולה לי יותר מהחוג, כדי ללכת אליו. אחד הדברים שאני אוהבת באימון הזה הוא שהוא מאתגר גופנית ומנטלית יחד ומוציא מאיזורי נוחות. ולצערי אני מוצאת שככל שאני בעומס מחשבתי-רגשי גדול יותר, כך אני מתקשה להביא את עצמי לשם. קשה לי לצאת מהבית. שבוע אחרי שבוע יש לי מחשבות לבטל את הבייביסיטר ולהישאר. וזאת על אף שאני נהנית שם מאוד ומתחזקת ומשתפרת ומתחטבת וכל מה שתום המדריך הבטיח שיקרה קורה לי. אני לא רוצה להפסיק. זה הדבר האחד שאני עושה למען עצמי מחוץ לבית. 
אבל קשה לי. קשה לי לגמור את האימון. אני מוצאת את עצמי עם דמעות בעיניים, או עם כאב ראש, או עם חולשה פתאומית, תוך כדי אימון. רצות לי המוון מחשבות בראש של אולי אני אשב. אולי אני אלך הבייתה. ואני מוצאת את עצמי נלחמת במחשבות האלה בכלים שלמדתי ב12 הצעדים: רק עוד 5 דקות. רק אחרי התרגיל הזה. וככה העייפות המנטאלית באה והולכת תוך כדי האימון. 
בשבוע שעבר התיישבתי עם דמעות בעיניים 5 דקות לפני הסוף, ולא יכולתי להמשיך. 
היום עצרתי באמצע ההודה (מעגל הסיום - השיא ושיא הכיף של האימון) מרוב חולשה, ועברתי לשכיבה כדי לא להתעלף. לקח לי כמה דקות להצליח להתאושש ולהצליח להתיישב חזרה.

ואני יודעת שאלה ביטויים של עומס. של מוצפות. של רצון במנוחה והתפרקות. ואני לא יודעת איך להחזיק מעמד בקפוארה שכל כך אהובה עלי ונותנת לי המון, כשכל מה שאני רוצה, כל ערב, זה לנזול על הספה ולהיעלם לתוך סדרה תורנית ל3 שעות, ואז למיטה. 
כבר חשבתי להודיע שבוע הבא שאני לא מגיעה. נחה פעם אחת. אבל אני מפחדת שזה רק יחזק את הקושי, וששבוע אחרי שוב לא אגיע, וזה יהיה הסוף של האימון עבורי. ואז למזלי המדריך הודיע ששבוע הבא מתארחת אצלנו קבוצה אחרת באימון ושנעשה מאמץ להגיע. ולא נעים לי לאכזב אותו. זה מה שקוראים ב12 הצעדים "כוחות גדולים מאיתנו". הפולניות גדולה מחוסר האנרגיה. אני מקווה להגיע. ואני יודעת שיקבלו אותי שם בחיוך וחיבוק, עם או בלי דמעות בעיניים.

#15 רוצה כבר לעבור לאנגליה

אני רוצה כבר לעבור לאנגליה.
אני רוצה לעבור לאנגליה בשביל להפסיק להצטרך לעשות לאלישבע טיפול כינים כל שבוע, ולסרק אותה במסרק סמיך כל ערב עד שהיא נקייה, רק כדי לגלות כעבור 3 ימים שהיא מתגרדת שוב.
אני רוצה לעבור לאנגליה כדי שיפסיקו לשאול אותי אם אני בהריון (לא אכפת לי שיחשבו את זה על הבטן שלי, רק שלא אצטרך לדסקס את זה איתם)
אני רוצה לעבור לאנגליה שם אין אבק באויר בעונות המעבר, והילדות יוכלו להיפרד מהמשאפים.
אני רוצה לעבור לאנגליה ושהילדות ילכו לבי"ס במרחק הליכה מהבית. הנסיעות היומיומיות נמאסו עלי לחלוטין.
אני רוצה לעבור לאנגליה ואז יהיה לי תירוץ להעיף לעמליה את כל הבגדים הקצרים מהארון וככה לא אצטרך להתווכח איתה כל יום כשהיא רוצה ללבוש גופיות ב15 מעלות . (גם לא יהיו 15 מעלות שם בקרוב).
אני רוצה לעבור לאנגליה ולראות אם כוח העל שלי של להתחבר בקלות לאנשים חדשים ולמצוא חברים בכל מקום עובד גם שם
אני רוצה לעבור לאנגליה שם יהיה לנו מקרר נורמלי (וממילא אפשר להשאיר חצי מהמוצרים על השיש והם לא מתקלקלים)
אני רוצה לעבור לאנגליה ולראות את הילדות מתאקלמות
אני רוצה כבר לעבור לאנגליה
כי ההמתנה וחוסר הודאות משגעות אותי
ובאמת שסבלתי את זה כבר תקופה מספקת.
אני רוצה כבר לעבור לאנגליה
הגיע הזמן.

בתמונה: מזג אויר שאין באנגליה רוב השנה, אבל פה יש אותו בפברואר, כל השבוע

#13 שיגעו אותי בארוחת ערב

שיגעו אותי בארוחת ערב. בכוונה הכנתי להן פסטה פסטו, שהן לרוב אוהבות. זאת מנה שאני יכולה לחיות איתה בשלום, כי יש בה את הקמח הלבן שהן מחבבות וגם את העלים הירוקים שאני מחבבת. אז מבחינתן השיגו את שלהן ואכלו פסטה ומבחינתי השגתי את שלי ואכלו ברזל ושלל מינרלים ויופי, כולן מרוצות.
והערב לא היה להן טעים.
ובקול רם ובשלל סופרלטיבים נעימים סיפרו לי עד כמה הרוטב לא מוצלח ולא טעים להן. והפסיקו לאכול. ואז פשטו על המקרר לראות מה עוד יש.

יואו כמה אני שונאת שהן עושות את זה. כל רגע שהן עם הראש בתוך המקרר הוא סטרס טהור עבורי. כשעמליה פותחת את המקרר אפשר לסמוך עליה שהיא תיקח בהחבא כל ממתק שיש שם, וגם תשפוך כמה דברים על הדרך. כשאלישבע פותחת את המקרר זה רק על מנת לסנג'ר אותי להכין לה עוד משהו. רצוי מסובך. ואני כבר יושבת ואוכלת ולא בא לי לקום.

אבל מה, פולניה אנוכי. דור שלישי, לא סתם. לא מסוגלת לסבול את המחשבה על רעב. וגם אוהבת אוכל טעים ומתבעסת לתת לילדות אוכל לא טעים. ואין לי לב להגיד להן: זה מה יש! תאכלו או תישארו רעבות! ותסגרו את המקרר כבררר !!! הלוואי ויכולתי. אבל אין לי עמוד שדרה ברגע הזה.

אז מה נשאר לאמא עייפה, מתוסכלת, שמרגישה שלא מעריכים את המאמצים שלה ושלא מסוגלת להגיד לא?
פאסיב אגרסיב, כמובן. ורחמים עצמיים.
"אתן לא מעריכות את מה שעושים בשבילכן!" לרלרתי, "במיוחד הכנתי מה שאתן אוהבות!" (במיוחד = הדבר הכי זריז ובמינימום מאמץ שיכולתי לחשוב עליו). "נמאס לי שאתן לא אוכלות את מה שמכינים עבורכן!! לא הכל צריך לאהוב, לא הכל צריך להיות בול לטעמכן!"

ובעוד אני מקטרת אני לא יכולה שלא להאזין לעצמי מהצד, ולהתפחלץ מהפולניה הממורמרת הזו שעומדת במטבח, לובשת את הפרצוף שלי, ומתלוננת על הילדות עם דמעות בעיניים. אני מאזינה לעצמי בתדהמה מוחלטת אומרת דברים שבחיים לא חשבתי שאגיד, ומתחילה לדבר עם עצמי בהגיון ובטון מרגיע: "בחייאת, הן ילדות. הן לא צריכות לספק לך הכרה והערכה. מותר להן לא לרצות לאכול את מה שהכנת. בואי תהיי כנה, הכנת את זה בשבילך, ש*את* תרגישי שהן אוכלות טוב. אם היית מכינה בשבילן היית מכינה פסטה לבנה עם הרבה מלח ומגישה ליד קצת זיתי חרוזית נטולי ערך תזונתי. על זה הן היו עפות והמילים שכל כך רצית לשמוע 'הפסטה טעימה אמא' היו מומטרות עלייך בנדיבות"
ועוד מחשבה עלתה "יקח לך זמן להרגיל אותן לאוכל בריא יותר, וזה בסדר.. תני לזה זמן והדרגתיות. לא קרה כלום. "

וככל שאני חושבת את המחשבות האלה מחד ולא מצליחה לסתום את הפה ולהפסיק להתמרמר בקול רם, נכנסת מחשבה שלישית - המחנכת.
או כמו שקראו לה בסדנא שהייתי בה פעם "השופטת הפנימית".
"תגידי, את? עם כל המודעות שלך, את מדברת ככה לילדות?! מה את מצפה מהן בכלל למשהו?! מה זו הסחטנות הרגשית הזו? ועכשיו את גם גורמת להן להרגיש אשמות. למה הן צריכות להרגיש אשמה כשהאוכל לא לטעמן?!"

זהו. גמרה עלי. עכשיו אני בוכה באמת. כי אני אמא שלא מצליחה לגרום לילדות שלה לאכול בריא ועוד עושה להן רגשות אשם על הדרך ושוכחת את כל מה שלימדו אותי. אותי למרים קדן, לשרון כהן ולמארשל רוזנברג. אותי לנתי, ללוטן, ולכל המורות והמורים שאי פעם לימדו אותי סבלנות ונדיבות עם הילדות. shame on me.

ואז הילדות, בשיא החמידות "אמא אני אוהבת אותך"
"אמא שתדעי שאני מאוד מעריכה את כל מה שאת עושה בשבילי"
"אמא אני בכל זאת קצת רעבה. אני יכולה פרוסה עם חמאת בוטנים? אני מבטיחה לאכול אותה ולא להתלונן"

ומרוב שהן חמודות ואומרות את כל הדברים הנכונים אני מרגישה עוד יותר אשמה. שחילצתי מהן בכוח הפאסיב אגרסיב את מה שאני רוצה לשמוע.
ומשם, החלטתי, זה לא יכול להתדרדר הרבה, אז עדיף שאני פשוט אשתוק.
אשתוק ואלך לשבת לי בפינה, כי באמת, שום דבר טוב כבר לא יכול לצאת מכך שהפה שלי יפיק מילים כרגע.

אז הלכתי לספה. והודעתי שאני רוצה להיות לבד.
ומאותו הרגע, הפלא ופלא, הכל הסתדר. הן שיחקו ביחד כמו שלא שיחקו כל השבוע. אלישבע לימדה את עמליה טריקים עם הכדור. הן הרכיבו פאזל יחד (!! לא קרה מעולם. מ-ע-ו-ל-ם). סידרו אחריהן (!!!) ואני קראתי עיתון, עשיתי סידורים, נחתי, והתחלתי את הערב שלי.

הודעתי להן שכשיהיו עייפות יקראו לי ואעזור להן לצחצח שיניים ולהיכנס למיטות. שאני לא מתכוונת לומר להן מתי ללכת לישון. שעה וחצי הן שיחקו. בהרמוניה מוחלטת. ואני נחתי. בלי להחליף איתן יותר מ10 מילים. כבר לא התעניתי בשתיקה. פשוט מידרתי את עצמי מעשיית נזקים נוספים.
וברבע ל9 קראו לי לצחצח להן שיניים.
לרוב ממש קשה לי שהן נשארות ערות אחרי 20:00. אני רוצה את השקט שלי ושילכו כבר.
היום קיבלתי את השקט שלי כשהיו ערות. בחיי שלא הפריע לי שהן פה.

והמסר הזה חוזר לאחרונה שוב ושוב. דווקא מתוך ההרפיה והשחרור של איך זה צריך להיות, קורה פה משהו ממש טוב. דווקא מתוך הגבול הברור שאומר מתי אני *לא רוצה* להיות איתן, הן מצליחות להעסיק את עצמן.
אני מתחילה להבין את מה שחגי קירשבלום כותב כל הזמן.
לו רק יכולתי להגיע לנחת הזו בלי לעבור דרך הפאסיב או האגרסיב המייסר קודם. לו רק יכולתי לפרגן להן ולי קצת יותר חופש.
ביום שאגיש להן פסטה לבנה וזיתים משימורים בלי גרם של נקיפות מצפון, אז אדע שעליתי מדרגה רוחנית. עד אז, אני אשב לי כאן בחושך, לבד, ואתכנן לצבוע את התקרה בצבע בז'.

פרידה מכרמי טייק 2

פרידה מכרמי
טייק 2
היה עצוב הפעם - - - 
לא יודעות מתי נפגוש אותו שוב

#12 כרמי בא לסופשבוע

שעת השכבה עכשיו. אני לא בחדר של הילדות. לא צחצחתי להן שיניים ולא קראתי להן סיפור. אני על הספה, מתפננת בטלפון שלי. וקמתי הבוקר אחרי 9 ורבצתי במיטה עד 10:30 לפחות.

ככה זה כשאבא פתאום בבית.

שותה כל טיפת מנוחה אפשרית. חבל שאי אפשר לצבור אותן.

כרמי בא למקוצרת.

#11 יום המשפחה

שלושת השאלות השנואות עלי ביותר, בסדר יורד, הן

1) "מה יש לך בבטן, בן או בת?" שאלה שב99% נשאלת כשאני לא בהריון וסופה לגרום מפח נפש גם לי וגם לשואל/ת.

2) "למה ככה בלי נעליים?!" - בין אם מכוונת אלי או אל מי מהילדות.

3) "מה, איפה כרמי? לא בא איתך?!"

כרמי, שיחיה, שונא אירועים חברתיים. מתעב מסיבות, חגיגות ימי הולדת, מפגשים, וכל אירוע שבו יש יותר מ3 אנשים שהוא מכיר ושנדמה לו שיאלץ להחליף איתם דברי נימוסין.

וכך, הוא אף פעם לא בא איתי או עם הילדות. לא לחתונות, לא לימי הולדת בגן, לא לפיקניק של בית הספר ובטח ובטח שלא לחגיגות יום המשפחה.

כל שנה אני צופה בפליאה באבות שמגיעים לכל האירועים שמניתי כאן עם נשותיהם וילדיהם. חלקם משועממים, חלקם סובלים את זה כרע הכרחי, וחלקם אפילו נהנים (!) ואולי גם לוקחים חלק פעיל (!!). בקנאה רבה אני בוהה באותם גברים, תוהה אם יש סיכוי שיתפסו אותו לשיחה וישכנעו אותו שזה יכול להיות כיף. ובעודי מתפעלת שתי ילדות עם הרבה מאוד רצונות, שנתלות עלי ומושכות אותי ורעבות ויש להן פיפי וקר להן וחם להן ומשעמם להן או מרגש להן מדי, אני מצטערת שהוא לא איתי. לא בשביל החברה - למען החלוקה בנטל.

וכל הורה מתפלא/ת, שבא/ה ושואל/ת אותי "מה, כרמי לא בא?!" נועץ עוד קצת את הסכין בלב הקנאה. הנה, כולם נהנים (או סובלים, לא משנה, העיקר שביחד. חנוך לוין עשה קריירה שלמה מלסבול ביחד) זוגות זוגות, משפחות שלמות, ורק אני פה לבד. יחידנית-נשואה. כל שאלה כזו מחמיצה לי עוד קצת את הערב. ובאירוע גן/בי"ס רגיל אני נשאלת לפחות 5-10 פעמים. בלב אני עונה "לא, הוא לא בא. הוא לא סובל את זה. לא אכפת לו אם הילדות יפסידו את הפעילות. הוא לא יבוא רק בשביל להקל עלי. כן זה מעצבן אותי. כן אני חושבת שזה אנוכי. מה אני אעשה. זה הבנאדם שאיתו התחתנתי. לא סגרנו את כל הפרטים הקטנים האלה לפני שהיינו הורים. לא יכולתי לדמיין אפילו שיהיו פרטים קטנים כאלה. בסה"כ הוא אבא נפלא, אפילו שבא לי להרוג אותו כרגע. הוא בטח נח ומתפנן. אני שונאת כשהוא נח כשאני עובדת"

אז אתמול היה הפנינג יום המשפחה בביה"ס. וכל מי שמכיר אותי יודע שכרמי בחו"ל. ולכן הוא לא יכול לבוא ליום המשפחה, גם אם תיאורטית הוא מאוד רוצה. ומכיוון שתיאורטית אני מאוד מסכנה מכך שהוא איננו, ואני גיבורה וחזקה למרות שתיאורטית ממש קשה לי, יהיה זה לא מנומס לשאול אותי על כרמי.

וכך העברנו לנו ערב חגיגה רגיל, עם הילדות שרוצות את כל מה שהן רוצות ורעבות ונתלות עלי וכל הסטטיק ובנאל הזה, מבלי לחשוב כל הזמן על החוסר של כרמי. וזה היה כל כך נעים שלשם שינוי לא שאלו אותי עליו ולא הדגישו את היעדרו.

ואני הייתי חופשיה לרקוד, לצחוק, לרוץ איתן בין התחנות השונות, להחזיר אותנו הבייתה מאוחר מדי, שפוכות ורעבות מדי, וכל הערב לחייך לכל האבות הפעילים שבסביבה מבלי להצטער על זה שהוא לא כאן. זאת לא אפשרות. אין על מה להצטער. הוא בוינה.

מירוץ מכשולים ברגליים קשורות

קשרי דם ומשפחה

#10 הילדות בטוב

עברו 10 ימים מאז שכרמי נסע. הילדות בטוב. אני חוזרת: הילדות בטוב. לוקחת לעצמי את מלוא הקרדיט. השגרה שלהן בטוחה ונעימה. אמא שלהן מתפקדת. הן מדברות עם אבא בוידאו כל יום. כן הן מתגעגעות. אבל בגדול - טפו טפו חמסה חמסה.
החברות שלי מדהימות ותומכות, כל אחת בדרכה. הכפר שצריך כדי לגדל ילדות, מאוכלס על ידי הנשים המדהימות שסביבי. השנה ביום האהבה אני מרגישה בעיקר אהבה לחברות שלי, שמאפשרות לי כל כך הרבה. נזי שנסעה כל כך הרבה היום כדי לקחת את עמליה לחוג ולהחזיר אותה. ונועה אהובתי שלקחה את הילדות בצהריים, ואירחה אותנו, והכינה לנו ארוחת ערב, ונתנה לנו להישאר עד הערב המאוחר פשוט כי לא היה לי כוח לזוז. וכל זה עם ילדון חולה בבית.
ונילי שדואגת מרחוק ותמר שתומכת בי בוואטסאפים ודאנה שאני לא יודעת להסביר במילים מה את עושה אבל יש לזה השפעה מעולה עלי. ולוטן כפרה עלייך שמזכירה לי תמיד לאן כדאי לי לשאוף ותמיד תמיד מבינה לליבי. ונזי עם שיחות הנפש המפרות ונועה עם עצות ההורות המועילות והרעיונות המגניבים מה לבשל. ומורן, וגל, ונעמה, ודגן, ואמילי, ומדריכות ללל המקסימות, ובטח שכחתי עוד כמה.
מלאה באהבה כלפיכן. כפר נפשי וקהילתי בלתי גיאוגרפי של נשים אלופות אחת אחת, מקור השראה ושמחה עבורי. מרגישה את ההחזקה האנרגטית שלכן כלפיי בתקופה העמוסה הזו ומודה לכן מכל הלב, על הכל.

ומכיוון שנועה היא זו שאירחה אותנו אחרונה היום, היא זכתה לקבל את כל האהבה הזו כשניקיתי את הקיא של הילדון. כי באמת, מעט מאוד דברים אומרים "אני אוהבת אותך בכל ליבי" כמו לנקות קיא של ילדון שאינו שלך, רק כדי לחסוך לאמא שלו קצת עבודה.

#9 הכרת תודה פושרת

כואב לי הראש. מתפוצץ לי הראש. היה לי יום מלא בנסיעות, סינג'ורים, טרטורים וקיטורים. בואו נגיד שהחלק הכי מוצלח ביום הזה היה ניחום אבלים. שרי איי לאב יו. וחוץ מזה אני פשוט עייפה. מותשת. הקטע של לעשות את זה רצוף בלי ההפסקות הקטנות שיש לי בסופ"ש רגיל - מתיש אותי.
המקרר עדיין לא מקרר. הטכנאי יבוא (אולי) מחר. אבל יש לי פפאיה במקרר שאינו מקרר, וזה נחמד.
הילדות סבבה, וזה נחמד.
כרמי מבסוט, וזה נחמד.
וגם אני רוב הזמן, אלחם דולילה , די מבסוטה,
חוץ מכשמתפוצץ לי הראש, שזה עכשיו.

והקיטור בפייסבוק (כרגיל) משתלם, כי עכשיו טכנאי המקררים התקשר להגיד שהוא בדרך. ב21:00 בערב. אז אולי תהיה לי פפאיה קרה עד הבוקר.

זה לקח רק שעתיים אבל ב23:00 המקרר קירר! 

#8 הו, הקנאה!

סופשבוע ראשון בלעדיו. והוא בלעדינו. בקור ובשלג. בלי תכניות. תקוע במלון, לבד. מסכנצ'יק שלי. בטח יתחרפן משעמום. 
בשבת יצא עם בן הדוד הוינאי שלקח אותו לגוד טיים - ארכיטקטורה מרהיבה, ספריה עתיקה, בתי קפה שיקיים ושטרודל תפוחים וינאי אמיתי טובע בקאסטרד. 
סבבה. מפרגנת. מגיע לך. עבדת קשה כל השבוע. תראה קצת את העיר, תבלה עם המשפחה שלך. מדברים בשבת בערב: אז מה התוכניות שלך לראשון? והוא אומר לי: I'm gonna sleep in. 
הו, הקנאה! 
אחה"צ הוא מתקשר. קרא את כל העיתון פעמיים, ראה סדרות, ישן, קרא ספר, אכל. עכשיו מתחשק לו לישון עוד קצת. לא משעמם לך קצת מאמי? והוא - מה פתאום!? אני נהנה מכל רגע! 
הו, הקנאה! 
שלפחות תהיה לך את ההגינות להצניע לכת קצת. למה אתה מנופף לי בכל השינה ומנוחה הזו שלך. בכל ההירגעות וחוסר ההורות הזה שאתה חווה עכשיו. גם אני רוצה לשתות קפה בנחת בתוך חממה מלכותית בת 400 שנה. גם אני רוצה לישון ולישון ולישון. ולקום בנחת. ולקרוא ולקרוא ולקרוא. ולרבוץ. ולהיות בשקט שלי. 
אבל מישהו צריך לחתוך 40 פירות ביממה. ולתווך 800 מריבות קטנות. ולבקש שוב ושוב שיאספו את כל הצעצועים מהרצפה. ולנגב, ולשטוף, ולטאטא, ולריב עם המקרר שוב (רק כי אני נהנית מזה בסתר). ובעוד אתה מתפנן לך בחדר המלון שבו אתה לא צריך לנקות ולסדר אחרי אף אחד, גם לא אחרי עצמך, אני פה מתמרמרת על מר גורלי. סתאאאם. את האמת אני נהנית מכל רגע. ובאותה מידה שוקלת להגלות את הילדות מהארץ ולנתק איתך את היחסים. 
באהבה 
אשתך

#7 בבריכה ובמקרר

היום הייתי אמיצה. החלטתי לקחת את הילדות לבריכה אחרי ארוחת הבוקר המשפחתית אצל ההורים שלו. מכיוון שכרמי שונא לשחות, מקווי מים ובאופן כללי הנאה, בשבילי לקחת את הילדות לבריכה לבד זה דבר שבשגרה (איפה מחיאות הכפיים שלכן). מה שכן, תמיד יש לי אותו כבק אופיס - חותך לנו פירות וירקות לפני שיוצאות, מקלח ומכין ארוחת ערב כשאנחנו חוזרות. עזרה חשובה ומועילה ביותר, במיוחד כשאנחנו חוזרות עייפות ומורעבות (לא משנה כמה אוכל לקחנו, הילדות ת-מ-י-ד יחזרו מורעבות), וכפועל יוצא של שני אלה, עצבניות רצח.
לדעת שאני לוקחת ומחזירה אותן לבד דורש קצת יותר התארגנות, ובעיקר גמישות ויצירתיות. הפירות והירקות נלקחו שלמים ונחתכו במקום. במקום אוכל מבושל שהן מעדיפות, תירס ואפונה בקופסת שימורים. מקלחת - ביציאה מהבריכה. לא להירדם בדרך -- אה, ילדות, יש גלידה שמחכה לנו בבית!
במחשבה שניה, מה דעתכן לראות טלויזיה בזמן שאני מכינה ארוחת ערב ואח"כ נאכל ואז גלידה? "כן !!!! "
החזרה הייתה נעימה ממש. והרשיתי להן לאכול המווון גלידה. היה שמח.
המשימה הושלמה בהצלחה ובלי עצבים בכלל. (איפה מחיאות הכפיים שלכן)

חלק ב'

בהכנות לארוחת הערב שמתי לב שהמקרר לא מקרר. יש לנו מקרר עתיק, שמתמודד על חייו בגבורה מרשימה כבר חודשים ארוכים. בקריסטמס התחיל להוריד שלג במקפיא, בשביל האוירה, ומאז לא מפסיק. אחת לכמה שבועות כרמי מפשיר ומגרד חלק מהקרח, עד לפעם הבאה. גירוד הקרח הוא אחד מהתפקידים המסורתיים שלו, כמו שטיפת כלים, קניות וריקון האשפה. דיברנו על כך שבקרוב נצטרך להוציא את תכולת המקפיא לציידנית ולהפשיר את כולו. ואז כרמי נסע. והיום כשהמקרר לא מקרר, באמצע הגלידה שאחרי ארוחת הערב שאחרי הבריכה, החלטתי שעכשיו זה הזמן להפשיר את המקפיא.

כמובן שזה לקח הרבה יותר זמן משחשבתי. כמובן שזו הייתה עבודה קשה. כמובן שכל המטבח מי בוץ. הוצאתי שתי קערות גדולות מלאות קרח מהמקפיא, ונתתי לילדות לחגוג עליהן בכיור. כי אם יורד שלג אצל כרמי בוינה, גם אצלנו יש!

שלג על עירי

המקרר עדיין לא מקרר. יתכן ומחר יצטרך גם הוא הפשרה.
מצורפות תמונות ממבצע הנקיון. היה פה המון קרח שגורד. ולמי שכתב שם frost proof יש חוש הומור מיוחד

#6 שישיבת ראשון בלעדיו

כשכרמי פה יום שישי זה יום המנוחה שלי. הוא לוקח את אליש לביה"ס ואת עמלי לשוק ואני מקבלת 4 שעות נטולות ילדות, אחרי שבוע שלם שאני עם הילדות רצוף במשך 13 שעות כל יום. וכשהוא לא פה.. אין לי הפסקה. 
אז אחרי שהורדנו את אליש בביה"ס עמליה באה איתי לתרגול היוגה של שישי, והושבה אחר כבוד עם הטאבלט במשך שעה וחצי. ואח"כ במנוחת הצהריים עוד שעתיים וחצי מול המחשב. 

מה שהייתי מעדיפה שיבחרו לעשות במקום שעות מסך

זה פשוט מדהים איך אני מגבילה אותן במסכים באדיקות - עד שאני רוצה לעשות משהו בשביל עצמי. ואז נפתח הסכר ושיראו כמה שמתחשק להן... בשביל תרגול יוגה ושנ"צ של שישי שילמתי בארבע שעות מסך היום. ארבע שעות 😱😱😱 לא גאה בזה בכלל.. ומצד שני שמחה שזכיתי בתרגול ובמנוחה.
תודה לאל שהילדות שלי מהסוג המכור ולא יקומו מהטלויזיה גם 6 שעות רצוף, כך שאפשר לסמוך על המכשיר הקסום הזה שיפרגן לי את המנוחה הדרושה 😀 יש הורים שהילדים שלהם באים לנג'ס להם גם כשהמסכים פתוחים. לא יודעת איך אתם מסתדרים. הייתי מתה.
בקיצור, העייפות ממשיכה להצטבר, העצבים קצרים יותר והטונים עולים. נראה לי שבקרוב תהייה קפיצת גדילה ואחריה תהיה הסתגלות למצב החדש ולאינטנסיביות שלו. או זה, או שהילדות ימשיכו לראות 4 שעות טלוויזיה כל שישי שבת.

#4 הערב נגמר בפיצה

הערב נגמר בפיצה דומינוס (האמת, התעלו על עצמם. היה ממש טעים).
הילדות נדלקו על הפלסטיקים הקטנים שמחזיקים את הפיצה רחוקה מהקרטון ורחצו אותן בקערות גדולות עם המון מים, בעודן מציפות את פינת האוכל וכיור המקלחת. אח"כ הכינו מרק גזר - כלומר לקחו גזר אמיתי מהמקרר ובחשו אותו במים יחד עם צעצועי ירקות מפלסטיק עד שכל האבק ירד מהם ו"תיבל" את ה"מרק" - ואז שתו אותו. 
ובעוד כל הג'יפה הזו מתרחשת אני ישבתי לצידן עם כוס יין ב7 בערב, ושיחקתי בטלפון במשך חצי שעה. 
ואז מינפתי את ההצפה להעברת סמרטוט במטבח והופ למיטות, ללא סיפור או מקלחת כמובן.

#3 עמליה מאבדת את זה בפעם הראשונה

עברו שלושה ימים מאז שכרמי נסע. אתמול עמליה כעסה עלי וכעונש הוציאה ופיזרה את כלללל הבגדים בארון שלה על הרצפה. ערבבה אותם עם סל הכביסה המלוכלכת ותכולת ארגז התחפושות. שלא ישעמם. מזל שבדיוק כשגיליתי נכנסה לביתי האישה הקולית ביותר בתבל, נועה דבש, והשפיעה עלי מקוליותה.
כך שהצלחתי לא להתעצבן, וגם עזרה לסדר הכל תוך עשר דקות. נועה אין עלייך. לא נרשמו אבידות בנפש בזכותך.

אקטינג אאוט, מערכה ראשונה. מעניין לאן זה יתפתח.
ותודה ל Noa Peleg Thaller שהמילים שלה רצו לי בראש בעודי בוחנת את הזוועה.
 "הורות בעידן המודרני: קודם כל מצלמים, אח"כ מתמודדים"

כמה בלאגן יכולה לעשות ילדה קטנה אחת בשתי דקות

סיכום יום ראשון בלעדיו

20:10

הילדות ישנות
אחרי ארוחת ערב, מקלחות, סירוק כינים ושיחת וידאו ארוכה עם אבא
המטבח נקי
המדיח מזמזם לו בנחת
ועוד 20 דקות הבייביסיטר מגיעה ואני הולכת לקפוארה.
מזל שמראש החניתי את המשאית של המדליות ברחוב.

** ובמחשבה שניה הכל היה יכול להשתבש 20 פעם, אז תודה רבה לבורא שדאג שהכל יעבור חלק **

כרמי נוסע

מתחיל להרגיש מוחשי כל העסק
כרמי נוסע מחר

עמלי עוזרת באריזות

ליוינו אותו לנתב"ג ב14:00 בצהריים