שיגעו אותי בארוחת ערב. בכוונה הכנתי להן פסטה פסטו, שהן לרוב אוהבות. זאת מנה שאני יכולה לחיות איתה בשלום, כי יש בה את הקמח הלבן שהן מחבבות וגם את העלים הירוקים שאני מחבבת. אז מבחינתן השיגו את שלהן ואכלו פסטה ומבחינתי השגתי את שלי ואכלו ברזל ושלל מינרלים ויופי, כולן מרוצות.
והערב לא היה להן טעים.
ובקול רם ובשלל סופרלטיבים נעימים סיפרו לי עד כמה הרוטב לא מוצלח ולא טעים להן. והפסיקו לאכול. ואז פשטו על המקרר לראות מה עוד יש.
והערב לא היה להן טעים.
ובקול רם ובשלל סופרלטיבים נעימים סיפרו לי עד כמה הרוטב לא מוצלח ולא טעים להן. והפסיקו לאכול. ואז פשטו על המקרר לראות מה עוד יש.
יואו כמה אני שונאת שהן עושות את זה. כל רגע שהן עם הראש בתוך המקרר הוא סטרס טהור עבורי. כשעמליה פותחת את המקרר אפשר לסמוך עליה שהיא תיקח בהחבא כל ממתק שיש שם, וגם תשפוך כמה דברים על הדרך. כשאלישבע פותחת את המקרר זה רק על מנת לסנג'ר אותי להכין לה עוד משהו. רצוי מסובך. ואני כבר יושבת ואוכלת ולא בא לי לקום.
אבל מה, פולניה אנוכי. דור שלישי, לא סתם. לא מסוגלת לסבול את המחשבה על רעב. וגם אוהבת אוכל טעים ומתבעסת לתת לילדות אוכל לא טעים. ואין לי לב להגיד להן: זה מה יש! תאכלו או תישארו רעבות! ותסגרו את המקרר כבררר !!! הלוואי ויכולתי. אבל אין לי עמוד שדרה ברגע הזה.
אז מה נשאר לאמא עייפה, מתוסכלת, שמרגישה שלא מעריכים את המאמצים שלה ושלא מסוגלת להגיד לא?
פאסיב אגרסיב, כמובן. ורחמים עצמיים.
"אתן לא מעריכות את מה שעושים בשבילכן!" לרלרתי, "במיוחד הכנתי מה שאתן אוהבות!" (במיוחד = הדבר הכי זריז ובמינימום מאמץ שיכולתי לחשוב עליו). "נמאס לי שאתן לא אוכלות את מה שמכינים עבורכן!! לא הכל צריך לאהוב, לא הכל צריך להיות בול לטעמכן!"
פאסיב אגרסיב, כמובן. ורחמים עצמיים.
"אתן לא מעריכות את מה שעושים בשבילכן!" לרלרתי, "במיוחד הכנתי מה שאתן אוהבות!" (במיוחד = הדבר הכי זריז ובמינימום מאמץ שיכולתי לחשוב עליו). "נמאס לי שאתן לא אוכלות את מה שמכינים עבורכן!! לא הכל צריך לאהוב, לא הכל צריך להיות בול לטעמכן!"
ובעוד אני מקטרת אני לא יכולה שלא להאזין לעצמי מהצד, ולהתפחלץ מהפולניה הממורמרת הזו שעומדת במטבח, לובשת את הפרצוף שלי, ומתלוננת על הילדות עם דמעות בעיניים. אני מאזינה לעצמי בתדהמה מוחלטת אומרת דברים שבחיים לא חשבתי שאגיד, ומתחילה לדבר עם עצמי בהגיון ובטון מרגיע: "בחייאת, הן ילדות. הן לא צריכות לספק לך הכרה והערכה. מותר להן לא לרצות לאכול את מה שהכנת. בואי תהיי כנה, הכנת את זה בשבילך, ש*את* תרגישי שהן אוכלות טוב. אם היית מכינה בשבילן היית מכינה פסטה לבנה עם הרבה מלח ומגישה ליד קצת זיתי חרוזית נטולי ערך תזונתי. על זה הן היו עפות והמילים שכל כך רצית לשמוע 'הפסטה טעימה אמא' היו מומטרות עלייך בנדיבות"
ועוד מחשבה עלתה "יקח לך זמן להרגיל אותן לאוכל בריא יותר, וזה בסדר.. תני לזה זמן והדרגתיות. לא קרה כלום. "
ועוד מחשבה עלתה "יקח לך זמן להרגיל אותן לאוכל בריא יותר, וזה בסדר.. תני לזה זמן והדרגתיות. לא קרה כלום. "
וככל שאני חושבת את המחשבות האלה מחד ולא מצליחה לסתום את הפה ולהפסיק להתמרמר בקול רם, נכנסת מחשבה שלישית - המחנכת.
או כמו שקראו לה בסדנא שהייתי בה פעם "השופטת הפנימית".
"תגידי, את? עם כל המודעות שלך, את מדברת ככה לילדות?! מה את מצפה מהן בכלל למשהו?! מה זו הסחטנות הרגשית הזו? ועכשיו את גם גורמת להן להרגיש אשמות. למה הן צריכות להרגיש אשמה כשהאוכל לא לטעמן?!"
או כמו שקראו לה בסדנא שהייתי בה פעם "השופטת הפנימית".
"תגידי, את? עם כל המודעות שלך, את מדברת ככה לילדות?! מה את מצפה מהן בכלל למשהו?! מה זו הסחטנות הרגשית הזו? ועכשיו את גם גורמת להן להרגיש אשמות. למה הן צריכות להרגיש אשמה כשהאוכל לא לטעמן?!"
זהו. גמרה עלי. עכשיו אני בוכה באמת. כי אני אמא שלא מצליחה לגרום לילדות שלה לאכול בריא ועוד עושה להן רגשות אשם על הדרך ושוכחת את כל מה שלימדו אותי. אותי למרים קדן, לשרון כהן ולמארשל רוזנברג. אותי לנתי, ללוטן, ולכל המורות והמורים שאי פעם לימדו אותי סבלנות ונדיבות עם הילדות. shame on me.
ואז הילדות, בשיא החמידות "אמא אני אוהבת אותך"
"אמא שתדעי שאני מאוד מעריכה את כל מה שאת עושה בשבילי"
"אמא אני בכל זאת קצת רעבה. אני יכולה פרוסה עם חמאת בוטנים? אני מבטיחה לאכול אותה ולא להתלונן"
"אמא שתדעי שאני מאוד מעריכה את כל מה שאת עושה בשבילי"
"אמא אני בכל זאת קצת רעבה. אני יכולה פרוסה עם חמאת בוטנים? אני מבטיחה לאכול אותה ולא להתלונן"
ומרוב שהן חמודות ואומרות את כל הדברים הנכונים אני מרגישה עוד יותר אשמה. שחילצתי מהן בכוח הפאסיב אגרסיב את מה שאני רוצה לשמוע.
ומשם, החלטתי, זה לא יכול להתדרדר הרבה, אז עדיף שאני פשוט אשתוק.
אשתוק ואלך לשבת לי בפינה, כי באמת, שום דבר טוב כבר לא יכול לצאת מכך שהפה שלי יפיק מילים כרגע.
ומשם, החלטתי, זה לא יכול להתדרדר הרבה, אז עדיף שאני פשוט אשתוק.
אשתוק ואלך לשבת לי בפינה, כי באמת, שום דבר טוב כבר לא יכול לצאת מכך שהפה שלי יפיק מילים כרגע.
אז הלכתי לספה. והודעתי שאני רוצה להיות לבד.
ומאותו הרגע, הפלא ופלא, הכל הסתדר. הן שיחקו ביחד כמו שלא שיחקו כל השבוע. אלישבע לימדה את עמליה טריקים עם הכדור. הן הרכיבו פאזל יחד (!! לא קרה מעולם. מ-ע-ו-ל-ם). סידרו אחריהן (!!!) ואני קראתי עיתון, עשיתי סידורים, נחתי, והתחלתי את הערב שלי.
ומאותו הרגע, הפלא ופלא, הכל הסתדר. הן שיחקו ביחד כמו שלא שיחקו כל השבוע. אלישבע לימדה את עמליה טריקים עם הכדור. הן הרכיבו פאזל יחד (!! לא קרה מעולם. מ-ע-ו-ל-ם). סידרו אחריהן (!!!) ואני קראתי עיתון, עשיתי סידורים, נחתי, והתחלתי את הערב שלי.
הודעתי להן שכשיהיו עייפות יקראו לי ואעזור להן לצחצח שיניים ולהיכנס למיטות. שאני לא מתכוונת לומר להן מתי ללכת לישון. שעה וחצי הן שיחקו. בהרמוניה מוחלטת. ואני נחתי. בלי להחליף איתן יותר מ10 מילים. כבר לא התעניתי בשתיקה. פשוט מידרתי את עצמי מעשיית נזקים נוספים.
וברבע ל9 קראו לי לצחצח להן שיניים.
לרוב ממש קשה לי שהן נשארות ערות אחרי 20:00. אני רוצה את השקט שלי ושילכו כבר.
היום קיבלתי את השקט שלי כשהיו ערות. בחיי שלא הפריע לי שהן פה.
וברבע ל9 קראו לי לצחצח להן שיניים.
לרוב ממש קשה לי שהן נשארות ערות אחרי 20:00. אני רוצה את השקט שלי ושילכו כבר.
היום קיבלתי את השקט שלי כשהיו ערות. בחיי שלא הפריע לי שהן פה.
והמסר הזה חוזר לאחרונה שוב ושוב. דווקא מתוך ההרפיה והשחרור של איך זה צריך להיות, קורה פה משהו ממש טוב. דווקא מתוך הגבול הברור שאומר מתי אני *לא רוצה* להיות איתן, הן מצליחות להעסיק את עצמן.
אני מתחילה להבין את מה שחגי קירשבלום כותב כל הזמן.
לו רק יכולתי להגיע לנחת הזו בלי לעבור דרך הפאסיב או האגרסיב המייסר קודם. לו רק יכולתי לפרגן להן ולי קצת יותר חופש.
ביום שאגיש להן פסטה לבנה וזיתים משימורים בלי גרם של נקיפות מצפון, אז אדע שעליתי מדרגה רוחנית. עד אז, אני אשב לי כאן בחושך, לבד, ואתכנן לצבוע את התקרה בצבע בז'.
אני מתחילה להבין את מה שחגי קירשבלום כותב כל הזמן.
לו רק יכולתי להגיע לנחת הזו בלי לעבור דרך הפאסיב או האגרסיב המייסר קודם. לו רק יכולתי לפרגן להן ולי קצת יותר חופש.
ביום שאגיש להן פסטה לבנה וזיתים משימורים בלי גרם של נקיפות מצפון, אז אדע שעליתי מדרגה רוחנית. עד אז, אני אשב לי כאן בחושך, לבד, ואתכנן לצבוע את התקרה בצבע בז'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה