שלושת השאלות השנואות עלי ביותר, בסדר יורד, הן
1) "מה יש לך בבטן, בן או בת?" שאלה שב99% נשאלת כשאני לא בהריון וסופה לגרום מפח נפש גם לי וגם לשואל/ת.
2) "למה ככה בלי נעליים?!" - בין אם מכוונת אלי או אל מי מהילדות.
3) "מה, איפה כרמי? לא בא איתך?!"
כרמי, שיחיה, שונא אירועים חברתיים. מתעב מסיבות, חגיגות ימי הולדת, מפגשים, וכל אירוע שבו יש יותר מ3 אנשים שהוא מכיר ושנדמה לו שיאלץ להחליף איתם דברי נימוסין.
וכך, הוא אף פעם לא בא איתי או עם הילדות. לא לחתונות, לא לימי הולדת בגן, לא לפיקניק של בית הספר ובטח ובטח שלא לחגיגות יום המשפחה.
כל שנה אני צופה בפליאה באבות שמגיעים לכל האירועים שמניתי כאן עם נשותיהם וילדיהם. חלקם משועממים, חלקם סובלים את זה כרע הכרחי, וחלקם אפילו נהנים (!) ואולי גם לוקחים חלק פעיל (!!). בקנאה רבה אני בוהה באותם גברים, תוהה אם יש סיכוי שיתפסו אותו לשיחה וישכנעו אותו שזה יכול להיות כיף. ובעודי מתפעלת שתי ילדות עם הרבה מאוד רצונות, שנתלות עלי ומושכות אותי ורעבות ויש להן פיפי וקר להן וחם להן ומשעמם להן או מרגש להן מדי, אני מצטערת שהוא לא איתי. לא בשביל החברה - למען החלוקה בנטל.
וכל הורה מתפלא/ת, שבא/ה ושואל/ת אותי "מה, כרמי לא בא?!" נועץ עוד קצת את הסכין בלב הקנאה. הנה, כולם נהנים (או סובלים, לא משנה, העיקר שביחד. חנוך לוין עשה קריירה שלמה מלסבול ביחד) זוגות זוגות, משפחות שלמות, ורק אני פה לבד. יחידנית-נשואה. כל שאלה כזו מחמיצה לי עוד קצת את הערב. ובאירוע גן/בי"ס רגיל אני נשאלת לפחות 5-10 פעמים. בלב אני עונה "לא, הוא לא בא. הוא לא סובל את זה. לא אכפת לו אם הילדות יפסידו את הפעילות. הוא לא יבוא רק בשביל להקל עלי. כן זה מעצבן אותי. כן אני חושבת שזה אנוכי. מה אני אעשה. זה הבנאדם שאיתו התחתנתי. לא סגרנו את כל הפרטים הקטנים האלה לפני שהיינו הורים. לא יכולתי לדמיין אפילו שיהיו פרטים קטנים כאלה. בסה"כ הוא אבא נפלא, אפילו שבא לי להרוג אותו כרגע. הוא בטח נח ומתפנן. אני שונאת כשהוא נח כשאני עובדת"
אז אתמול היה הפנינג יום המשפחה בביה"ס. וכל מי שמכיר אותי יודע שכרמי בחו"ל. ולכן הוא לא יכול לבוא ליום המשפחה, גם אם תיאורטית הוא מאוד רוצה. ומכיוון שתיאורטית אני מאוד מסכנה מכך שהוא איננו, ואני גיבורה וחזקה למרות שתיאורטית ממש קשה לי, יהיה זה לא מנומס לשאול אותי על כרמי.
וכך העברנו לנו ערב חגיגה רגיל, עם הילדות שרוצות את כל מה שהן רוצות ורעבות ונתלות עלי וכל הסטטיק ובנאל הזה, מבלי לחשוב כל הזמן על החוסר של כרמי. וזה היה כל כך נעים שלשם שינוי לא שאלו אותי עליו ולא הדגישו את היעדרו.
ואני הייתי חופשיה לרקוד, לצחוק, לרוץ איתן בין התחנות השונות, להחזיר אותנו הבייתה מאוחר מדי, שפוכות ורעבות מדי, וכל הערב לחייך לכל האבות הפעילים שבסביבה מבלי להצטער על זה שהוא לא כאן. זאת לא אפשרות. אין על מה להצטער. הוא בוינה.
 |
| מירוץ מכשולים ברגליים קשורות |
 |
| קשרי דם ומשפחה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה