לא התבלבלתי בסדר של הפוסטים. הוא בראש שלי כבר כמה ימים ולא הגעתי לכתוב אותו, אז השארתי לו מקום 
קודם כל תודה שאתן קוראות וקוראים. אני מקבלת המון פידבקים חמים ביותר על היומן הזה, שנכתב, תאמינו או לא, בעיקר בשביל להתמרמר שלא באוזני כרמי. מסתבר שקיטוריי תופסים תאוצה ועוקבות וזה משמח אותי לקבל כל כך הרבה מחמאות. אז תודה לכל מי שמגיבה, מלייקקת ועוצרת אותי בחיים שמחוץ לפייס כדי להגיד שקראת. זה נעים לי מאוד.
הפוסט הזה הוא על עומס מנטאלי.
אני בעומס מנטאלי כל כך גדול שלא יכולתי להביא את עצמי לכתוב עליו -- מרוב עומס. אתן מבינות.
אני בעומס מנטאלי כל כך גדול שלא יכולתי להביא את עצמי לכתוב עליו -- מרוב עומס. אתן מבינות.
והימים ימי טרום פורים, טרום יומולדת לאלישבע, טרום הגשת בקשת הויזה שלי לאנגליה. טרום מציאת דירה ובי"ס לילדות באנגליה, טרום מעבר מורכב ומטלטל. המלאכה מרובה, ויותר ממה שיש הרבה לעשות, יש הרבה לתכנן.
לחשוב על.
לפרק לגורמים ולהבין מה בדיוק צריך לקרות כדי שזה יצליח.
כל משימה בנויה מכמה וכמה משימות מקדימות.
למשל, בשביל שיהיו קציצות עדשים מחר צריך להשרות אותם עוד הערב
בשביל שאלישבע תצא לטיול השנתי עוד שבועיים צריך להדפיס ולחתום על האישור, להניח אותו על השולחן ליד הדלת כדי שלא אשכח ומחר בבוקר גם לקחת אותו לבית הספר ולהניח אותו במגירה של המורה.
מבצע מסובך לכל הדעות להכרה עמוסה וכושלת של אמהות, וכמוהו יש עוד אלף.
תחפושות
אביזרים משלימים לתחפושות (כי כמו שאר בגדי הנשים, למה שיהיה לה נוח פשוט ללבוש את התחפושת ולצאת איתה מהבית?! לא, צריך גם טייץ וחולצה מתחת, ושיתאימו בצבע. בעעע)
משלוחי מנות. בעעעעע.
שישיית מים למסיבה של החנ"ב
חצי שעה בטלפון עם הפקיד של הבנק בנסיון נואש לארגן אישור שנדרש לויזה
מייל מתנצל לעו"ד שאני לא מצליחה לארגן את מה שהיא מבקשת
להבין איך הולך הלו"ז מחר ואת מי צריך לאסוף מתי
תכנון בגדול של חופשת פורים
בייביסטר לשישי כדי לצאת בעצמי למסיבת פורים של גדולים
הרשמה לבית ספר של החופש הגדול בפסח
ועוד ועוד ועוד
באמת שהרשימה אינסופית
ועל הדרך - כל הדברים הרגילים - כביסה, כלים, מקלחות, סירוק כינים, קופסאות אוכל, אלפי וואטסאפים ביום, מיילים, תיאומים.
לחשוב על.
לפרק לגורמים ולהבין מה בדיוק צריך לקרות כדי שזה יצליח.
כל משימה בנויה מכמה וכמה משימות מקדימות.
למשל, בשביל שיהיו קציצות עדשים מחר צריך להשרות אותם עוד הערב
בשביל שאלישבע תצא לטיול השנתי עוד שבועיים צריך להדפיס ולחתום על האישור, להניח אותו על השולחן ליד הדלת כדי שלא אשכח ומחר בבוקר גם לקחת אותו לבית הספר ולהניח אותו במגירה של המורה.
מבצע מסובך לכל הדעות להכרה עמוסה וכושלת של אמהות, וכמוהו יש עוד אלף.
תחפושות
אביזרים משלימים לתחפושות (כי כמו שאר בגדי הנשים, למה שיהיה לה נוח פשוט ללבוש את התחפושת ולצאת איתה מהבית?! לא, צריך גם טייץ וחולצה מתחת, ושיתאימו בצבע. בעעע)
משלוחי מנות. בעעעעע.
שישיית מים למסיבה של החנ"ב
חצי שעה בטלפון עם הפקיד של הבנק בנסיון נואש לארגן אישור שנדרש לויזה
מייל מתנצל לעו"ד שאני לא מצליחה לארגן את מה שהיא מבקשת
להבין איך הולך הלו"ז מחר ואת מי צריך לאסוף מתי
תכנון בגדול של חופשת פורים
בייביסטר לשישי כדי לצאת בעצמי למסיבת פורים של גדולים
הרשמה לבית ספר של החופש הגדול בפסח
ועוד ועוד ועוד
באמת שהרשימה אינסופית
ועל הדרך - כל הדברים הרגילים - כביסה, כלים, מקלחות, סירוק כינים, קופסאות אוכל, אלפי וואטסאפים ביום, מיילים, תיאומים.
ואין לזה סוף.
פעם אמרתי לכרמי באחת המריבות שלנו, שלהחזיק את כל המידע שצריך לניהול הבית שלנו זו משרה מלאה בפני עצמה. ואותה אני עושה בנוסף לגידול ילדה בחינוך ביתי ועוד ילדונת שמגיעה בצהריים הבייתה (שזו עוד משרה מלאה) ועד לא מזמן גם הייתה לי קליניקה.
העומס המנטאלי הזה של כל מה שצריך לזכור ולהיות אחראית עליו, זה מה שמעייף אותי. זה מה שגומר אותי בסוף היום. כי זה לא נגמר. ותמיד יש עוד משהו.
פעם אמרתי לכרמי באחת המריבות שלנו, שלהחזיק את כל המידע שצריך לניהול הבית שלנו זו משרה מלאה בפני עצמה. ואותה אני עושה בנוסף לגידול ילדה בחינוך ביתי ועוד ילדונת שמגיעה בצהריים הבייתה (שזו עוד משרה מלאה) ועד לא מזמן גם הייתה לי קליניקה.
העומס המנטאלי הזה של כל מה שצריך לזכור ולהיות אחראית עליו, זה מה שמעייף אותי. זה מה שגומר אותי בסוף היום. כי זה לא נגמר. ותמיד יש עוד משהו.
אני עובדת עם רשימות. אני לא מסוגלת להחזיק את כל הפרטים והמורכבות בראש שלי. שמעתי פעם שיש שני סוגים של אנשים - כאלה שאוהבים לסמן וי ליד המשימות שהשלימו וכאלה שאוהבים למחוק. אני מהמוחקות. זה נותן לי סיפוק עז להעביר את העט בכוח על פני משימה שהושלמה. אני קצת מרגישה שאני נותנת לה כאפה ואומרת לה "עופי לי מהפרצוף!". מספק. מוציאה תסכולים איפה שאפשר.
 |
| רשימת ה TO DO שלי מהשבוע |
והכי מפריע לי כשהעומס המנטאלי הורס לי דברים שאני נהנית מהם. הוא בעצם שותה לי את כוחות החיים. ולכל דבר צריך כוח. ליזום פגישה עם חברה. לצאת בערב. להתקלח. ללכת לקפוארה. זה לא מובן מאליו בשבילי שהדברים האלה קורים, וככל שהמוח שלי בעומס יותר גדול כך יש לי פחות כוחות נפש לעשות את הדברים האלה. ואז אני נכנסת למה שקוראים לו בלעז וישס סרקל - מעגל קסמים מרושע שבו אין לי כוח לעשות בשביל עצמי, וכך אני לא מתמלאת באנרגיה ולא נחה (מנטאלית. פיזית אני נחה), ואז יש לי פחות כוח.
בלי עין הרע, בורכתי באנרגית חיים שופעת. אבל אני מרגישה את האפקט המצטבר. בעיקר בקפוארה.
החוג שכל כך כיף לי ללכת אליו. שלקחתי בייביסיטר במיוחד, שעולה לי יותר מהחוג, כדי ללכת אליו. אחד הדברים שאני אוהבת באימון הזה הוא שהוא מאתגר גופנית ומנטלית יחד ומוציא מאיזורי נוחות. ולצערי אני מוצאת שככל שאני בעומס מחשבתי-רגשי גדול יותר, כך אני מתקשה להביא את עצמי לשם. קשה לי לצאת מהבית. שבוע אחרי שבוע יש לי מחשבות לבטל את הבייביסיטר ולהישאר. וזאת על אף שאני נהנית שם מאוד ומתחזקת ומשתפרת ומתחטבת וכל מה שתום המדריך הבטיח שיקרה קורה לי. אני לא רוצה להפסיק. זה הדבר האחד שאני עושה למען עצמי מחוץ לבית.
אבל קשה לי. קשה לי לגמור את האימון. אני מוצאת את עצמי עם דמעות בעיניים, או עם כאב ראש, או עם חולשה פתאומית, תוך כדי אימון. רצות לי המוון מחשבות בראש של אולי אני אשב. אולי אני אלך הבייתה. ואני מוצאת את עצמי נלחמת במחשבות האלה בכלים שלמדתי ב12 הצעדים: רק עוד 5 דקות. רק אחרי התרגיל הזה. וככה העייפות המנטאלית באה והולכת תוך כדי האימון.
בשבוע שעבר התיישבתי עם דמעות בעיניים 5 דקות לפני הסוף, ולא יכולתי להמשיך.
היום עצרתי באמצע ההודה (מעגל הסיום - השיא ושיא הכיף של האימון) מרוב חולשה, ועברתי לשכיבה כדי לא להתעלף. לקח לי כמה דקות להצליח להתאושש ולהצליח להתיישב חזרה.
החוג שכל כך כיף לי ללכת אליו. שלקחתי בייביסיטר במיוחד, שעולה לי יותר מהחוג, כדי ללכת אליו. אחד הדברים שאני אוהבת באימון הזה הוא שהוא מאתגר גופנית ומנטלית יחד ומוציא מאיזורי נוחות. ולצערי אני מוצאת שככל שאני בעומס מחשבתי-רגשי גדול יותר, כך אני מתקשה להביא את עצמי לשם. קשה לי לצאת מהבית. שבוע אחרי שבוע יש לי מחשבות לבטל את הבייביסיטר ולהישאר. וזאת על אף שאני נהנית שם מאוד ומתחזקת ומשתפרת ומתחטבת וכל מה שתום המדריך הבטיח שיקרה קורה לי. אני לא רוצה להפסיק. זה הדבר האחד שאני עושה למען עצמי מחוץ לבית.
אבל קשה לי. קשה לי לגמור את האימון. אני מוצאת את עצמי עם דמעות בעיניים, או עם כאב ראש, או עם חולשה פתאומית, תוך כדי אימון. רצות לי המוון מחשבות בראש של אולי אני אשב. אולי אני אלך הבייתה. ואני מוצאת את עצמי נלחמת במחשבות האלה בכלים שלמדתי ב12 הצעדים: רק עוד 5 דקות. רק אחרי התרגיל הזה. וככה העייפות המנטאלית באה והולכת תוך כדי האימון.
בשבוע שעבר התיישבתי עם דמעות בעיניים 5 דקות לפני הסוף, ולא יכולתי להמשיך.
היום עצרתי באמצע ההודה (מעגל הסיום - השיא ושיא הכיף של האימון) מרוב חולשה, ועברתי לשכיבה כדי לא להתעלף. לקח לי כמה דקות להצליח להתאושש ולהצליח להתיישב חזרה.
ואני יודעת שאלה ביטויים של עומס. של מוצפות. של רצון במנוחה והתפרקות. ואני לא יודעת איך להחזיק מעמד בקפוארה שכל כך אהובה עלי ונותנת לי המון, כשכל מה שאני רוצה, כל ערב, זה לנזול על הספה ולהיעלם לתוך סדרה תורנית ל3 שעות, ואז למיטה.
כבר חשבתי להודיע שבוע הבא שאני לא מגיעה. נחה פעם אחת. אבל אני מפחדת שזה רק יחזק את הקושי, וששבוע אחרי שוב לא אגיע, וזה יהיה הסוף של האימון עבורי. ואז למזלי המדריך הודיע ששבוע הבא מתארחת אצלנו קבוצה אחרת באימון ושנעשה מאמץ להגיע. ולא נעים לי לאכזב אותו. זה מה שקוראים ב12 הצעדים "כוחות גדולים מאיתנו". הפולניות גדולה מחוסר האנרגיה. אני מקווה להגיע. ואני יודעת שיקבלו אותי שם בחיוך וחיבוק, עם או בלי דמעות בעיניים.
כבר חשבתי להודיע שבוע הבא שאני לא מגיעה. נחה פעם אחת. אבל אני מפחדת שזה רק יחזק את הקושי, וששבוע אחרי שוב לא אגיע, וזה יהיה הסוף של האימון עבורי. ואז למזלי המדריך הודיע ששבוע הבא מתארחת אצלנו קבוצה אחרת באימון ושנעשה מאמץ להגיע. ולא נעים לי לאכזב אותו. זה מה שקוראים ב12 הצעדים "כוחות גדולים מאיתנו". הפולניות גדולה מחוסר האנרגיה. אני מקווה להגיע. ואני יודעת שיקבלו אותי שם בחיוך וחיבוק, עם או בלי דמעות בעיניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה