המסע להשגת כוחות הנהיגה פרק ד

סוף טוב הכל טוב
אז מה אם באמצע הצומת האור התחלף לכתום והייתי בטוחה שנכשלתי.
אז מה אם נהגתי את כל שאר הזמן עם דמעות בעיניים
אז מה אם הוייז שהיא שמה לי דיבר ב-יארד ולא הצלחתי להבין מתי הפניה
אז מה אם אחרי מליון חניות מושלמות עשיתי פדיחות בחניה.
עברתי!!
ואני רוצה שכל העולם ידע ויעשה לי לייק

#110 בנות האור שבות הבייתה

אני מגלגלת את הפוסט הזה בראש שלי כבר שעתיים, ועדיין לא יודעת איך לגשת אליו. מאיפה להתחיל? לספר לכןם למה לא טוב לי פה? מה חסר לי? להתנצל שאנגליה מדינה נפלאה, אבל... ? להסביר שהחיים בחו"ל לא זוהרים כמו שחושבים? לגעת בפרטים הפרקטיים של איך ומתי? לספר את זה מהפרספקטיבה של כרמי? בחיי שאין לי מושג . אז אני פשוט אניח לכןם לשאול מה שמתחשק לכםן, ואענה לפי היכולת. רק אל תבלת"קו ;) 
אנחנו חוזרות לגור בישראל באוגוסט, אחרי סוף שנת הלימודים פה. עוד לא ידוע תאריך מדויק. בהתחלה נגור אצל ההורים שלי בקריית השרון ואח"כ נמצא דירה, בתקווה באבן יהודה. אלישבע התקבלה חזרה לדמוקרטי שלנו לשנת הלימודים הבאה. אנחנו מחכות לתשובה לגבי עמליה שעולה לכיתה א. כרמי ימשיך לעבוד בחו"ל אצל לקוחות ובהפסקות בין פרויקטים יהיה איתנו. 
אני מקווה שזה הדבר הנכון לעשות. באמת שאני כבר לא יודעת. 
זהו לבינתיים. פתוחה לשאלות. ואת התשובות שעניתי אתםן יכולותים לקרוא כאן

#109 בדיוק שנה עברה

יש לי כל כך הרבה מה להגיד. ובינתיים אני מתאפקת. זה עדין מדי, בתנועה מדי, בשביל לשים את זה בפייסבוק ולקבע את זה בתודעה.
בכל מקרה, לעניין ה"תכתבי לנו הרבה" שביקשה פה אחותי האהובה. הזכרונות של פייסבוק מגלים שכתבתי 50 פוסטים של יומן הקפיטנית לפני שנסענו. במהלך שלושה חודשים בסהכ. ובמהלך השהות כאן כתבתי 60 בינתיים, לאורך שנה שלמה. גם זה אומר משהו על הקצב שאנחנו חיים פה כאן. אני קוראת את מה שכתבתי בישראל ומשווה למה שאני כותבת פה, ומוצאת את הכתיבה שלי מאז מלאת אדג', מדויקת ושנונה. ואת מה שאני כותבת בחצי שנה האחרונה מהורהר, מעורפל, ונטול אש פנימית.
עוד הרבה לא ידוע לפני. אני לא יכולה להגיד בשום אופן שהחיים שלי התייצבו. אני כן יכולה להגיד שלמדתי משהו על סדר העדיפויות שלי, על הצרכים שלי, על המגבלות שלי ועל הרצונות שלי. אני יודעת איפה הבית שלי, לאן אני שייכת, ומה התנאים הבסיסיים שאני זקוקה להם בשביל לשמוח.
זה די הרבה 😁 מנסה להיות מלאת תודה על החוויה הזו של אנגליה ואסירות התודה לא נוכחת בתודעה שלי.. לא כשכל כך עצוב לי חלק גדול מהזמן.
בתקווה שלא לעוד הרבה זמן.