כמה חברות אמרו שאני לא מעדכנת את הפייס אז קשה לדעת מה קורה איתי. פשוט יש להן הגבלה מוטורית באצבעות שמאפשרת רק לגלול את הפיד ולא ללחוץ על מקש החיוג בוואטסאפ.
לא עדכנתי הרבה כי הייתי בדכאון. דכאון זו חוויה מאוד מעניינת. היה לי המון מה לכתוב על הדכאון. אבל חששתי להבהיל את הקוראותים בישירותי הידועה ולהפגיש אתכןם פנים אל פנים עם הדכאון שלי על עליותיו ומורדותיו, מופעיו הגופניים, המחשבות שנחשבות אצלי בעקבותיו, ההתייחסות של הסביבה אליו. אלה חומרים לא פשוטים לעיכול. ובשיא הכנות - לא הייתה לי אנרגיה להתמודד עם מי שילחצו ממנו ויתקשרו אלי כדי לברר עד כמה עליהם לדאוג.
אני חושבת שהדבר הטוב ביותר לעשות איתי כשאני בדכאון זה פשוט לדבר איתי רגיל. להתעניין, כן, וגם לספר מה איתכם. אתן יודעות, יחסים רגילים, הדדיים.
בכל מקרה, יש הטבה. הטיפול הפסיכולוגי עושה את שלו. הזמן גם עושה את שלו, אם נותנים לו ולא מציצים לו מעבר לכתף ושואלים כל רגע: נו, מה קורה?! זה יקח עוד הרבה זמן??
והשבוע פתאום שמתי לב שיש לי כאן 4 חברות בשלבי טרום-אינטימיות מוקדמים. חברה לצאת איתה, חברות לחלוק איתן את חוויות ההורות ומה קורה בכיתה, חברות שמשתפות אותי בטיפים שווים ומעשיים - איפה קונים, מה עושים, לאן הולכים, מה צפוי בבי"ס בחודש הקרוב... כבר אפשר להזמין לפליידייטס קצת יותר ספונטניים איתן. כבר יש תחושה של היכרות כמעט נינוחה.
חזרתי לבשל ולאפות, ולאחרונה הכנתי כמה וכמה מתכונים חדשים - אצלי זה סימן מובהק לעליה בכוחות הנפש.
התחלתי קורס צילום בסמארטפון. זה אומר שיש לי יכולת ופניות רגשית ללמוד משהו חדש!!!! זה פנומנלי. זו ממש נקודת מפנה עבורי.
הילדות התרגלו לחיים כאן. יש לנו שגרה נעימה. הן הולכות לבי"ס בשמחה. יש להן חוגים שהן ממשיכות משנה שעברה וגם חוג חדש. הן משכילות כאן. כרמי מטפח בהן אהבה ללונדון ולטוב שיש לה להציע (עמליה מיוזמתה ביקשה בסופשבוע לנסוע ל National Gallery לראות אומנות. וקיבלה). יש להן חברות. קצת פחות פליידייטס משהיינו רוצות, ומצד שני המוון זמן איכות שלהן יחד. לומדות בחדווה, אנגלית ועברית. מדברות בהתרגשות וכבר מתכננות את הביקור שלנו בישראל.
הביקור שלנו - עוד חודש וחצי - מעלה בי המון רגשות. המון מחשבות. ופחדים. אין יום שאני לא חושבת עליו. גם החברות של הילדות מישראל מתקשרות לספור איתנו את הימים כמה פעמים בשבוע.
עולות בי מגוון שאלות זהות, שייכות, מחשבות עתיד, פחדים, המון המון דברים. זה לפוסט נפרד. בקרוב.
אז הדכאון, לא ממהרת להספיד אותו. לא בטוח שהוא חלף. היום אני ביום טוב. אפילו מעולה. לפני יומיים היה נורא. אפשר להגיד שיש מגמת התאוששות ברורה, שבתוכה בוודאי יהיו עוד עליות ומורדות. אולי בכל זאת אכתוב עליו פוסט, עכשיו כשאתןם יודעותים שאני בסדר יכול להיות שהוא יתקבל יותר בהבנה.
מחר כנס לה לצ'ה השנתי. פעם ראשונה שלא אהיה מאז שנהייתי מדריכה.
זה עוד חלק שלא מצליח בינתיים לבוא איתי לחיים החדשים באנגליה. אולי בהמשך. אולי בכלל לא. אחשוב עליכן מדריכות נפלאות מרחוק, ואתעדכן בוואטסאפ ובפייסבוק.
אשמח לקרוא את המחשבות שלכן, כמו תמיד.
מצרפת התנסות ראשונה שלי עם הפילטרים במצלמת הטלפון בצילום פורטרט עצמי בשחור לבן
במקרה נלכד לו שם השעון מאחור
להזכיר לי ש"זמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל, אם לא הכל את הרוב, וגם זה יעבור"
