יום ראשון, 11 בפברואר 2018

#8 הו, הקנאה!

סופשבוע ראשון בלעדיו. והוא בלעדינו. בקור ובשלג. בלי תכניות. תקוע במלון, לבד. מסכנצ'יק שלי. בטח יתחרפן משעמום. 
בשבת יצא עם בן הדוד הוינאי שלקח אותו לגוד טיים - ארכיטקטורה מרהיבה, ספריה עתיקה, בתי קפה שיקיים ושטרודל תפוחים וינאי אמיתי טובע בקאסטרד. 
סבבה. מפרגנת. מגיע לך. עבדת קשה כל השבוע. תראה קצת את העיר, תבלה עם המשפחה שלך. מדברים בשבת בערב: אז מה התוכניות שלך לראשון? והוא אומר לי: I'm gonna sleep in. 
הו, הקנאה! 
אחה"צ הוא מתקשר. קרא את כל העיתון פעמיים, ראה סדרות, ישן, קרא ספר, אכל. עכשיו מתחשק לו לישון עוד קצת. לא משעמם לך קצת מאמי? והוא - מה פתאום!? אני נהנה מכל רגע! 
הו, הקנאה! 
שלפחות תהיה לך את ההגינות להצניע לכת קצת. למה אתה מנופף לי בכל השינה ומנוחה הזו שלך. בכל ההירגעות וחוסר ההורות הזה שאתה חווה עכשיו. גם אני רוצה לשתות קפה בנחת בתוך חממה מלכותית בת 400 שנה. גם אני רוצה לישון ולישון ולישון. ולקום בנחת. ולקרוא ולקרוא ולקרוא. ולרבוץ. ולהיות בשקט שלי. 
אבל מישהו צריך לחתוך 40 פירות ביממה. ולתווך 800 מריבות קטנות. ולבקש שוב ושוב שיאספו את כל הצעצועים מהרצפה. ולנגב, ולשטוף, ולטאטא, ולריב עם המקרר שוב (רק כי אני נהנית מזה בסתר). ובעוד אתה מתפנן לך בחדר המלון שבו אתה לא צריך לנקות ולסדר אחרי אף אחד, גם לא אחרי עצמך, אני פה מתמרמרת על מר גורלי. סתאאאם. את האמת אני נהנית מכל רגע. ובאותה מידה שוקלת להגלות את הילדות מהארץ ולנתק איתך את היחסים. 
באהבה 
אשתך

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה