לא משהו רציני. צינון, חלושס, חום נמוך מאוד.
רגע. למה אני ממעיטה בערך של זה.
אני חלשה. הראש שלי מעורפל ולא מאורגן. אני לא יכולה לישון כמו שצריך בגלל המון נזלת וזיעה ואני לא מרגישה טוב.
בסדר - לא מתים מזה. בסדר 2 - לא צריך לעשות מזה סיפור גדול. ואני לא מרחמת על עצמי. אבל אני כן רוצה לתת לעצמי טיפול טוב. כלומר - לנוח. לשתות הרבה. לאכול מה שהגוף מבקש. ומינימום מגע עם הילדות.
כרמי נסע לעבודה אצל לקוח אתמול. יצא ב6:30 בבוקר וחזר ב19:00. ואני לקחתי אותן לבי"ס וחזרה. וארגנתי להן אוכל (ואפילו ארוחת ערב), ולקחתי אותן לחוג והקשבתי להן והייתי יחסית סבלנית. ובין לבין בכל הזדמנות שיש לי קרסתי ובהיתי. כרמי חזר הבייתה ב19:00 ואני הפקדתי בידיו את הילדות, ברחתי למיטה ונשארתי שם עד שהן הלכו לישון.
וביקשתי שהבוקר, מכיוון שהוא עובד מהבית, שיקח אותן הוא לביה"ס.
והוא אמר בטח, אין בעיה.
ובבוקר כשקמתי אחרי לילה זוועה סימסתי לו למטה שבבקשה יארגן אותן ויקח אותן לבי"ס.
ולא נעים לי ממנו.
אני יודעת שהוא לא אוהב את הארגונים האלה עם הילדות. אין לו סבלנות. זרקתי עליו עוד מטלה שגוזלת לו זמן יקר מהעבודה. היו לו כמה ימים קשים בעבודה ובסופ"ש יש לו יום לבד עם הילדות כי אני נוסעת להופעה.
אני שוכבת במיטה ומקשיבה לו מתווכח עם הילדות בדרך שאני יודעת שתביא יותר עצבים מאשר תועלת לכל המעורבים בדבר.
והשופטת הפנימית מתחילה: זה לא בסדר שאת שוכבת פה.
את יכולה לעשות מאמץ ולקום להתארגן.
אפילו רק לארגן אותן ושהוא יקח אותן לבי"ס.
טוב תקחי אותן לבי"ס ותקרסי אח"כ, כמו שעשית אתמול.
את סתם מתפנקת. מתעצלת. מנצלת.
רגע. למה אני ממעיטה בערך של זה.
אני חלשה. הראש שלי מעורפל ולא מאורגן. אני לא יכולה לישון כמו שצריך בגלל המון נזלת וזיעה ואני לא מרגישה טוב.
בסדר - לא מתים מזה. בסדר 2 - לא צריך לעשות מזה סיפור גדול. ואני לא מרחמת על עצמי. אבל אני כן רוצה לתת לעצמי טיפול טוב. כלומר - לנוח. לשתות הרבה. לאכול מה שהגוף מבקש. ומינימום מגע עם הילדות.
כרמי נסע לעבודה אצל לקוח אתמול. יצא ב6:30 בבוקר וחזר ב19:00. ואני לקחתי אותן לבי"ס וחזרה. וארגנתי להן אוכל (ואפילו ארוחת ערב), ולקחתי אותן לחוג והקשבתי להן והייתי יחסית סבלנית. ובין לבין בכל הזדמנות שיש לי קרסתי ובהיתי. כרמי חזר הבייתה ב19:00 ואני הפקדתי בידיו את הילדות, ברחתי למיטה ונשארתי שם עד שהן הלכו לישון.
וביקשתי שהבוקר, מכיוון שהוא עובד מהבית, שיקח אותן הוא לביה"ס.
והוא אמר בטח, אין בעיה.
ובבוקר כשקמתי אחרי לילה זוועה סימסתי לו למטה שבבקשה יארגן אותן ויקח אותן לבי"ס.
ולא נעים לי ממנו.
אני יודעת שהוא לא אוהב את הארגונים האלה עם הילדות. אין לו סבלנות. זרקתי עליו עוד מטלה שגוזלת לו זמן יקר מהעבודה. היו לו כמה ימים קשים בעבודה ובסופ"ש יש לו יום לבד עם הילדות כי אני נוסעת להופעה.
אני שוכבת במיטה ומקשיבה לו מתווכח עם הילדות בדרך שאני יודעת שתביא יותר עצבים מאשר תועלת לכל המעורבים בדבר.
והשופטת הפנימית מתחילה: זה לא בסדר שאת שוכבת פה.
את יכולה לעשות מאמץ ולקום להתארגן.
אפילו רק לארגן אותן ושהוא יקח אותן לבי"ס.
טוב תקחי אותן לבי"ס ותקרסי אח"כ, כמו שעשית אתמול.
את סתם מתפנקת. מתעצלת. מנצלת.
וקול אחר אומר: אבל אני עייפה. ואני חולה. ואני רוצה לנוח.
הוא פה. הוא *יכול* לקחת אותן לביה"ס. יש לו זמן לזה.
נכון, זה מאמץ אותו. אז מה. אז הוא יעבוד קצת יותר קשה היום. זה בסדר. מותר שיהיו ימים כאלה.
בשבוע הבא הוא נוסע ללקוח ליומיים ואני אהיה לבד עם הילדות.
שבוע אחרי הוא נוסע ל4 לילות (!!) וכנ"ל.
ואני כל כך מפרגנת לו את זה. ואין בעיה ותיסע ואנחנו נסתדר בסדר גמור. תכלס, התאמנתי 3 חודשים בלהסתדר בלעדייך. מה זה 4 ימים.
אבל עליו אני מרחמת. קשה לו. אני רואה שזה לא קל לו.
והקול אומר - וואלה, גם לי זה לא קל להיות איתן לבד. רק שאני יודעת שאין ברירה. ואצלו, הוא כאילו יודע תמיד שאני פה, אז לכאורה יש ברירה והן יכולות להיות הבעייה שלי. למעשה רוב הימים בבוקר הן הבעייה שלי, אז שהן הבעייה שלו זה מעצבן.
הוא פה. הוא *יכול* לקחת אותן לביה"ס. יש לו זמן לזה.
נכון, זה מאמץ אותו. אז מה. אז הוא יעבוד קצת יותר קשה היום. זה בסדר. מותר שיהיו ימים כאלה.
בשבוע הבא הוא נוסע ללקוח ליומיים ואני אהיה לבד עם הילדות.
שבוע אחרי הוא נוסע ל4 לילות (!!) וכנ"ל.
ואני כל כך מפרגנת לו את זה. ואין בעיה ותיסע ואנחנו נסתדר בסדר גמור. תכלס, התאמנתי 3 חודשים בלהסתדר בלעדייך. מה זה 4 ימים.
אבל עליו אני מרחמת. קשה לו. אני רואה שזה לא קל לו.
והקול אומר - וואלה, גם לי זה לא קל להיות איתן לבד. רק שאני יודעת שאין ברירה. ואצלו, הוא כאילו יודע תמיד שאני פה, אז לכאורה יש ברירה והן יכולות להיות הבעייה שלי. למעשה רוב הימים בבוקר הן הבעייה שלי, אז שהן הבעייה שלו זה מעצבן.
אני כועסת עליו שהוא מתעצבן. אני מעדיפה שיקבל את הבעסה בסבבה, ויגרום לי להרגיש נוח עם זה שאני נחה. שיפרגן את זה מכל הלב. שאני לא ארגיש שזה שאני במיטה בא על חשבונו ועל חשבון הילדות. שכולם סובלים כי אני חולה.
הפמיניסטית שבי מתמרדת כלפי ההתארגנות שנהייתה לנו בבית.
בבית שבו גדלתי היה שוויון זכויות מלא, עם אבא פעיל שעושה בבית לא פחות מאמא, ואולי יותר. עם אמא קרייריסטית מצליחה וחכמה שמרוויחה כסף מעולה. ומהמקום הזה יצרתי לעצמי משפחה שבה אני המטפלת העיקרית בילדות, לא מרוויחה כסף, ולא נעים לי כשאני מבקשת מבעלי לטפל בילדות. למרות שכאמור, הוא תמיד עושה את זה, ועושה את זה מעולה.
בבית שבו גדלתי היה שוויון זכויות מלא, עם אבא פעיל שעושה בבית לא פחות מאמא, ואולי יותר. עם אמא קרייריסטית מצליחה וחכמה שמרוויחה כסף מעולה. ומהמקום הזה יצרתי לעצמי משפחה שבה אני המטפלת העיקרית בילדות, לא מרוויחה כסף, ולא נעים לי כשאני מבקשת מבעלי לטפל בילדות. למרות שכאמור, הוא תמיד עושה את זה, ועושה את זה מעולה.
מה זה? למה זה ככה? זו הבניה חברתית? אבל זה לא הבית שגדלתי בו. אז מאיפה זה בא לי?
הלכתי לספר לו על הפוסט לפני שאני מפרסמת. בכל זאת זה נושא קצת אישי. אבל גם הרבה חברתי. אני יודעת שאני לא האשה היחידה שמחזיקה ברגשות האלה ולא נוח לה איתם. וכרמי החכם אמר: קודם כל אין לי בעיה שאת כותבת עלי בפייסבוק. ושנית, גם את מתעצבנת על הילדות בבוקר. ואף אחד לא חושב עלייך שזה בגלל שאת לא רוצה לטפל בהן. הן פשוט מעצבנות לפעמים. אני עושה את כל מה שצריך ואני לא מתלונן. רק את, דרך העדשה העכורה שלך, חושבת שאני כן.
וואלה. צודק.
.
.
.
.
רוצה לבקש ממנו דברים בלי להרגיש אשמה ושאני מעבידה אותו קשה מדי. אני רוצה להפסיק להרגיש שהטיפול בבית ובילדות הוא כולו אחריות שלי.
נשבעת שהיה לנו שוויון בתפקידי הבית עד שנהיינו הורים.
.
.
.
.
רוצה לבקש ממנו דברים בלי להרגיש אשמה ושאני מעבידה אותו קשה מדי. אני רוצה להפסיק להרגיש שהטיפול בבית ובילדות הוא כולו אחריות שלי.
נשבעת שהיה לנו שוויון בתפקידי הבית עד שנהיינו הורים.
אני רוצה שוויון בבית שלי ובהרגשה שלי ולא יודעת איך לגרום לו לקרות.
אני רוצה את מעמד האישה שלי בחזרה.
אני רוצה את מעמד האישה שלי בחזרה.
מי מזדהה איתי? ומי בכלל לא? שתפו במחשבותיכן.. גם הגברים הקוראים בבקשה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה