יש לנו שגרה לחזור אליה! שגרה נעימה. שגרה צפויה. שגרה ברוכה.
נחתנו באנגליה בשישי בבוקר. ישנו יומיים. הילדות ראו שעווות של טלויזיה ואני פרקתי מזוודות וסידרתי מסביב.
מאז שחזרתי אני בקיק מטורף של בישולים. אכלתי כל כך טוב בישראל וזה השפיע עלי לטובה. מנסה לשמר.. שיהיה סלט טרי גדול כל יום. אולי זו דרכי להתקרקע. אולי זו דרכי לשמר בתוכי עוד כמה גרמים של ישראליות.
חזרתי מהביקור בישראל טעונה בכל כך הרבה ישראליות.
זו הייתה תזכורת: תזכורת לחיים המעולים שהיו לנו שם. לחברות המופלאות שלי שאני כל כך אוהבת ומעריכה. לחברות הנפלאות של הילדות שקיבלו אותן בזרועות פתוחות ולבבות חמים - כאילו נפגשנו לפני שבוע. למשפחה שלי שאני אוהבת וכיף לי איתה.
תזכורת לאיך זה לחיות עם רכב צמוד (קללל! וגם מתיש). ל-מה זה לו"ז ישראלי (צפוף בטירוף! איך אתן חיות ככה?! איך אני חייתי ככה??). תזכורת גופנית לאיך זה מרגיש לא ללכת ברגל כמעט. לאיך מרגישים אחרי שאוכלים חומוס (הגוף מאושר. ועייף). ואחרי שאוכלים אינג'רה (אני יכולה למות מאושרת עכשיו. זו התחושה). ומה זו ארוחת ערב ישראלית של סלט ירקות, לחם וממרחים.
תזכורת לאיך זה מרגיש להסתובב ברחובות שאני מכירה. לדעת בדיוק איפה קונים כל דבר. לנסוע בלי להזדקק למפות גוגל. היה כיף. ומטעין.
חזרתי לאנגליה מלאה בישראליות ברוכה. חזרתי אני, במלוא הדרי. יותר נוכחת. פחות מתאמצת להשתלב.
אין צורך להשתלב. הרי אני חיה פה, זו ברירת המחדל. ולכן אני חלק ממרקם החיים ומהקהילה. בעצם נוכחותי. ויש לי נוכחות, שתהיה בריאה. אי אפשר להתעלם ממנה ומשפיעה על מי שפוגש/ת אותי. למה להצניע אותה? למה להקטין? לא צריך.
חזרתי לעצמי. לגודלי הטבעי בכל יפעתי. אני חיה. ובאה במגע עם מי שמסביבי. והן מתרגלות אלי. ואוהבות אותי כמו שאני. או שלא אוהבות. הכל בסדר.
וכמו בכל תיאוריות השפע למיניהן, בבוקר שנכנסתי לחצר בי"ס בהרגשה הזו, שבאה באמת מבפנים ובזכות הביקור הזה, קיבלתי חיבוק מכל הלב ממישהי שהתגעגעה אלי. וחיוכים נרגשים. וצחוקים.
הקשרים עדיין נבנים לאט. עדיין יש הססנות. אולי זו תהיה חברות מסוג אחר.
המסקנה שלי, בכל אופן, שנכון לכרגע נכון לי, אחת לכמה חודשים, לבוא לישראל להיטען.
It's good to be me.
אני חושבת שזה מה שניסיתןם להגיד לי בפוסט ההוא על ההיא שהתעצבנה על איך שדיברתי לילד שלה וניתקה איתי קשר. זה לא היה בגללי! אני נהדרת.
נחתנו באנגליה בשישי בבוקר. ישנו יומיים. הילדות ראו שעווות של טלויזיה ואני פרקתי מזוודות וסידרתי מסביב.
מאז שחזרתי אני בקיק מטורף של בישולים. אכלתי כל כך טוב בישראל וזה השפיע עלי לטובה. מנסה לשמר.. שיהיה סלט טרי גדול כל יום. אולי זו דרכי להתקרקע. אולי זו דרכי לשמר בתוכי עוד כמה גרמים של ישראליות.
חזרתי מהביקור בישראל טעונה בכל כך הרבה ישראליות.
זו הייתה תזכורת: תזכורת לחיים המעולים שהיו לנו שם. לחברות המופלאות שלי שאני כל כך אוהבת ומעריכה. לחברות הנפלאות של הילדות שקיבלו אותן בזרועות פתוחות ולבבות חמים - כאילו נפגשנו לפני שבוע. למשפחה שלי שאני אוהבת וכיף לי איתה.
תזכורת לאיך זה לחיות עם רכב צמוד (קללל! וגם מתיש). ל-מה זה לו"ז ישראלי (צפוף בטירוף! איך אתן חיות ככה?! איך אני חייתי ככה??). תזכורת גופנית לאיך זה מרגיש לא ללכת ברגל כמעט. לאיך מרגישים אחרי שאוכלים חומוס (הגוף מאושר. ועייף). ואחרי שאוכלים אינג'רה (אני יכולה למות מאושרת עכשיו. זו התחושה). ומה זו ארוחת ערב ישראלית של סלט ירקות, לחם וממרחים.
תזכורת לאיך זה מרגיש להסתובב ברחובות שאני מכירה. לדעת בדיוק איפה קונים כל דבר. לנסוע בלי להזדקק למפות גוגל. היה כיף. ומטעין.
חזרתי לאנגליה מלאה בישראליות ברוכה. חזרתי אני, במלוא הדרי. יותר נוכחת. פחות מתאמצת להשתלב.
אין צורך להשתלב. הרי אני חיה פה, זו ברירת המחדל. ולכן אני חלק ממרקם החיים ומהקהילה. בעצם נוכחותי. ויש לי נוכחות, שתהיה בריאה. אי אפשר להתעלם ממנה ומשפיעה על מי שפוגש/ת אותי. למה להצניע אותה? למה להקטין? לא צריך.
חזרתי לעצמי. לגודלי הטבעי בכל יפעתי. אני חיה. ובאה במגע עם מי שמסביבי. והן מתרגלות אלי. ואוהבות אותי כמו שאני. או שלא אוהבות. הכל בסדר.
וכמו בכל תיאוריות השפע למיניהן, בבוקר שנכנסתי לחצר בי"ס בהרגשה הזו, שבאה באמת מבפנים ובזכות הביקור הזה, קיבלתי חיבוק מכל הלב ממישהי שהתגעגעה אלי. וחיוכים נרגשים. וצחוקים.
הקשרים עדיין נבנים לאט. עדיין יש הססנות. אולי זו תהיה חברות מסוג אחר.
המסקנה שלי, בכל אופן, שנכון לכרגע נכון לי, אחת לכמה חודשים, לבוא לישראל להיטען.
It's good to be me.
אני חושבת שזה מה שניסיתןם להגיד לי בפוסט ההוא על ההיא שהתעצבנה על איך שדיברתי לילד שלה וניתקה איתי קשר. זה לא היה בגללי! אני נהדרת.
 |
| נטענות, איזראל סטייל |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה