#30 ניסוי הטלויזיה, היום השני

מרפי הזה, חתיכת #$%@. חשבתי שאני אבוא לכאן לבכות לכםן איך התחרפנתי היום משעות של צפיה, אבל לא - למה שאני אצא צודקת?!

הבוקר התחיל ב"אמא, אני יכולה לראות בטאבלט?" שתיהן קמו והתמקמו להן כל אחת במסך. אחרי שעה גם אני התעוררתי. ו-וואלה, מה זה נהניתי ! נהניתי לשכב בשקט, לרבוץ בעצמי עם הטלפון במיטה כחצי שעה - קצת פייסבוק, קצת משחקים, קצת וואטסאפים. גירדתי את עצמי מהמיטה והתחלתי את היום. קפה, מקלחת - והכל בשקט מופתי!
היו לנו תוכניות לבוקר אז אחרי שעה וחצי של מסכים ביקשתי שיבואו לאכול ומשם באופן טבעי כבר המשכנו לפעילות. ואח"כ לחברות, וחזרנו הבייתה ב20:30 בערב וכבר אין טלויזיה. בקיצר, הן ראו היום פחות טלויזיה מביום רגיל. 1:0 לניסוי.

מה שכן.. במקלחת קלטתי שלא קיבלתי הבוקר חיבוקים. לרוב בבוקר מכיוון שקשה לגרד אותי מהמיטה הן זוחלות לתוך השמיכה שלי ומתכרבלות איתי ואח"כ מציקות לי עד שאקום. כל יום נפתח בכרבול מתוק של לחמניות חמימות בדמות ילדות מתוקות. והיום לא היה לי את זה, וזה חסר. כמה שנהניתי מהשקט בבוקר גם הרגשתי קצת.. ובכן.. בודדה.
תאמינו לי שאין מופתעת ממני. כל הזמן אני מקטרת שאין לי רגע שקט מהילדות וברגע ששני בקרים ברצף אני מעבירה שעה מבלי לדבר עם אף אחד - עד לפני יומיים חלומי הרטוב ביותר - פתאום קצת עצוב לי. וקצת בודד. ובעיקר ממש ממש מוזר.

שיתפתי את הילדות בהשראת Ayelet Halfon Leonov בתחושה שלי ואלישבע מיד אמרה: "למה לא אמרת?! היית אומרת לי והייתי באה לחבק אותך". אז ביקשתי ממנה שמחר לפני הטלויזיה שתבוא להתחבק איתי כמה דקות ואז תלך למסך בלי הפסקה שלה. הסכימה בשמחה. מעניין אם היא תזכור..

לחמניות חמימות ומתוקות, מעשה ידיי להתפאר