והיום יום העסקים ה22 למניינם, ועדיין אין תשובה לויזה. ובינתיים המודעה בפייסבוק וביד 2 עשו להן כנפיים (ותודה על כל השיתופים! שיחקתןם אותה). ומכל הכרמים, השדות, הכבישים, מתקבצים ובאים דיירים חדשים.
כל יום יש פה 3-4 שוכרות-ים שרואות-ים את הבית.
כולם תמימי דעים שאנגליה זה מקום נפלא לעבור אליו
כולם מתבעסים שאין בדירה גז
תוהים לפרטיות החצר ואיך בעלי הבית
הייתה זאת שדיברה ודיברה גם בטלפון וגם פנים מול פנים, מגוללת בפרטי פרטים את הביוגרפיה שלה בשנים האחרונות והמאבק המשפטי עם בעלי הבית הקודמים שלה
וזה ששאל מליון שאלות טכניות (המשאבה של הביוב?! מאיפה לי?!)
וההיא עם הבטן ההרה שתוהה איך התינוק והיא יסתדרו עם המדרגות
וההוא שכנראה בתהליכי פרידה מאשתו ויבוא עם הילדה ובלי ריהוט בכלל (נצבט לי הלב לרגע. והוא גם היה מתוק להפליא)
והרווק החתיך המקועקע עם העיניים הירוקות אוהב הכלבים וגם מוכן לאמץ את חתולי
😍
ועומדת הדיירת, הלא היא אני, ומסבירה להם פנים. הנאה הדוד שמש בעיניכם? הנאים בעלי הבית? נאה המטבח, אם כי המקלחון אינו מרווח.
ומי רוצה את המקרר הענתיקה שלנו ומי את המדיח החדש.
יואו זה מתיש. כל אחה"צ הם פה. 3-4. וכל היום טלפונים. בירורים. שאלות.
הם שואלים - עד כמה את גמישה בתאריך הפינוי?
אני עונה - תשמעו, יש איזו תשובה קטנה שצריכה להגיע מאנגליה ואז אדע
וצריך לתמחר את הרהיטים. עולם שלם של כאב ראש נפתח בפני
ותוך כדי שהם שואלים גם אני שואלת את עצמי "את מסוגלת להתפנות מפה עד ה5 במאי? ה7 במאי? כמה זמן ועבודה יש לך פה באמת?"
והתשובה שעונה לעצמי היא "לא הרבה. אני די ארוזה כבר.
זה בסה"כ למכור את הרהיטים
לקנות מזוודות
לארוז את הבגדים, ספרים וצעצועים.
לתאם צבע/אי (איך כותבים?)
להפסיק הוראות קבע לכל המסגרות שלנו (בי"ס, חוגים כאלה)
לנתק אינטרנט וטלפון
להפנות קבלת דואר להורים שלי
למסור את כלי המטבח שלנו, צעצועים וחפצים שונים לחברים
לארוז ולשלוח כמה ארגזי חפצים בדואר
לעבור להורים שלי ליומיים-שלושה
למכור את האוטו
תוך כדי להיפרד מכולם
ו...זהו.
כן, אני יכולה לעשות את זה תוך שבועיים וחצי. אפילו שבועיים"
בתמונה: מנדלה שאלישבע ציירה לי אתמול. איזה תדר נפלא של קלילות ואהבה נתנה לי
כל יום יש פה 3-4 שוכרות-ים שרואות-ים את הבית.
כולם תמימי דעים שאנגליה זה מקום נפלא לעבור אליו
כולם מתבעסים שאין בדירה גז
תוהים לפרטיות החצר ואיך בעלי הבית
הייתה זאת שדיברה ודיברה גם בטלפון וגם פנים מול פנים, מגוללת בפרטי פרטים את הביוגרפיה שלה בשנים האחרונות והמאבק המשפטי עם בעלי הבית הקודמים שלה
וזה ששאל מליון שאלות טכניות (המשאבה של הביוב?! מאיפה לי?!)
וההיא עם הבטן ההרה שתוהה איך התינוק והיא יסתדרו עם המדרגות
וההוא שכנראה בתהליכי פרידה מאשתו ויבוא עם הילדה ובלי ריהוט בכלל (נצבט לי הלב לרגע. והוא גם היה מתוק להפליא)
והרווק החתיך המקועקע עם העיניים הירוקות אוהב הכלבים וגם מוכן לאמץ את חתולי
😍 ועומדת הדיירת, הלא היא אני, ומסבירה להם פנים. הנאה הדוד שמש בעיניכם? הנאים בעלי הבית? נאה המטבח, אם כי המקלחון אינו מרווח.
ומי רוצה את המקרר הענתיקה שלנו ומי את המדיח החדש.
יואו זה מתיש. כל אחה"צ הם פה. 3-4. וכל היום טלפונים. בירורים. שאלות.
הם שואלים - עד כמה את גמישה בתאריך הפינוי?
אני עונה - תשמעו, יש איזו תשובה קטנה שצריכה להגיע מאנגליה ואז אדע
וצריך לתמחר את הרהיטים. עולם שלם של כאב ראש נפתח בפני
ותוך כדי שהם שואלים גם אני שואלת את עצמי "את מסוגלת להתפנות מפה עד ה5 במאי? ה7 במאי? כמה זמן ועבודה יש לך פה באמת?"
והתשובה שעונה לעצמי היא "לא הרבה. אני די ארוזה כבר.
זה בסה"כ למכור את הרהיטים
לקנות מזוודות
לארוז את הבגדים, ספרים וצעצועים.
לתאם צבע/אי (איך כותבים?)
להפסיק הוראות קבע לכל המסגרות שלנו (בי"ס, חוגים כאלה)
לנתק אינטרנט וטלפון
להפנות קבלת דואר להורים שלי
למסור את כלי המטבח שלנו, צעצועים וחפצים שונים לחברים
לארוז ולשלוח כמה ארגזי חפצים בדואר
לעבור להורים שלי ליומיים-שלושה
למכור את האוטו
תוך כדי להיפרד מכולם
ו...זהו.
כן, אני יכולה לעשות את זה תוך שבועיים וחצי. אפילו שבועיים"
בתמונה: מנדלה שאלישבע ציירה לי אתמול. איזה תדר נפלא של קלילות ואהבה נתנה לי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה