איך, איך הסכמתי לסידור הזה שכרמי נוסע לחו"ל בלי לשכור מנקה.
חברות מציעות לי המון עזרה בשבועיים האחרונים ואני אומרת שהאמת שאני מסתדרת מצוין, וזה נכון בכל דבר פרט למצב תחזוקת הבית.
הילדות, אחרי כמה שבועות מהנים, מיצו את תורנות הכלים, והיום הן כבר לא עורכות ומפנות וכבר לא פורקות מדיח. חזרתי לעשות הכל לבד. רק שעכשיו הכל כולל גם השכרת הבית ומכירת הרכב ומיון ואריזה, אז הנקיון, שאני ממילא לא חזקה בו, נדחק למקום האחרון. וזה מפריע לי.
וכל יום קורה איזה בלתם שדוחק לנו את שעת השינה ל21:00, מה שאומר שכשאני יוצאת מהחדר שלהן אני עייפה ונטולת כוחות. בכל זאת היה לי יום רצוף מ6:30 ועד 21:30. הכיור מלא תמיד (אין מי שיפנה לי את המדיח). על הספה ערימות כביסה. צעצועים של הילדות שכבר אין לי כוח להרים ואין לי כוח להרים אותן שיסדרו. איפה הימים הראשונים אחרי שכרמי נסע שהבית היה מתוקתק כל ערב. איפה. ורק ב22:00 בערב אחרי שנשנשתי את נשנוש פוסט-הרדמת-הילדות המסורתי אני מתפנה לחשוב על הקלילות שבה אמרתי היום לשלוש אמהות טובות לב ששאלו מה איתי ואיך אני מסתדרת, שהכל טוב ובינתיים אני לא צריכה עזרה. ב22:00, ניצבת מול הררי כביסה וכלים, שלא לומר רגשות בלתי מעובדים וTO DO LIST בלתי אפשרי באורכו, אני ועוד איך צריכה עזרה.
אני רוצה לשכב על הספה ולעשות כלום בעוד מישהו שוטף כלים, מקפל כביסה, מרים צעצועים מהרצפה ובאופן כללי משיב לבית צלם אנוש. ולא נעים לי לבקש דבר כזה מהחברות שלי שבכל יום נתון בביתן שלהן מרימות צעצועים, מקפלות כביסה ומכניסות מדיחים אינספור. אבל זו האמת. אני רוצה מנקה.
מתנחמת בכך שיש פה רק עוד 10 ימים בדירה. מקסימום נשבור קצת שיאי ג'יפה. אומרים שזה בונה את מערכת החיסון (או משו). ושאלתי את עצמי מה אני צריכה בשביל להרגיש שעשיתי משהו היום (למרות שעשיתי מלאא), והתשובה הייתה - שהכביסה תהיה מקופלת. אז אני אשים לי איזו תוכנית ואקפל כביסה. למרות שאני גמורה. כי לא ראיתי טלויזיה כבר חודש מרוב עומס וכי נמאס לי מהערימת כביסה הזו. אני חושבת שאני צריכה מישהו להתחלק איתו בעבודות הבית. אולי מישהו שאוהב קניות אוכל וכלים. וטוב בלהרדים ילדות. אולי כרמי?!
חברות מציעות לי המון עזרה בשבועיים האחרונים ואני אומרת שהאמת שאני מסתדרת מצוין, וזה נכון בכל דבר פרט למצב תחזוקת הבית.
הילדות, אחרי כמה שבועות מהנים, מיצו את תורנות הכלים, והיום הן כבר לא עורכות ומפנות וכבר לא פורקות מדיח. חזרתי לעשות הכל לבד. רק שעכשיו הכל כולל גם השכרת הבית ומכירת הרכב ומיון ואריזה, אז הנקיון, שאני ממילא לא חזקה בו, נדחק למקום האחרון. וזה מפריע לי.
וכל יום קורה איזה בלתם שדוחק לנו את שעת השינה ל21:00, מה שאומר שכשאני יוצאת מהחדר שלהן אני עייפה ונטולת כוחות. בכל זאת היה לי יום רצוף מ6:30 ועד 21:30. הכיור מלא תמיד (אין מי שיפנה לי את המדיח). על הספה ערימות כביסה. צעצועים של הילדות שכבר אין לי כוח להרים ואין לי כוח להרים אותן שיסדרו. איפה הימים הראשונים אחרי שכרמי נסע שהבית היה מתוקתק כל ערב. איפה. ורק ב22:00 בערב אחרי שנשנשתי את נשנוש פוסט-הרדמת-הילדות המסורתי אני מתפנה לחשוב על הקלילות שבה אמרתי היום לשלוש אמהות טובות לב ששאלו מה איתי ואיך אני מסתדרת, שהכל טוב ובינתיים אני לא צריכה עזרה. ב22:00, ניצבת מול הררי כביסה וכלים, שלא לומר רגשות בלתי מעובדים וTO DO LIST בלתי אפשרי באורכו, אני ועוד איך צריכה עזרה.
אני רוצה לשכב על הספה ולעשות כלום בעוד מישהו שוטף כלים, מקפל כביסה, מרים צעצועים מהרצפה ובאופן כללי משיב לבית צלם אנוש. ולא נעים לי לבקש דבר כזה מהחברות שלי שבכל יום נתון בביתן שלהן מרימות צעצועים, מקפלות כביסה ומכניסות מדיחים אינספור. אבל זו האמת. אני רוצה מנקה.
מתנחמת בכך שיש פה רק עוד 10 ימים בדירה. מקסימום נשבור קצת שיאי ג'יפה. אומרים שזה בונה את מערכת החיסון (או משו). ושאלתי את עצמי מה אני צריכה בשביל להרגיש שעשיתי משהו היום (למרות שעשיתי מלאא), והתשובה הייתה - שהכביסה תהיה מקופלת. אז אני אשים לי איזו תוכנית ואקפל כביסה. למרות שאני גמורה. כי לא ראיתי טלויזיה כבר חודש מרוב עומס וכי נמאס לי מהערימת כביסה הזו. אני חושבת שאני צריכה מישהו להתחלק איתו בעבודות הבית. אולי מישהו שאוהב קניות אוכל וכלים. וטוב בלהרדים ילדות. אולי כרמי?!
 |
| Mission accomplished לילה טוב |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה