בעדכון האחרון גילינו שיקח עוד קצת זמן עד שנקבל ויזה. הייתי בשוק. לקחתי לעצמי יום-יומיים להתאושש מהתגלית הזו. הגליתי את הילדות לישון אצל סבא וסבתא לילה אחד כדי להתאפס. תודה לאל על ההורים שלי ואחותי שנתנו לי המון זמן שקט אתמול והיום. זו התנועה של המסע הזה: ציפיה --> דחיית המועד --> שוק --> אכזבה --> לשהות קצת זמן עם השוק --> הסתגלות למצב החדש וחזרה למצברוח מרומם. ככה זה מתנהל כבר כמה חודשים. מורט עצבים ביותר. הפעם הזאת כבר ידעתי למה לצפות. ועם קבלת החדשות המאכזבות פשוט פיניתי לעצמי זמן להתאכזב ולהתאושש, וידעתי שזה יחלוף ותיכף אסתגל. וכך היה.
כשכרמי חתם על חוזה ההעסקה שלו באנגליה לפני 4 חודשים מיד סגרתי את הקליניקה. שאלו אותי למה כל כך מוקדם? זה היה באמצע דצמבר. היה עוד חודש וחצי עד שהוא יעבור ועוד 3 חודשים (כך חשבנו אז.. מזל שלא היה לנו מושג ) עד שאנחנו נעבור. ואני הרגשתי שאני חייבת להתפנות רגשית למעבר הזה. אפילו שעוד לא התחיל. אני צריכה לתת לעצמי להתרגש ולשקשק ולתכנן ולהכין את הילדות ואני לא יכולה כרגע לעסוק בדברים אחרים. נפרדתי מהמתייעצות. צמצמתי פעילות בלה לצ'ה למינימום (לא יכולה להתנתק לגמרי. זה כיף מדי) ובגדול נכנסתי למוד חסכון אנרגטי. לא מתעסקת עם מה שלא חייבת.
היום רוני השכנה אמרה לי שנשארתי שפויה. וזה נכון. יחסית אני מתנהלת להפליא סביב אי הודאות, ההורות היחידנית, הבדלי השעות מול ארה"ב, והקנאה המטורפת בכרמי שחי לו חיי רווקות עליזים כבר חודשים.
הבית מוחזק, הילדות מוחזקות לעילא. אני מוחזקת. האנרגיה שלי מרוכזת בלהישאר גמישה, אופטימית, מקורקעת (וזה לא קל.. מתחשק להתעופף בפנטזיות ו/או בחרדות) ומעשית. וככה אני יכולה לנוע לי מתקווה לאכזבה, לשנות תוכניות ותאריכים שוב ושוב ושוב, ולשמור על תחושת שליטה / זרימה טובה חלק מהזמן. אין סיכוי שהייתי יכולה לעשות את כל זה בעודי עובדת.
כשכרמי חתם על חוזה ההעסקה שלו באנגליה לפני 4 חודשים מיד סגרתי את הקליניקה. שאלו אותי למה כל כך מוקדם? זה היה באמצע דצמבר. היה עוד חודש וחצי עד שהוא יעבור ועוד 3 חודשים (כך חשבנו אז.. מזל שלא היה לנו מושג ) עד שאנחנו נעבור. ואני הרגשתי שאני חייבת להתפנות רגשית למעבר הזה. אפילו שעוד לא התחיל. אני צריכה לתת לעצמי להתרגש ולשקשק ולתכנן ולהכין את הילדות ואני לא יכולה כרגע לעסוק בדברים אחרים. נפרדתי מהמתייעצות. צמצמתי פעילות בלה לצ'ה למינימום (לא יכולה להתנתק לגמרי. זה כיף מדי) ובגדול נכנסתי למוד חסכון אנרגטי. לא מתעסקת עם מה שלא חייבת.
היום רוני השכנה אמרה לי שנשארתי שפויה. וזה נכון. יחסית אני מתנהלת להפליא סביב אי הודאות, ההורות היחידנית, הבדלי השעות מול ארה"ב, והקנאה המטורפת בכרמי שחי לו חיי רווקות עליזים כבר חודשים.
הבית מוחזק, הילדות מוחזקות לעילא. אני מוחזקת. האנרגיה שלי מרוכזת בלהישאר גמישה, אופטימית, מקורקעת (וזה לא קל.. מתחשק להתעופף בפנטזיות ו/או בחרדות) ומעשית. וככה אני יכולה לנוע לי מתקווה לאכזבה, לשנות תוכניות ותאריכים שוב ושוב ושוב, ולשמור על תחושת שליטה / זרימה טובה חלק מהזמן. אין סיכוי שהייתי יכולה לעשות את כל זה בעודי עובדת.
-----------------------------------------------------
ואחרי שהשלמתי עם הדחייה הנוספת, התחלתי להזיז עניינים. פרסמתי מודעה להשכרת הבית וכבר ראו אותו די הרבה אנשים. מסרתי חפצים. אורזת. מבררת עלויות לשילוח חבילות, כרטיסי טיסה, מוניות משדה התעופה. הויזה אולי עוד לא הגיעה אלי, אבל הגיע הזמן לפעול.
להגשים את המסע הזה. להוריד אותו מהרעיוני אל הגשמי. והויזה תגיע בזמנה.
דברים זזים. בשבוע השני של מאי אנחנו מתעופפות!
ואחרי שהשלמתי עם הדחייה הנוספת, התחלתי להזיז עניינים. פרסמתי מודעה להשכרת הבית וכבר ראו אותו די הרבה אנשים. מסרתי חפצים. אורזת. מבררת עלויות לשילוח חבילות, כרטיסי טיסה, מוניות משדה התעופה. הויזה אולי עוד לא הגיעה אלי, אבל הגיע הזמן לפעול.
להגשים את המסע הזה. להוריד אותו מהרעיוני אל הגשמי. והויזה תגיע בזמנה.
דברים זזים. בשבוע השני של מאי אנחנו מתעופפות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה