יום שני, 2 באפריל 2018

#31 כרמי בארה"ב

אני כל כך עצובה ביומיים האחרונים. כל כך כל כך עצובה.
בכל רגע שאני עוצרת העצב מתגנב לו מתחת להכל ומתלחלח בזויות העיניים. חשבתי שזה סתם מצב הורמונלי.. עד שנפל לי האסימון היום.
הסיבה לעצב היא שכרמי נסע לארה"ב. לחודש.
לכאורה זה לא אמור לשנות הרבה. הוא לא היה כאן גם קודם. דיברנו רק בוידאו גם קודם. אבל הוא היה קרוב. באנגליה. זה מרחק 5 שעות טיסה. אם אני צריכה אותו תוך חצי יום הוא כאן. והפרש השעות הוא שעתיים. והוא עבד מהבית. הייתה לנו גמישות. קל היה לחשב מתי נדבר איתו. קל היה להתקשר במהלך היום מתי שרצינו.
ועכשיו הוא בניו ג'רזי. הפרש של 7 שעות.הוא יעבוד במשרד של לקוח ולא מרגיש בנוח להתקשר משם. כשהוא מסיים לעבוד כאן אחרי חצות. הילדות יוכלו לדבר איתו רק ב14:00 בצהריים שלנו שזה 7:00 אצלו, לפני שהוא יוצא לעבודה.
ואם הן בדיוק באותו רגע עסוקות עם חברה או בפעילות? הן לא יתפנו אליו. הם לא ידברו. מלחיץ אותי שיש רק זמן אחד ביום שהן יכולות לתפוס אותו.
אני דואגת לקשר שלהן איתו. אני רוצה שהן ירגישו אותו, למרות שהוא לא נוכח פיזית.
גם ככה עניין שיחות הוידאו הוא מאתגר עבורן, במיוחד עבור עמליה שצעירה יותר ופחות מרגישה את הקשר איתו ככה. כמו שאמרה לי היום כששאלתי אותה אם היא רוצה לדבר עם אבא בוידאו "אני לא רוצה לדבר איתו. אני רוצה לחבק אותו". היא מאוד פיזית. פחות בשכל. לא מעניין אותה לדבר. הביחד עבורה כולל חיבוקים ודגדוגים ולעשות לו פרצופים והקראת ספרים והרכבת פאזלים משותפת. את רוב הדברים האלה אי אפשר לעשות מארה"ב.
עד עכשיו הוא היה רחוק, ועכשיו הוא התרחק עוד קצת. קצת שהוא הרבה.
ועדיין אין שום חדש - לא עם הויזה שלי, לא עם האזרחות של הילדות. לא עם הדירה ולא עם תאריך המעבר שלנו.
גם הוא התרחק וגם אנחנו לא התקרבנו עדיין.
אז אני כותבת כאן כי זה הדבר שהכי עוזר לי
לשפוך החוצה
לקבל אהדה, הבנה, שיקוף, נחמת רבים
אני כותבת כאן כי זה עדיף על לבכות לו
כי יש כאן מספיק לבבות פתוחים להכיל את העצב שלנו

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה