עברו 5 חודשים, הרגשתם? אצלכם בישראל היה עמוס ואינטנסיבי מאז שנסענו - היו מסיבות סוף שנה ופרידות מרגשות. היו קייטנות. היה סוף יולי ואז אוגוסט. היו חגים. כמה טרפת מספיקים בישראל ב5 חודשים.. אנחנו פה מתרגלות לקצב אחר. וואו כמה שהקצב פה אחר וכמה שההסתגלות הזאת לא פשוטה לי.
חמישה חודשים אנחנו פה. סתם ציון תאריך. לא אומר כלום בתכלס. ובכל זאת בא לי סיכומון ביניים כי אני מרגישה שאני לפני שינוי. קטן. איטי. כל השינויים פה הם איטיים.
הדברים אצלנו משתפרים. לאט. מאוד מאוד לאט.
עמליה הזמינה לפליי-דייט ראשון בשבוע שעבר. היה אסון, תודה ששאלתם. אבל היה, וזה שיפור. והזמינו אותה לפליידייט בבית של חברה. עוד יומיים. הזמנה ראשונה שקיבלנו. לקח רק חמישה חודשים.
היא קוראת וכותבת באנגלית. לאט ועם המון שגיאות. ומדברת יותר אנגלית מעברית. וזה גם מפחיד וגם משמח. יש לה מבטא מקסים של פפה פיג. היא מתמידה בחוג בלט ולומדת לנגן על קלידים בבי"ס. רוכבת על אופניים בלי גלגלי עזר. מציירת בכל הזדמנות שיש לה. התרגלה למדי בי"ס, אבל עדיין מקטרת על ההליכה בבקרים. מבקשת שאלמד אותה לקרוא בעברית בספר שמספרות לפני השינה. יודעת כבר לקרוא מילים בפתח וקמץ. עברנו ללמוד סגול וצירה.
אלישבע לומדת צרפתית בבי"ס. ותופים. ומתמידה בחוג כדורסל במתנ"ס. למדה לזרוק פריזבי כמו שצריך. רוכבת לבי"ס על אופניים. מבקשת ללכת לבד הבייתה בכל הזדמנות שיש לה. נשלחת בגאווה עצומה למכולת פעם ביומיים לבדה לקנות מצרכים בסיסיים. כועסת אם מישהו מאיתנו מנסה להתלוות אליה. רוצה לבד.
גילתה את הקריאה בקינדל. עכשיו הקריאה לפני השינה נעשית לפעמים בעברית ולפעמים באנגלית. התחברה לילדות גדולות ממנה בבי"ס ומשחקת איתן בהפסקות. גם לה יש פליי-דייט ראשון בשבוע הבא. אוהבת את המורה שלה. אוהבת כמה ילדות בכיתה.
אנחנו כמשפחה: למדנו לבלות שעות יחד בבית. הילדות משחקות ביחד שעות על גבי שעות בהרמוניה יחסית בשבתות וימי ראשון. למדנו איך להיות ביחד בלי הסחות. בלי להזמין חברים (כי עוד אין לנו). בלי לצאת החוצה (כי לא תמיד יש לנו כוח ולא תמיד מזג האויר מאפשר). ממציאות משחקים בבית. אנחנו משחקים הרבה במשחקי קופסא. הלהיט הנוכחי בבית: חתחתול (אני אלופה, מסתבר). מקשיבות למוזיקה ביחד. רוקדות ביחד. כרמי אליש ואני מרכיבים פאזלים מסובכים.
אלישבע ואני התקרבנו מאוד. אולי זה הגיל ואולי המצב המשפחתי ואולי העובדה שיש לה חדר משלה. בשעת השינה אנחנו פותחות שיחות עמוקות, פילוסופיות ורגישות. היא מפעימה בהבנה שלה ובאהבה שלה. אני גאה בה כל כך.
אני נחה הרבה. כל כך הרבה הסתגלות מעייפת אותי. וגם הדכאון מעייף מאוד. התחלתי טיפול פסיכולוגי. בסקייפ. עם מטפלת ישראלית שחוותה גם הגירה. זה עוזר, בינתיים. אני רק בהתחלה. צריכה תמיכה נפשית. מנסה לגייס אורך רוח. הפסיכולוגית אומרת שאני מוסיפה לעצמי סבל על הקושי של ההסתגלות כשאני מצפה שדברים יקרו מהר יותר. צודקת. אז הפוסט הזה בא להסתכל על התנועה החיובית של הדברים. הם קורים. לאט שאפשר להשתגע. קורים בזמן אנגליה. אני לא רוצה אפילו לספור כמה כוסות תה עוד אשתה עד שארגיש כאן בבית. בינתיים משתדלת לשים לב לשינוי שקורה בהדרגה. כל כך בהדרגה עד שכמעט בלתי מורגש. איך משבוע לשבוע אנחנו צוברות עוד נסיון. עוד ידע. עוד קצת מתברגות בנוף. מדברות עם עוד נשים. מעמיקות את הקשרים, גם אם במילימטרים בודדים.
ככה הכל פה. לאט שאפשר להשתגע. ביסורים המציאות מתעלמת מהגישה הישראלית התכלסית והתקתקנית שהבאתי מהבית ומבקשת סבלנות, תהליכים ארוכים ועמוקים, איטיות מרגיזה. אני מחזיקה מעמד בקושי. אם אנגליה תצליח ללמד אותי סבלנות, סחתיין עליה
חמישה חודשים אנחנו פה. סתם ציון תאריך. לא אומר כלום בתכלס. ובכל זאת בא לי סיכומון ביניים כי אני מרגישה שאני לפני שינוי. קטן. איטי. כל השינויים פה הם איטיים.
הדברים אצלנו משתפרים. לאט. מאוד מאוד לאט.
עמליה הזמינה לפליי-דייט ראשון בשבוע שעבר. היה אסון, תודה ששאלתם. אבל היה, וזה שיפור. והזמינו אותה לפליידייט בבית של חברה. עוד יומיים. הזמנה ראשונה שקיבלנו. לקח רק חמישה חודשים.
היא קוראת וכותבת באנגלית. לאט ועם המון שגיאות. ומדברת יותר אנגלית מעברית. וזה גם מפחיד וגם משמח. יש לה מבטא מקסים של פפה פיג. היא מתמידה בחוג בלט ולומדת לנגן על קלידים בבי"ס. רוכבת על אופניים בלי גלגלי עזר. מציירת בכל הזדמנות שיש לה. התרגלה למדי בי"ס, אבל עדיין מקטרת על ההליכה בבקרים. מבקשת שאלמד אותה לקרוא בעברית בספר שמספרות לפני השינה. יודעת כבר לקרוא מילים בפתח וקמץ. עברנו ללמוד סגול וצירה.
אלישבע לומדת צרפתית בבי"ס. ותופים. ומתמידה בחוג כדורסל במתנ"ס. למדה לזרוק פריזבי כמו שצריך. רוכבת לבי"ס על אופניים. מבקשת ללכת לבד הבייתה בכל הזדמנות שיש לה. נשלחת בגאווה עצומה למכולת פעם ביומיים לבדה לקנות מצרכים בסיסיים. כועסת אם מישהו מאיתנו מנסה להתלוות אליה. רוצה לבד.
גילתה את הקריאה בקינדל. עכשיו הקריאה לפני השינה נעשית לפעמים בעברית ולפעמים באנגלית. התחברה לילדות גדולות ממנה בבי"ס ומשחקת איתן בהפסקות. גם לה יש פליי-דייט ראשון בשבוע הבא. אוהבת את המורה שלה. אוהבת כמה ילדות בכיתה.
אנחנו כמשפחה: למדנו לבלות שעות יחד בבית. הילדות משחקות ביחד שעות על גבי שעות בהרמוניה יחסית בשבתות וימי ראשון. למדנו איך להיות ביחד בלי הסחות. בלי להזמין חברים (כי עוד אין לנו). בלי לצאת החוצה (כי לא תמיד יש לנו כוח ולא תמיד מזג האויר מאפשר). ממציאות משחקים בבית. אנחנו משחקים הרבה במשחקי קופסא. הלהיט הנוכחי בבית: חתחתול (אני אלופה, מסתבר). מקשיבות למוזיקה ביחד. רוקדות ביחד. כרמי אליש ואני מרכיבים פאזלים מסובכים.
אלישבע ואני התקרבנו מאוד. אולי זה הגיל ואולי המצב המשפחתי ואולי העובדה שיש לה חדר משלה. בשעת השינה אנחנו פותחות שיחות עמוקות, פילוסופיות ורגישות. היא מפעימה בהבנה שלה ובאהבה שלה. אני גאה בה כל כך.
אני נחה הרבה. כל כך הרבה הסתגלות מעייפת אותי. וגם הדכאון מעייף מאוד. התחלתי טיפול פסיכולוגי. בסקייפ. עם מטפלת ישראלית שחוותה גם הגירה. זה עוזר, בינתיים. אני רק בהתחלה. צריכה תמיכה נפשית. מנסה לגייס אורך רוח. הפסיכולוגית אומרת שאני מוסיפה לעצמי סבל על הקושי של ההסתגלות כשאני מצפה שדברים יקרו מהר יותר. צודקת. אז הפוסט הזה בא להסתכל על התנועה החיובית של הדברים. הם קורים. לאט שאפשר להשתגע. קורים בזמן אנגליה. אני לא רוצה אפילו לספור כמה כוסות תה עוד אשתה עד שארגיש כאן בבית. בינתיים משתדלת לשים לב לשינוי שקורה בהדרגה. כל כך בהדרגה עד שכמעט בלתי מורגש. איך משבוע לשבוע אנחנו צוברות עוד נסיון. עוד ידע. עוד קצת מתברגות בנוף. מדברות עם עוד נשים. מעמיקות את הקשרים, גם אם במילימטרים בודדים.
ככה הכל פה. לאט שאפשר להשתגע. ביסורים המציאות מתעלמת מהגישה הישראלית התכלסית והתקתקנית שהבאתי מהבית ומבקשת סבלנות, תהליכים ארוכים ועמוקים, איטיות מרגיזה. אני מחזיקה מעמד בקושי. אם אנגליה תצליח ללמד אותי סבלנות, סחתיין עליה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה