 |
| ילדות נרגשות במדי בי"ס בדרך ליום הראשון. אמאלה |
-- כשמתרגשות קל ללכת 40 דקות לבי"ס. לא רוצה לחשוב איך זה יהיה בבקרים שלא יתחשק להן.
-- כולן כל כך נחמדות שם. המורות, הסייעות, המזכירה. וכולן מחייכות.
-- המורה/גננת של עמליה ממש יודעת איך לדבר לילדים. עמליה ואני התאהבנו בה ב5 דקות.
-- אין אף ילד בבי"ס הזה עם שם אנגלי. כולם עם שמות שלא שמעתי מעודי, וזה מביך כשהציגו את עצמן ולא הבנתי את השם, ואז הן חזרו עליו לבקשתי ועדיין לא הבנתי
-- יש מצב ששיבצו אותנו שם על בסיס היותנו "לא אנגליות" ? כי לילדות יש אזרחות והכל.
-- שער ביה"ס נפתח ב8:30. עד 8:45 רק ילדי הכיתות הגבוהות מורשים להיכנס לבניין עצמו. הילדים הצעירים יותר מורשים להיכנס ב8:45. בדלת הכניסה עומדת סגנית המנהלת ובנעימות אך אסרטיביות שומרת על הסדר. מעניין אותי מה המחשבה מאחורי הנוהל הזה. יש תחושה שזה יוצר סדר. שהקטנים לא נמעכים ע"י הגדולים. וזה נעים להיפגש בדמות סמכותית שמשגיחה כבר מהכניסה.
-- באופן כללי יש תחושה שהדברים נעשים עם מחשבה מאחוריהם.
-- בכיתה של עמליה, מטעמים דתיים כנראה, רוב הילדים צמחונים או טבעונים. וכל הכיבוד בחגים הוא טבעוני לגמרי, ככה זה הכי קל להם. זכינו!
-- למרות כל האמור לעיל יצאתי בוכה ובתחושה כבדה. חזרתי הבייתה ואני מתכוונת לעשות כלום בשעות הקרובות ואז ללכת להביא אותן. מי חשב שיהיה לי כל כך קשה ומפחיד לשלוח אותן לבי"ס.
כנראה שזו התחושה כששולחת למסגרת שלא אני בחרתי.
מוצאת את עצמי מזכירה לעצמי את כוחות ההתמודדות שלהן, היכולות שלהן. שהן חכמות ואהובות ותיכף יהיו גם מוכרות ומקובלות.
היום הראשון הוא תמיד מורכב.. לא?
מחכה שיחזרו ויספרו לי איך היה להן.
מרגישה כמו הסיפורים של אמהות שחזרו מחופשת לידה וביום הראשון בעבודה רק בכו והסתכלו על התמונות של התינוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה