אני מתעוררת פתאום. בחוץ אור יום מלא וחזק שחודר פנימה מעבר לוילונות הכבדים. בבהלה מחפשת את הטלפון הנייד להסתכל בשעון. שיט. כנראה ישנתי יותר מדי ועכשיו הילדות יאחרו לבי"ס. שיט שיט שיט.
מוצאת את הטלפון. השעה 4:02 לפנות בוקר. שעון קיץ. כוסואומו.
מסתובבת וחוזרת לישון. אבל לא לגמרי. לא סומכת על עצמי שאשמע את השעון המעורר. בכל זאת פעם אחת כבר לא התעוררתי, או כך חושב מוחי המנומנם שהספיק לשכוח ש4 בבוקר עכשיו ובעצם לא הייתי אמורה להתעורר. מנמנמת ומתהפכת, ופתאום מקיצה בבהלה. אור בחוץ. מרגיש כמו 8 בבוקר. שיט! אנחנו מאחרות!! מוצאת שוב את הנייד. 5:26.
כוסאומו כוסאומו כוסאומו!!!! רוצה לישון!!!
מסתובבת לצד השני. מתכסה. מתהפכת. צריכה פיפי. אין אפשרות לחזור לישון עד שאתרוקן.
צריך פה מקסימום זהירות. המצב הזה זכור לי עוד מאימוני הינקות של הילדות. אם ארעיש עכשיו הן יתעוררו ואצטרך לקום איתן. מתגנבת לשירותים על קצות האצבעות. אין ניר טואלט. צריך לרדת למטה להביא. המדרגות חורקות כי ככה זה מדרגות אנגליות. אין מצב לרדת במדרגות בלי להרעיש. הגוף שלי כבד מהלילה. בדרך חזרה למעלה פוגשת את עמליה. "אמא אפשר לראות טלויזיה?" לכאורה שאלה תמימה. אבל אני יודעת שאם אני אגיד כן על טלויזיה בבוקר מעכשיו היא תקום כל יום ב5 כדי להספיק שעתיים טלויזיה לפני שאני מתעוררת. מישירה אליה מבט רצחני ויורה דרך שיניים קפוצות: "לכי לעשות פיפי ותחזרי לישון". ביני לביני מודה בצער שנגמר הלילה שלי.
חוזרת למיטה. הגוף שלי התעורר. הוא נותן למוח מרפק חביב ואומר לו באופטימיות - יאללה, נתחיל את היום?! תראה איזה יום יפה בחוץ. והמוח שלי, שלא אוהב שמדברים איתו לפני 7 בבוקר + קפה, מוריד לגוף חתיכת כאפה מצלצלת בתוספת "שתוק" עסיסי, ומכבה את עצמו עד להודעה חדשה.
עכשיו הגוף שוכב בשקט במיטה. מדי פעם מתהפך. לא נעים לו להעיר את המוח אחרי הנסיון האחרון, אבל הוא כבר לא באמת ישן.
6:15 עמליה מופיעה. "אמא ניסיתי לישון ואני לא מצליחה. אפשר לראות טלויזיה?" הפה שלי מנסה לנהל איתה משא ומתן בלי להעיר את המוח מתרדמתו. אנחנו מסכמות שתיקח את הטאבלט בשקט ותשחק, באופן חד פעמי. ככה זה כשהמוח לא משתתף בשיחה.
6:20 צרחות מלמטה. אלישבע התעוררה וגילתה שעמליה במסך והיא לא.
6:25 עמליה עולה בוכה לחדר שלנו, אלישבע חטפה לה את הטאבלט.
המוח שלי סופסופ מסכים להכיר במציאות, מתיישב במיטה ואומר: בסדר! אני ער! תפסיקו לצעוק! אליש, קחי את הטלפון שלי, יש בו את המשחק שאת אוהבת. תחזירי לאחותך את הטאבלט. אתן יכולות לשחק עד שהשעון המעורר יצלצל. אני הולך למחשב - יש לי רעיון ליומן הקפיטנית חדש.
מוצאת את הטלפון. השעה 4:02 לפנות בוקר. שעון קיץ. כוסואומו.
מסתובבת וחוזרת לישון. אבל לא לגמרי. לא סומכת על עצמי שאשמע את השעון המעורר. בכל זאת פעם אחת כבר לא התעוררתי, או כך חושב מוחי המנומנם שהספיק לשכוח ש4 בבוקר עכשיו ובעצם לא הייתי אמורה להתעורר. מנמנמת ומתהפכת, ופתאום מקיצה בבהלה. אור בחוץ. מרגיש כמו 8 בבוקר. שיט! אנחנו מאחרות!! מוצאת שוב את הנייד. 5:26.
כוסאומו כוסאומו כוסאומו!!!! רוצה לישון!!!
מסתובבת לצד השני. מתכסה. מתהפכת. צריכה פיפי. אין אפשרות לחזור לישון עד שאתרוקן.
צריך פה מקסימום זהירות. המצב הזה זכור לי עוד מאימוני הינקות של הילדות. אם ארעיש עכשיו הן יתעוררו ואצטרך לקום איתן. מתגנבת לשירותים על קצות האצבעות. אין ניר טואלט. צריך לרדת למטה להביא. המדרגות חורקות כי ככה זה מדרגות אנגליות. אין מצב לרדת במדרגות בלי להרעיש. הגוף שלי כבד מהלילה. בדרך חזרה למעלה פוגשת את עמליה. "אמא אפשר לראות טלויזיה?" לכאורה שאלה תמימה. אבל אני יודעת שאם אני אגיד כן על טלויזיה בבוקר מעכשיו היא תקום כל יום ב5 כדי להספיק שעתיים טלויזיה לפני שאני מתעוררת. מישירה אליה מבט רצחני ויורה דרך שיניים קפוצות: "לכי לעשות פיפי ותחזרי לישון". ביני לביני מודה בצער שנגמר הלילה שלי.
חוזרת למיטה. הגוף שלי התעורר. הוא נותן למוח מרפק חביב ואומר לו באופטימיות - יאללה, נתחיל את היום?! תראה איזה יום יפה בחוץ. והמוח שלי, שלא אוהב שמדברים איתו לפני 7 בבוקר + קפה, מוריד לגוף חתיכת כאפה מצלצלת בתוספת "שתוק" עסיסי, ומכבה את עצמו עד להודעה חדשה.
עכשיו הגוף שוכב בשקט במיטה. מדי פעם מתהפך. לא נעים לו להעיר את המוח אחרי הנסיון האחרון, אבל הוא כבר לא באמת ישן.
6:15 עמליה מופיעה. "אמא ניסיתי לישון ואני לא מצליחה. אפשר לראות טלויזיה?" הפה שלי מנסה לנהל איתה משא ומתן בלי להעיר את המוח מתרדמתו. אנחנו מסכמות שתיקח את הטאבלט בשקט ותשחק, באופן חד פעמי. ככה זה כשהמוח לא משתתף בשיחה.
6:20 צרחות מלמטה. אלישבע התעוררה וגילתה שעמליה במסך והיא לא.
6:25 עמליה עולה בוכה לחדר שלנו, אלישבע חטפה לה את הטאבלט.
המוח שלי סופסופ מסכים להכיר במציאות, מתיישב במיטה ואומר: בסדר! אני ער! תפסיקו לצעוק! אליש, קחי את הטלפון שלי, יש בו את המשחק שאת אוהבת. תחזירי לאחותך את הטאבלט. אתן יכולות לשחק עד שהשעון המעורר יצלצל. אני הולך למחשב - יש לי רעיון ליומן הקפיטנית חדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה