לילדות היה יום ראשון נפלא.
כמה דאגתי ובאתי לאסוף אותן עם דמעות בעיניים, והן צהלו לקראתי כאילו לא היה את החשש והמבוכה בבוקר. כמובן שהדאגה שלי הייתה מיותרת לחלוטין, וכמובן שלא הייתה שום דרך להפסיק לדאוג להן
היום השני גם נפלא
שתיהן חזרו וסיפרו שיש להן חברות. החברות כבר קופצות עליהן בבוקר כשהן מגיעות לחצר. המורות נחמדות, מנסות לעזור להן להשתלב.
הן בסדר עם ההליכה בבוקר, כבר לא מתלוננות.
ו... יש כל מיני מנהגים מוזרים להתרגל אליהם.
למשל לכל מקום שהולכים בבי"ס כקבוצה- נניח לספרית ביה"ס, או לאולם שבו אוכלים צהריים - הולכים בטור מסודר. וזה מאוד מעצבן את הילדות שלי להסתדר בטור. הן חושבות שזה טיפשי.
אלישבע סיפרה לי שאין מלתחות בבי"ס כמו שחשבנו. לשיעורי חינוך גופני הם נדרשים להחליף בגדים... בכיתה. כולם ביחד. בנים, בנות. להתפשט עד לתחתונים ולהתלבש בבגדי ספורט. ושוב בתום השיעור, לפשוט את בגדי הספורט וללבוש מדי בי"ס. אליש סיפרה שהייתה נבוכה אבל עשתה את זה, וניסתה להיצמד לשולחן שיסתיר אותה. הייתי מופתעת וגם קצת מזועזעת. כמה זה שונה מישראל, עם הקדיחה המתמדת של "הגוף שלי הוא ברשותי" ואיברים פרטיים שלאחרים אסור לראות/לגעת בהם. תהיתי לעצמי כמה מהמבוכה שהיא מרגישה היא תרבותית, אחרי כל מה שלימדו אותה בישראל, וכמה אישית. שאלתי אותה- ואם היו רק בנות, זה היה בסדר? והיא אמרה שלא. היא רוצה להחליף במקום שלא יראו. שלא תטעו, לא מדובר פה בדימוי גוף שלילי.. אלישבע לא עסוקה במראה שלה בכלל. זו פשוט בושה טבעית (או תרבותית) מחשיפה בפני זרים. גם מול סבתא היא לא תסכים להיות ערומה רוב הזמן (אלא אם סבתא נדרשת לקלח אותה). היא מבינה שבעולם שלנו אנחנו נפגשים עם אנשים לבושים.
ומסתבר שפה זה אחרת. כלומר לא בפארק או ברחוב, אבל בבי"ס זה אחרת.
היא ביקשה שאדבר עם המורה שתמצא לה מקום אחר להחליף בו.
דיברתי עם המורה. אמרתי לה בכמה משפטים קצרים שזה שונה במקום ממנו אנחנו באות ואלישבע מבקשת פרטיות בשעת ההחלפה. המורה אמרה שזה בסדר גמור וידאגו לה. באותו יום אליש סיפרה שנתנו לה להחליף בגדים בשירותים וזה התאים לה. והוסיפה "הייתי רוצה שעוד ילדים יחליפו איתי. כלומר לא איתי בתא, בתאים נפרדים. שיהיו עוד ילדים שמחליפים בשירותים". ועוד הוסיפה "אמא, יש הרבה ילדים שמתביישים להחליף לפני כולם. הם פשוט לא יודעים שהם יכולים לבקש להחליף במקום אחר".
אני כל כך שמחה שאלישבע ידעה שכשקורה משהו שלא מתאים לה לבוא לספר לי, ושנמצא לזה פתרון ביחד. ואני מודה למורה שהתגמשה ואיפשרה לנו משהו מתאים. כל החיים אני מפמפמת לילדות (וגם לעצמי, כי איפשהוא זה לא מופנם עד הסוף) שכשמשהו לא מתאים להן, שיגידו. להכל יש פתרון. ואנשים רוצים לעזור. כל מה שצריך לעשות זה להגיד מה לא מסתדר להן ולבקש עזרה. ואני כל כך שמחה שהמסר הזה מופנם ברמה כזו או אחרת. מאחלת לנו שזה ימשך. שידעו להיעזר וידעו להגיד "רגע מה שקורה פה לא מתאים לי / גורם לי אי נוחות ". גאה בה על ההתמודדות.
מה אתן חושבות על הסיפור הזה?
כמה דאגתי ובאתי לאסוף אותן עם דמעות בעיניים, והן צהלו לקראתי כאילו לא היה את החשש והמבוכה בבוקר. כמובן שהדאגה שלי הייתה מיותרת לחלוטין, וכמובן שלא הייתה שום דרך להפסיק לדאוג להן
היום השני גם נפלא
שתיהן חזרו וסיפרו שיש להן חברות. החברות כבר קופצות עליהן בבוקר כשהן מגיעות לחצר. המורות נחמדות, מנסות לעזור להן להשתלב.
הן בסדר עם ההליכה בבוקר, כבר לא מתלוננות.
ו... יש כל מיני מנהגים מוזרים להתרגל אליהם.
למשל לכל מקום שהולכים בבי"ס כקבוצה- נניח לספרית ביה"ס, או לאולם שבו אוכלים צהריים - הולכים בטור מסודר. וזה מאוד מעצבן את הילדות שלי להסתדר בטור. הן חושבות שזה טיפשי.
אלישבע סיפרה לי שאין מלתחות בבי"ס כמו שחשבנו. לשיעורי חינוך גופני הם נדרשים להחליף בגדים... בכיתה. כולם ביחד. בנים, בנות. להתפשט עד לתחתונים ולהתלבש בבגדי ספורט. ושוב בתום השיעור, לפשוט את בגדי הספורט וללבוש מדי בי"ס. אליש סיפרה שהייתה נבוכה אבל עשתה את זה, וניסתה להיצמד לשולחן שיסתיר אותה. הייתי מופתעת וגם קצת מזועזעת. כמה זה שונה מישראל, עם הקדיחה המתמדת של "הגוף שלי הוא ברשותי" ואיברים פרטיים שלאחרים אסור לראות/לגעת בהם. תהיתי לעצמי כמה מהמבוכה שהיא מרגישה היא תרבותית, אחרי כל מה שלימדו אותה בישראל, וכמה אישית. שאלתי אותה- ואם היו רק בנות, זה היה בסדר? והיא אמרה שלא. היא רוצה להחליף במקום שלא יראו. שלא תטעו, לא מדובר פה בדימוי גוף שלילי.. אלישבע לא עסוקה במראה שלה בכלל. זו פשוט בושה טבעית (או תרבותית) מחשיפה בפני זרים. גם מול סבתא היא לא תסכים להיות ערומה רוב הזמן (אלא אם סבתא נדרשת לקלח אותה). היא מבינה שבעולם שלנו אנחנו נפגשים עם אנשים לבושים.
ומסתבר שפה זה אחרת. כלומר לא בפארק או ברחוב, אבל בבי"ס זה אחרת.
היא ביקשה שאדבר עם המורה שתמצא לה מקום אחר להחליף בו.
דיברתי עם המורה. אמרתי לה בכמה משפטים קצרים שזה שונה במקום ממנו אנחנו באות ואלישבע מבקשת פרטיות בשעת ההחלפה. המורה אמרה שזה בסדר גמור וידאגו לה. באותו יום אליש סיפרה שנתנו לה להחליף בגדים בשירותים וזה התאים לה. והוסיפה "הייתי רוצה שעוד ילדים יחליפו איתי. כלומר לא איתי בתא, בתאים נפרדים. שיהיו עוד ילדים שמחליפים בשירותים". ועוד הוסיפה "אמא, יש הרבה ילדים שמתביישים להחליף לפני כולם. הם פשוט לא יודעים שהם יכולים לבקש להחליף במקום אחר".
אני כל כך שמחה שאלישבע ידעה שכשקורה משהו שלא מתאים לה לבוא לספר לי, ושנמצא לזה פתרון ביחד. ואני מודה למורה שהתגמשה ואיפשרה לנו משהו מתאים. כל החיים אני מפמפמת לילדות (וגם לעצמי, כי איפשהוא זה לא מופנם עד הסוף) שכשמשהו לא מתאים להן, שיגידו. להכל יש פתרון. ואנשים רוצים לעזור. כל מה שצריך לעשות זה להגיד מה לא מסתדר להן ולבקש עזרה. ואני כל כך שמחה שהמסר הזה מופנם ברמה כזו או אחרת. מאחלת לנו שזה ימשך. שידעו להיעזר וידעו להגיד "רגע מה שקורה פה לא מתאים לי / גורם לי אי נוחות ". גאה בה על ההתמודדות.
מה אתן חושבות על הסיפור הזה?
 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה