אחת לכמה שבועות אני חוזרת על הטעות המיותרת הזו ומפסיקה לשתות קפה. למה? כי אני שונאת להצטרך לשתות קפה בשביל להתעורר. ואני שונאת את ההתמכרות הזו שבה אין לי ברירה, ואם לא שתיתי קפה לא ארגיש עירנית. ואני שונאת שאם אני מנסה לדחות את שעת שתית הקפה מתחילות לי סחרחורות ועייפות וטשטוש כללי. ואני לא אוהבת שכשאני שותה קפה אני לא רעבה ואז אני לא אוכלת בבוקר ואז שעתיים אחרי יש לי נפילת סוכר.
אז אני שואפת לשתות פחות קפה. ולפעמים, אחרי כמה ימים שהשקעתי בשייק טוב ומפנק בבוקר, כזה עם ספירולינה (מעורר חבל"ז) וירוקים ובננות, אני אתחיל לא להצטרך קפה בבוקר. ואז אני לא אשתה אותו. ויש בי חלק שחוגג את הגמילה כל פעם מחדש. הנה, הפעם אני מסתדרת בלי קפה. ואני אפילו עירנית למחצה בבוקר.
ואחרי לא יותר מ3 ימים שלא שתיתי קפה על הבוקר, הילדות יחפרו לי קצת יותר מהרגיל בעודי מנסה להתעורר תוך הכנת ארוחת בוקר וקופסת אוכל להמשך היום. ואני אשאג עליהן בעוצמות שלא ידעתי שיש בי, והן יתחילו לבכות ואז גם אני אבכה, ואתחרט ואתנצל ואזכר למה שתיתי קפה מלכתחילה. לא בשביל להתעורר.
כי אני, גם אחרי שישנתי 9 שעות, אני לא טיפוס של בוקר. קמה מהמיטה ולא מתעוררת עד שעתיים אחרי. וקשה לי שמדברים איתי. לא יכולה לשמוע אפחד על הבוקר. ו6 שנות אימהות לילדה דברנית לא שינו, ריככו או התאימו את התכונה הזו למציאות חיי. בורכתי בשתי ילדות שהן לגמרי טיפוסים של בוקר, וכמו שנפתחות העיניים נפתח גם הפה. מתעוררות בפול גז. ומדברות ומדברות ומדברות ומדברות.
הקפה, הוא לא נותן לי עירנות. הוא קונה לי סבלנות.
וסבלנות היא מצרך יקר שאף פעם אין מספיק ממנו. במיוחד בבוקר. במיוחד כשאת אמא של אלישבע.
אחת לכמה שבועות אני עושה את הטעות ומפסיקה לשתות קפה. ואז מגיע הבוקר הזה שאני שואגת עליהן על לא עוול בכפן. ואז אני נזכרת. ומבטיחה לעצמי - עד שהן יגדלו וילמדו לא להתקרב אלי בחצי שעה הראשונה של הבוקר- אני לא מפסיקה לשתות קפה לעולם. לעולם!
.
.
.
.
עד הפעם הבאה.
לא לומדת. אין, אני לא לומדת .
אז אני שואפת לשתות פחות קפה. ולפעמים, אחרי כמה ימים שהשקעתי בשייק טוב ומפנק בבוקר, כזה עם ספירולינה (מעורר חבל"ז) וירוקים ובננות, אני אתחיל לא להצטרך קפה בבוקר. ואז אני לא אשתה אותו. ויש בי חלק שחוגג את הגמילה כל פעם מחדש. הנה, הפעם אני מסתדרת בלי קפה. ואני אפילו עירנית למחצה בבוקר.
ואחרי לא יותר מ3 ימים שלא שתיתי קפה על הבוקר, הילדות יחפרו לי קצת יותר מהרגיל בעודי מנסה להתעורר תוך הכנת ארוחת בוקר וקופסת אוכל להמשך היום. ואני אשאג עליהן בעוצמות שלא ידעתי שיש בי, והן יתחילו לבכות ואז גם אני אבכה, ואתחרט ואתנצל ואזכר למה שתיתי קפה מלכתחילה. לא בשביל להתעורר.
כי אני, גם אחרי שישנתי 9 שעות, אני לא טיפוס של בוקר. קמה מהמיטה ולא מתעוררת עד שעתיים אחרי. וקשה לי שמדברים איתי. לא יכולה לשמוע אפחד על הבוקר. ו6 שנות אימהות לילדה דברנית לא שינו, ריככו או התאימו את התכונה הזו למציאות חיי. בורכתי בשתי ילדות שהן לגמרי טיפוסים של בוקר, וכמו שנפתחות העיניים נפתח גם הפה. מתעוררות בפול גז. ומדברות ומדברות ומדברות ומדברות.
הקפה, הוא לא נותן לי עירנות. הוא קונה לי סבלנות.
וסבלנות היא מצרך יקר שאף פעם אין מספיק ממנו. במיוחד בבוקר. במיוחד כשאת אמא של אלישבע.
אחת לכמה שבועות אני עושה את הטעות ומפסיקה לשתות קפה. ואז מגיע הבוקר הזה שאני שואגת עליהן על לא עוול בכפן. ואז אני נזכרת. ומבטיחה לעצמי - עד שהן יגדלו וילמדו לא להתקרב אלי בחצי שעה הראשונה של הבוקר- אני לא מפסיקה לשתות קפה לעולם. לעולם!
.
.
.
.
עד הפעם הבאה.
לא לומדת. אין, אני לא לומדת .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה