#20 הספירה לאחור החלה

הספירה לאחור החלה. 
איזה משפט מלחיץ זה. אני מלחיצה את עצמי. סופרת לאחור. עוד חודש מקסימום להכרעה אם עוברות במאי או לא. 
סופרת לאחור לפגישה הביומטרית. 
סופרת לאחור למתי צריכה להתחיל לארוז
סופרת לאחור ליומולדת של אלישבע
סופרת לאחור עוד 4 ימים עד שכרמי מגיע לביקור.

מי המציא את הקונספט המעצבן הזה של קאונט-דאון? זה כל כך מלחיץ. אי אפשר בכלל להיות בהווה. רק להתכונן לאירוע גדול ומכונן אי שם בעתיד הקרוב אך גם רחוק. חודש וחצי זה עוד המון זמן. 
אבל לא. אני מתכננת את עתידנו. ומרוב שאני עסוקה בלארגן את היומולדת של אליש עוד שבועיים שכחתי לארגן אותה לטיול השנתי שקורה מחר.

בפייסבוק רץ פוסט מדהים של שאקטי מאי שנפלה מצוק בתאילנד והצליחה לשמור על נוכחות ברגע הפציעה, ובהרבה מאוד רגעים של החלמה כואבת לאחר מכן. ובזכות התרגול הרוחני שלה היא הייתה מוכנה לרגע הזה. ויכלה לשמור את התודעה שלה ממוקדת ברגע, וזה מה שתמך בה בהחלמה פנומנלית. 
גם לי קרה פעם משהו דומה בזעיר אנפין. עשיתי תאונה קלה עם האופניים בגיל 28 וידעתי שזה מה שקורה. הצלחתי להתבונן בעצמי נופלת ומשתפשפת על הכביש. זה היה מדהים. כואב אבל לא מפחיד. מסקרן ואפילו משמח. חוויה רוחנית שאזכור כנראה כל החיים. בימים שבהם תרגלתי מדיטציה שעה ביום.

ועכשיו - ההתעסקות הקדחתנית בעתיד היא פרי ישיר של חוסר בתרגול מדיטציה. גם בשביל להתיישב "לא לעשות כלום" צריך הרבה אנרגיה, שאין לי. והמוח כל הזמן רץ על תרחישים, פול גז בניוטרל. המון אנרגיה הולכת על לצפות, לתכנן, לדמיין, לחשוש מפני. המון. ופעם בשעה בערך המשפט "הספירה לאחור החלה" עובר לי בראש ואני מתחילה לשקשק שוב.

בימים האחרונים היקום נותן לי את מה שצריך איך שאני מבקשת. בלב ביקשתי קצת כאן ועכשיו, רגע הפוגה מהתכנון התמידי הזה. והוספתי, אבל תן לי את זה בקטע טוב. לא כאן ועכשיו של מחלה או פציעה. והיקום שמע וארגן לי בוקר בים עם נזי וליאן. וים זו התרופה המושלמת. בים יש רק כאן ועכשיו. בלי עבר, בלי עתיד. 
התחרדנתי על המחצלת, וכשהגוף ביקש ממני לזוז תרגלנו יחד אסאנות יוגה. ושוב נזכרתי איך תרגול אסאנות זו מדיטציה בתנועה. כשאת נכנסת לתנוחת הגיבור 3 למשל, את צריכה לאזן את עצמך על רגל אחת והגוף מקביל לרצפה. את חושבת על להתארך אחורה עם הרגל המונפת ולהתארך קדימה עם הידיים (בלי להרים את הכתפיים לאוזניים). ולהתארך למטה עם הרגל שעומדת. ולאזן את שני צידי האגן מקבילים לרצפה. ושהעורף יהיה ארוך אבל לא נוקשה. ופלקס ברגל האחורית. ולנשום. ולשמור על שיווי משקל.
כל תנוחת יוגה זה עולם ומלואו של הנחיות ודגשים, וצריך את מלוא הריכוז כדי לבצע אותה נכון.

ובתוך כל הפעילות המנטלית הזאת פשוט אין לך זמן לדאוג מתי תארזי ומה תקחי איתך ומתי להודיע לבית הספר שאנחנו עוזבות ולנסות לספור את כל הוראות הקבע שצריך להודיע על הפסקתן. אין זמן לזה. אם תחשבי על זה תיפלי על הפרצוף. אז את עסוקה בלמתוח לכל הכיוונים ולאזן ואז לאזן שוב. ואז במעבר לתנוחה הבאה (המעברים זה הרגע הכייי מאתגר). וככה נהניתי לי מחצי שעה שלמה של זרימה גופנית בשמש, בלי לחשוב על ה-מעבר. 

בלי למנות את המטלות והדאגות. בלי להתכונן לעתיד הכל כך לא ברור שלנו. 
זה היה רגע ארוך ונפלא. 
ואיך שהגענו הבייתה הוא חלף. 
אני חושבת שאני מתרגלת לדאוג ולהיות בעתיד. אני לא אוהבת את זה. 
מנסה להתמקד בעכשיו, וכל פעם שאני שואלת את עצמי מה יש בגוף שלי עכשיו, עולה בי בהלה ענקית.

אז אני מתמקדת בהכי קרוב שאני יכולה. עוד 4 ימים כרמי יבוא הבייתה לסופ"ש. ואני קצת אנוח והרבה אארגן. וכבר המוח שלי עסוק בלתכנן את הסופ"ש איתו, מסרב להתפנות למה שיש עכשיו: געגועים עזים. ופחד מה יהיה אחרי שיסע שוב.