בנערותי אהבתי להתארח אצל משפחת שעל. הייתי חברה של ליאת הבכורה, ואהבתי להרגיש שהמשפחה שלה היא המשפחה שלי. אמא ציפי הייתה האמא שלי, ותמר ועמרי היו האחים הקטנים שלי. האוכל שם תמיד היה טעים יותר, הספות מפנקות יותר. ציפי ישבה איתנו לצהריים כל יום (בבית אכלתי לבד). האחים היו חברים אחד של השני (והאחיות שלי לא היו חברות שלי). הם היו משפחה שפויה כזו. אוהבת והגיונית כזו. בה הילדים היו מטופחים ואהובים במידה רבה, וגם דרשו מהם במידה.
למשפחת שעל היה עסק עצמאי וכולם עבדו בו. גם הילדים ענו לטלפונים מלקוחות. ניקו את הרכבים של העסק. והיו אחראיים על חלק ממטלות הבית כדי לפנות את אמא ואבא לעסוק בעסק.
אני זוכרת את תדהמתי יום אחד כשציפי הראתה לי טבלה תורנות על המקרר. היו שלושה ילדים ושלושה תפקידים: לערוך שולחן, לפנות מהשולחן, ולפנות מדיח. הם החליפו תפקידים בתורנות. והם מילאו אותם. ואף אחד לא שאל אותם אם הם רוצים או לא. זה היה כל כך שונה מהבית שלי, בו אני, בת זקונים מפונקת, לא עשיתי כלום בבית. לא היה לי תפקיד. לעיתים נדירות נתבקשתי למלא מטלה רנדומלית. לרוב התעצלתי. התעצבנו עלי, הרגשתי אשמה, ובזה זה נגמר. הייתי טרמפיסטית חופשיה בכל הנוגע למטלות הבית, ולא נעים לי להודות אבל עד היום זה די הסטטוס שלי במשפחה. מזל שאמא שלי לימדה אותי לנקות ואיכשהו זה נראה לי נחמד, אז כשגדלתי ויצאתי מהבית בגיל 20 כן ידעתי מה לעשות.
והנה, עברו 20+ שנים מארוחת הצהריים ההיא אצל משפחת שעל. ובביתי שלי אני לבד. כרמי בחו"ל, אין לנו מנקה, אני מבשלת הרבה. יש לנו הרבה כלים, כביסה, זבל, ושתי ילדות בנות 7 ו-5, לא ממש עצמאיות. אחת מסודרת, אחת מבולגנת. וכל הנקיונות ורוב הסדר - עלי.
היה ברור שצריך לעשות פה מהפכה בדרך שבה אנחנו מתייחסות לסדר ונקיון.
דבר ראשון התחלתי להקפיד איתן להחזיר כל צעצוע למקום אחרי שמשחקות איתו. ומי שאי פעם ניסה לגרום לעמליה לסדר יודע איזו משימה קשה עד בלתי אפשרית זו. אבל נדמה לי שהן התרגלו שמסודר, ועכשיו זה בא להן יותר בטבעיות. דבר שני, התחלתי להרגיל אותן בהדרגה לפרוק מדיח מדי פעם, כשמתחשק להן. מדי פעם ביקשתי שיערכו שולחן.
והערב שאלתי אותן - מה דעתכן שנעשה תורנות, וכל יום יהיה לכן תפקיד? אלישבע זעקה כןןןןןן נלהב, ועמליה תעשה כל מה שאלישבע חושבת שהוא רעיון טוב. שלחתי אותן להביא טושים ודף, ויצרנו את הטבלה הבאה.
בהשראת משפחת שעל, תורנות יומית של כלים. בבוקר אחת עורכת ואחת מפנה מהשולחן. בערב, מתחלפות. וכשיש מדיח נקי מפנות.
הטבלה נתלתה על המקרר אחר כבוד. ואצלנו בבית, אם זה כתוב בטבלה שתלויה על המקרר, זו סמכות עליונה. עם אמא אפשר לריב ולהתנגד מדי פעם, אבל הטבלה לא משקרת אף פעם.
מתחילות מחר. כולי תקווה שזה יעבוד.
היה ברור שצריך לעשות פה מהפכה בדרך שבה אנחנו מתייחסות לסדר ונקיון.
דבר ראשון התחלתי להקפיד איתן להחזיר כל צעצוע למקום אחרי שמשחקות איתו. ומי שאי פעם ניסה לגרום לעמליה לסדר יודע איזו משימה קשה עד בלתי אפשרית זו. אבל נדמה לי שהן התרגלו שמסודר, ועכשיו זה בא להן יותר בטבעיות. דבר שני, התחלתי להרגיל אותן בהדרגה לפרוק מדיח מדי פעם, כשמתחשק להן. מדי פעם ביקשתי שיערכו שולחן.
והערב שאלתי אותן - מה דעתכן שנעשה תורנות, וכל יום יהיה לכן תפקיד? אלישבע זעקה כןןןןןן נלהב, ועמליה תעשה כל מה שאלישבע חושבת שהוא רעיון טוב. שלחתי אותן להביא טושים ודף, ויצרנו את הטבלה הבאה.
בהשראת משפחת שעל, תורנות יומית של כלים. בבוקר אחת עורכת ואחת מפנה מהשולחן. בערב, מתחלפות. וכשיש מדיח נקי מפנות.
הטבלה נתלתה על המקרר אחר כבוד. ואצלנו בבית, אם זה כתוב בטבלה שתלויה על המקרר, זו סמכות עליונה. עם אמא אפשר לריב ולהתנגד מדי פעם, אבל הטבלה לא משקרת אף פעם.
מתחילות מחר. כולי תקווה שזה יעבוד.
 |
| עבדות ילדים זה הכי, אחי |
וכל זה למה?
כי אחרי הפוסט על הקפה אתמול הבנתי שלגיטימי לשתות קפה כל פעם שאני זקוקה לסבלנות. גם אם זה ב17:00 בערב ואני לא ארדם אח"כ מוקדם. ממילא אני לא הולכת לישון מוקדם מאז שכרמי לא פה. אז שתיתי לי כוס סבלנות ב17:30, וב18:30 הגיעה ההשראה לדבר הזה.
עבדות ילדים מהנה ומועילה לכולנו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה